רדיפתנו אחר התהילה בזירת האיגרוף
היה זה ה־21 בינואר, 1966. ביושבי על השרפרף בפינתי בזירת האיגרוף, חשתי שהנה סוף־סוף היגעתי אל סף התהילה והעושר. כל אשר עלי לעשות הוא לנצח בקרב הזה, ופרנציסקו סאן–חוזה יוכרז כאלוף ספרד באיגרוף במשקל־כבד. הצעד הבא יהיה לזכות בתואר אליפות אירופה.
צליל הפעמון קטע את חוט מחשבותי, והסיבוב הראשון החל. ליריבי, מריאנו אצ׳באריה, היו ככל הנראה שאיפות דומות, כך שנכנסנו לקרב מייגע שנמשך שנים־עשר סיבובים. שנינו היינו חזקים, ולא חסנו איש על רעהו. ביום ההיסטורי ההוא הפכתי לאלוף ספרד במשקל־כבד – ניצחתי בניקוד.
בתקופת ילדותי בעיר־מולדתי טורו, בזאמורה שבצפון־מערב ספרד, היו קרבות־הרחוב שלי לשם־דבר. על אף העובדה שהתחנכתי במיכללה קתולית, לא השפיע עלי הדבר ולו כהוא־זה. עם תום לימודי, יצאתי לחיי עבריינות ואי־מוסריות.
במרוצת הזמן התאהבתי בנערה מקומית, אך היא לא ניאותה לקבלני כמות שאני ודרשה כי אשנה את דרכי. החילותי להשתנות קימעה, אך עדיין בער בקרבי הדחף להילחם. מאחר שהדרך החוקית וה”מכובדת” לעשות כן היתה כמתאגרף, הצטרפתי אל זירת האיגרוף. בשנת 1963 ייצגתי את ספרד במשחקי הים ־התיכון שנערכו בנפולי, איטליה, וזכיתי במדליית ארד. אך, במקום להכשיר את עצמי לקראת אולימפיידת טוקיו, שהתקיימה כעבור שנה, החלטתי להיות מתאגרף מקצוען. אחרי הכל, חשבתי, אם אני כבר נוטל על עצמי סיכון, אז מוטב שישלמו לי על כך.
אך, לאן הוביל אותי הדבר? ששה חודשים לאחר שזכיתי בכתר אליפות ספרד, גבר עלי יריבי, אצ׳באריה, בששה סיבובים. כך הפסדתי את תואר האליפות. בארבע השנים הבאות נטלתי חלק ב־23 תחרויות – ב־11 מהן ניצחתי, בתשע הפסדתי, ובשלוש סיימתי בשיוויון. אט אט החילותי להבין, שאין אני משמש אלא כלי בידי האמרגנים והמנהלים לקידום הקריירה של אחרים. בשנת 1969 הגדיר אותי כתב־ספורט בשם ”פרה חולבת”. מאחר שהייתי זקוק לכסף, השתתפתי פעמיים במה שאנו מכנים בספרדית בשם טונגו, כלומר, בקרב מזויף. משסירבתי לשתף פעולה בעיסקה דומה ב־1967, וידא השופט כי אפסיד. לבסוף הבינותי, שהאליפות נקבעת במשרדי האמרגנים ולא בזירה עצמה.
בשלב מוקדם בקריירה שלי שידלתי את אחי הצעיר, קרלוס, לנסות את כוחו באיגרוף. הבה נשמע את סיפורו:
בשעה שפרנציסקו עשה חייל כמתאגרף חובב, זכיתי אני במירוצי־שדה. אך, רחשתי הערצה לפרנציסקו ונטיתי ללכת בעקבותיו.
יום אחד, בשנת 1963, הגיע פרנציסקו הביתה והכריז כי אירגן עבורי את תחרותי הראשונה. בהסכמת התאחדות האיגרוף של ואלדוליד, אמור הייתי להתמודד נגד מתאגרף בשם סאנצ׳ס, בתחרות שנתקיימה בעירנו. נחרדתי מעצם הרעיון, אלא שלא יכולתי לאכזב את בני עירי. ניצחתי בנוק־אאוט בסיבוב השני. הקהל יצא מגדרו, ונישאתי על כתפיים ברחובות העיר. הייתי שיכור מהצלחה. משטעמתי את טעם הניצחון, הדביק אותי ”יתוש” האיגרוף, וגם אני החילותי חולם על תהילה ועושר בזירת האיגרוף.
כדי להתחיל באימונים ובקרבות המתאימים, עקרתי למדריד. בשנת 1965, ושוב בשנה שלאחריה, זכיתי באליפות ספרד לחובבים במשקלי. צורפתי לנבחרת הלאומית של ספרד, כדי להילחם נגד צרפת ונגד מתאגרפים בגרמניה ובפורטוגל ברמה איזורית. אותן תחרויות לחובבים היוו, בעצם, קרש־קפיצה לקריירה שלי כמקצוען.
לבסוף הגיע היום המיוחל – ה־23 בנובמבר, 1966. הופעתי הראשונה כמקצוען במדריד היתה נגד בן־בכיר. ניצחתיו בנוק־אאוט. לא שיערתי אז כלל, שכעבור מספר שנים אפגוש את בן־בכיר בנסיבות שונות בתכלית. מעתה ניגפו בפני אגרופי שורה של יריבים בינלאומיים, חלקם בנוק־אאוט ואחרים בניקוד. אך, הקרב שהטביע עלי את חותמו יותר מכל נערך בברצלונה, ב־30 בדצמבר, 1969, נגד ברנארד דאודו, מתאגרף ניגרי מנוסה.
אף כי מחוץ לזירה הייתי אדם שליו ומאופק, הרי שברגע שהחל הקרב, הפכתי למעין מכונת חבטות פראית, כשכל מטרתי להנחית מהלומת־מחץ על יריבי. עדיין זכורים לי דבריו של מאמן מתקופתי כחובב: ”בהיכנסך אל הזירה, זכור שעליך לחסל את יריבך בכל דרך אפשרית. עלה אל הזירה כשלבך חדור שנאה, ונפץ אותו לרסיסים. הוא האויב שלך. אל תחוס עליו.”
במהלך ההתגוששות החטיאו מכותי את המטרה. הקהל החל לגלות סימני קוצר־רוח. הם רצו לראות דם. היה זה קרב בן שמונה סיבובים, ונותר רק סיבוב אחד. עמדתי בפינתי והאזנתי לעצתו החפוזה של עוזרי: ”חסל אותו בסיבוב הזה, שאם לא כן – תפסיד את הקרב!” לשמע המלים הללו רתח דמי, וכשצילצל הפעמון פניתי לעומתו בזעם מהול בשנאה. לפתע, לקראת מחצית הסיבוב, הכנסתי בו מכת וו שמאלית בלסת, ואחר־כך אגרוף ימני בכבד. הוא התקפל על החבלים, והכיתי בו שוב. הוא נפל לספירה.
משהסתיים טקס הניצחון הקצר, עזבתי מיד את הזירה, החלפתי בגדים ועליתי על הרכבת בחזרה לבילבאו. כשירדתי אל הרציף, קיבלו את פני בברכה אשתי ואחותי, אך מתח ניכר על פניהן. מה אירע? הן מסרו לי את החדשות: דאודו מת משטף– דם מוחי!
קשה לי לתאר את תגובתי לשמע החדשות. מיררתי ארוכות בבכי. לא הייתי מסוגל להאמין, שאגרופי גרמו למותו של אדם.
אך, מה משונה הוא הטבע האנושי! באיזו קלות אנו מתרצים דברים! לא עבר זמן רב, והתחלתי מוצא לעצמי צידוקים לחזור אל זירת האיגרוף. אנשים שהיו מעוניינים בקריירה שלי ניסו להמתיק את הגלולה, באמרם: ”היתה זו תאונה. הלא האיגרוף הוא ספורט. אין זו אשמתך. יתכן שהנזק כבר נעשה בתחרות הקודמת.” ”זוהי שעתך לנצל את התהילה לה זכית.” אולם, בתוכי פנימה, דבר לא שיכנעני. ידעתי שהאיגרוף הרג אותו, אך אני הייתי המוציא־להורג.
כעבור שלושה חודשים חזרתי אל הזירה, במדריד. בראיון טלוויזיה נשאלתי, מה יהיה על הקריירה שלי לאור האסון שאירע. עניתי נמרצות, שבדעתי להמשיך באיגרוף.
ניצחון רדף ניצחון, והדבר הביא להזדמנות הגדולה של חיי, ב־25 בדצמבר, 1970. היתה זו התחרות לתואר אליפות ספרד במשקל חצי–כבד. המקום: בילבאו, שבמחוז ויסקייה. יריבי: חוזה מריה מדראסו, מתאגרף מנוסה. אך, אני הייתי צעיר וחזק ממנו, ובסיבוב הששי היפלתיו פעמיים לקרשים. הוא ספג מכות עזות, עד שלבסוף התערב השופט וזיכה אותי בנוק־אאוט טכני. סוף־סוף זכיתי במה שזכה אחי ארבע שנים קודם־לכן. הייתי אלוף לאומי.
ברם, למעלה משנה לפני שהישגתי מטרה זו, פרש אחי פרנציסקו מן האיגרוף. הבה יספר הוא לכם מדוע:
אף כי בעיני עצמי הייתי יותר אתיאיסט, מאשר קתולי, הרי שכאשר ביקרו אצלי עדי־יהוה, הייתי חדור סקרנות לדעת במה האמינו. הערצתי את עוז–רוחם. כנותם היתה תכונה שאין לטעות בה. אף־על־פי שלא האמנתי בכל דבר שלימדו, הרי שהייתי מעוניין להכיר ולהבין את המקרא. על־ידי ביקורם השבועי של עדי־יהוה, למדתי את המקרא בעזרת הספר האמת המובילה לחיי־נצח. העדים מעולם לא הזכירו את האיגרוף. אך, משהיגענו לפרק י״ד: ”כיצד לזהות את הדת האמיתית,” התחוור לי כי סימן־ההיכר של עובדי־אלהים האמיתיים הוא האהבה. למדתי שאלהים מצווה, ”ואהבת לרעך כמוך.” (ויקרא י״ט:18) הספר הוסיף: ”לאהבה צריכה להיות השפעה רבה על כל צד בחיי היום־יום של הפרט.” לגבי, כלל הדבר איגרוף.
אותה עת ציפתה לנו תחרות מיוחדת. אחי קרלוס ואני עמדנו להופיע באותה תכנית, בתור סאן־חוזה 1 וסאן־חוזה 2, בהתאם לכינויינו המקצועיים. הירהרתי במצבי בכובד־ראש, ופניתי אל אלהים בבקשה להנחותני. האם אוכל להמשיך באיגרוף, ויחד עם זאת לשאת חן בעיניו? לאחר שערכתי את חשבון־הנפש, גמרתי אומר שהתחרות בזירת־השוורים שבבילבאו, שהתקיימה ב־17 באוקטובר, 1969, תהיה תחרותי האחרונה.
ההודעה שמסרתי לעיתונות על פרישתי מן הזירה מטעמי מצפון והכרה דתית, נפלה כרעם ביום בהיר. קרלוס התקשה להאמין, שארבעה חודשים בלבד של שיעורי־תנ״ך חוללו שינוי כה מהפכני בחיי. ”ידידי” בעולם האיגרוף ניסו להניאני מהחלטתי. הם הציעו לי את ההזדמנות להשיג את תואר אליפות אירופה, עם ’ארנק שמן’ בצידו. אף־על־פי שהייתי זקוק לכסף, לא זזתי מהחלטתי.
עם פרישתי, חזרתי עם בני־משפחתי אל עיר– מולדתי, טורו, שם נערכתי למלחמה מסוג אחר, מלחמת האמונה. האמת המקראית שינתה את אישיותי מן הקצה אל הקצה. כדי להמחיש זאת, אספר לכם על מקרה שאירע לפני זמן־מה. בלכתי מבית לבית כדי לשוחח עם האנשים על המקרא, איים עלי גבר חסון לגלגל אותי מן המדרגות. בעבר, די היה בכך כדי לגרום לי להפילו ארצה בשתי מהלומות בלסת. תחת זאת, הרגעתי את רוחו וסיימתי את השיחה בדרכי־נועם. – משלי ט״ו:1.
לא היה זה דבר פשוט לשנות את אישיותי, להמיר את השימוש באגרופים לשימוש בכושר־החשיבה. אך, אני ללא־ספק שבע־רצון יותר לשהות במחיצת משפחתי, להיות עובד־אדמה, לטפל במשק החי ולתרום את תרומתי הקטנה לשירות אלהים. איזה ניגוד מהווה הדבר לזוהר המתלווה על ספורט האיגרוף, ולקהל ההפכפך, צמא הדם!
ההחלטה שלי לנטוש את הזירה התמיהה את קרלוס, אך הוא המשיך בקריירה שלו. הבה נשמע מפיו מה אירע:
כשנה לאחר פרישתו של פרנציסקו, נשמעה נקישה על דלת ביתי. היה זה אותו העד שביקר אצלו. הזמנתיו פנימה, וכתום השיחה הציע לי שיעור־תנ״ך. ”מכל מלמדי השכלתי,” אמרתי לעצמי, מה גם שהייתי סקרן לדעת מה כה השפיע על אחי. היבעתי, איפוא, את הסכמתי ללמוד, אך הבהרתי באורח חד־משמעי שאני לא אפרוש מן הזירה מטעמי דת.
התדהמה הראשונה שנכונה לי היתה כאשר עיינתי בעשרת־הדיברות שבספר שמות. הייתי משוכנע שאני מכירם על־פה מתקופת בית־הספר, אך להפתעתי היו הדיברות שבתנ״ך שונים מאלה שבנוסח הכנסייתי. למשל, מימי לא שמעתי את הדיבר השני, שאסר על השימוש בפסלים למטרת פולחן. הכנסייה חיפתה על השמטה זו על־ידי חלוקת הדיבר העשירי לשניים. המירמה הזאת פקחה את עיני. – שמות כ׳:4–6.
לאחר שיעורי־תנ״ך מעטים, החל מצפוני לייסרני. אשתי החלה לקבל את האמת המקראית, ואני יכולתי לראות כבר אז את ’הכתובת על הקיר’ לגבי ימי האיגרוף שנותרו לי, אם אמשיך בשיעורי־התנ״ך. כיון שכך, התחמקתי במשך שבועות אחדים מן השיעור באמתלות שונות, ובפעמים אחרות קיוויתי שהעד ישכח לבקר. מכל מקום, המקרא החל להשפיע על הלוך־מחשבתי. חשתי בכך כאשר הגנתי על תואר האליפות שלי במשקל חצי־כבד – ב–10 באוקטובר, 1971, נגד אנג׳ל גינאלדו, מסלמאנקה.
כשפסעתי אל הזירה, צעק הקהל: ”תן לו, סאן־חוזה! חסל אותו מהר!” ”נפץ אותו בשמאלית שלך,” וקריאות דומות. יריבי התמקם בפינתו, כשהוא ממתין להזדמנות לשלול ממני את תוארי. במשך כל אותה עת, חשתי בנקיפות מצפון עזות. במחשבתי עלו פסוקים מכתבי–הקודש, כגון: ”מי שאיננו אוהב את אחיו אשר הוא רואה אותו, לא יוכל לאהוב את האלהים אשר הוא איננו רואה. (יוחנן א׳. ד׳:20) גל אדיר של פסוקים אחרים הציף את מוחי, בשעה שניסיתי לתרץ את מעשי בזירה.
הפעמון צילצל. מצאתי עצמי פנים אל פנים מול יריבי. בשעה שהתגוששנו, לא נתן לי מצפוני מנוח. נמצאתי שואל את עצמי: ”מה בעצם אני עושה כאן? אלהים יקר, אנא סלח לי!”
הקרב נמשך בעיני כנצח. אולם, עז היה רצוני לפרוש מן הזירה כאלוף. גאוותי העצמית כרוכה היתה בזה. רציתי שהאנשים יידעו שנטשתי את האיגרוף בשל אהבת האלהים, ולא משום שאיבדתי את תוארי.
סוף־סוף נסתיים הקרב, אך לא במכת הנוקאאוט הרגילה שלי. האם ניצחתי, או הפסדתי? המתנתי בקוצר־רוח להחלטה. השופט פסק ... שיוויון. נשארתי האלוף!
עתה נחשבתי באורח רשמי כמועמד לאליפות אירופה. במשך ארבע שנים עמלתי ונלחמתי לקראת ההזדמנות הזאת. לחצים הופעלו עלי מכל עבר – מצד מצפוני ומצד מאמני ומנהלי. המשכתי ללמוד בקביעות את המקרא ולנכוח באסיפות של עדי־יהוה. כתוצאה מכך, החל כוח עצום לפעול על מחשבותי. במונחי ספורט האיגרוף, המקרא ריתק אותי אל החבלים ועמדתי ליפול לקרשים. כיצד יכולתי לעמוד בפני פסוקים כמו: ”נוהג אני בקשיחות עם גופי ומשעבדו, שמא לאחר שאטיף לאחרים, אני עצמי אמצא פסול,” וכמו־כן, ”האהבה אינה גורמת רעה לזולת”? – קורינתיים א׳. ט׳:27; רומיים י״ג:10.
במרוצת מספר חודשים הצלחתי להשתמט מתחרויות. אך, בפברואר 1972 קיבלתי מכתב מהתאחדות האיגרוף, ובו האתראה: אם לא תגן על תוארך תוך שבועיים ימים, תיאלץ לוותר עליו. פניתי אל יהוה בתפילה כדי שיעזור לי וידריכני. הוא הושיט לי עזרה, ואזרתי כוח להכריז על פרישתי מן הזירה מטעמי עקרונות דתיים.
כמובן, הידיעה עוררה תגובות בכלי התקשורת. פעמיים רואיינתי בטלוויזיה כדי להסביר את המניעים להחלטתי. רבים מאוהדי הספורט מתחו עלי ביקורת. אך, הנה סוף־סוף חייתי בשלום עם עצמי. זכיתי בניצחון האמיתי.
לעתים אני נשאל, באם אני מתחרט על שנטשתי את האיגרוף. הדבר מזכיר לי כותרת תמונה שהופיעה בעיתון, בה נראינו פרנציסקו ואני במכנסי איגרוף קצרים, כשידינו חבושות לקראת ההתגוששות. בכותרת נאמר: ”קרלוס ופרנציסקו סאן־חוזה, פנים אל פנים. על אף ההבדל בסוג משקלם מבקשים שני האחים את גמולם בתהילה החולפת של הזירה.” אכן תהילה ”חולפת”. כל מי שמצוי אצל עולם האיגרוף, יודע עד כמה נכון הדבר.
יצרתי מגע עם מי שהיו מתאגרפים מהוללים לשעבר. המראה שלהם מעורר־רחמים. הם מרבים להביט אחורה אל הזוהר קצר־הימים שלהם. היכן ”ידידיהם” עתה? לא אחת נוכחתי לדעת, שלמתאגרף יש ”ידידים” רק בשעה שהוא מנצח וכשאותם ”ידידים” גורפים כספים כתוצאה מנצחונותיו. אולם, אך תתחיל להפסיד, וה”ידידים” ייעלמו כלא היו.
אשר להון שאמרתי לעשות – הרי שגם זה היה חלום שווא. כשליש מסכום הפרם מיועד לכיסוי הוצאות האימונים וההנהלה. ובחודשים החולפים בין הופעה להופעה, מוקדש השאר לפרנסת המשפחה.
מכל מקום, מאז שנעשיתי עד, הרווחתי הרבה יותר מבחינות אחרות. נתברכתי בידידי אמת, שידידותם מבוססת על ערכים אמיתיים ומאריכי־ימים, ולא על הזוהר המוקרן על מקורביו של אליל–המונים. אלה הם אחי הרוחניים, שהם גם עמיתי להוראת דבר־אלהים לזולת, כאן במחוז ויסקייה, שבצפון ספרד. אני גא להשתתף בפעילות זאת ולשמש עד ליהוה אלהים, האישיות הנעלה ביותר בתבל.
כשאני נוכח בכינוסים של עדי־יהוה, צפים ועולים באורח בלתי־נמנע זכרונות מתקופת האיגרוף שלי, מן הסיבה הפשוטה שכינוסים אלה מתקיימים באיצטדיוני ספורט בהם התגוששתי בעבר כמתאגרף. כך אירע בכינוס הבינלאומי שהתקיים ב־1978 בברצלונה, שכלל את היכל הספורט העירוני בו גרמתי למותו של המתאגרף הניגרי דאודו. איזה ניגוד! במקום ההמונים צמאי־הדם שתבעו בצעקות רמות מכת נוק־אאוט, היה זה קהל שוחר־שלום, המקשיב רב־קשב לדברי אלהים, באווירה שכולה אומרת אהבה ושלווה.
לפני־כן, בשנת 1974, כשנכחתי בכינוס מחוזי באיצטדיון הכדורגל של סלמאנקה, הבחנתי בפנים מוכרות של עד חסון שפסע לעברי. הוא התבונן בי, המשיך הלאה, פנה לאחור ושוב מדד אותי במבטו, כשם שעשיתי אני לגביו. אזי פרצה מפינו בעת ובעונה אחת הקריאה הנדהמת, ”הלא אתה בן־בכיר/ סאן־חוזה 2!” אנו, שפעם היינו יריבים בזירה, נעשינו עתה מאוחדים כאחים־לאמונה!
פרנציסקו ואני שמחים על שנטשנו את עולם האיגרוף המושחת, על האכזריות והאלימות, אהבת־הבצע, הזיוף והניצול שבו. מצאנו דרך־חיים נעלה יותר, דרך־חיים של יראת־אלהים, הטומנת בחובה גמול תמידי, המשביעה את רצון אלהים והמבטיחה חיי־נצח. – משלי י׳:22; תהלים קל״ג:3.