הייתי מניצולי טיסה 801
הבטתי בעד החלון בשעה שהתחלנו לנחות בגוּאם. ’מוזר’, חשבתי לעצמי, ’כל־כך חשוך בחוץ’. אמת, השעה היתה לאחר חצות והגשם הכבד גרם לראות לקויה. אך היכן האורות המוכרים של האי ומסלולי הנחיתה הנוצצים של נמל התעופה? יכולתי לראות רק את האורות העמומים של כנפי מטוס ה”ג’מבו” שלנו.
אחד הדיילים השמיע את ההוראות השגרתיות הניתנות כהכנה לנחיתה. אזי שמעתי את קול הורדת כַּן הנחיתה. פתאום נשמע רעש נוראי והמטוס התחכך בקרקע. הטייס איבד שליטה על המטוס והוא החל להיטלטל. הנוסעים נאחזו בחוזקה במסעָדי המושבים וצעקו: ”מה קורה פה?”
כעבור מספר דקות התנגש המטוס שלנו, בּואינג 747, בצלע גבעה במרחק חמישה קילומטרים מנמל התעופה, כפי הנראה משום שהטייס שלנו טעה בחישוביו. באסון אווירי זה ב־6 באוגוסט 1997, ניספו 228 נוסעים ואנשי צוות. נותרו בחיים רק 26 ניצולים, ואני הייתי אחד מהם.
לפני שעליתי למטוס בסֶאוּל שבקוריאה, נציג חברת התעופה העביר אותי למושב הפנוי האחרון במחלקה טובה יותר, מחלקה ראשונה. מרוב התלהבות טילפנתי לאשתי, סוּן דאק, וסיפרתי לה על כך. היא היתה אמורה לפגוש אותי בנמל התעופה בגואם. אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא תיארתי לעצמי עד כמה יועיל לי השינוי הזה במקום הישיבה במטוס.
ההתרסקות ולאחריה
ייתכן שבשל תנאי הראות הלקויה, צוות הטיסה לא היה ער לסכנה המתקרבת. הכל התרחש במהירות הבזק! ברגע מסוים התכוננתי לגרוע ביותר, ולפני שקלטתי מה קורה הייתי מוטל על הקרקע מחוץ למטוס, עדיין חגור למושב שלי. אינני זוכר אם איבדתי את ההכרה.
’זה סיוט?’ תהיתי. כשהבנתי שלא, הדבר הראשון שעלה במוחי היה התגובה של אשתי לכשייוודע לה על האסון. מאוחר יותר סיפרה לי שלא איבדה תקווה אף לרגע. אפילו כאשר שמעה במקרה מישהו בנמל התעופה אומר שיש רק שבעה ניצולים, היא האמינה שאני אחד מהם.
המטוס התפרק לארבעה חלקים, והם היו מפוזרים לאורך ג׳ונגל סלעי. גוויות היו פזורות בכל עבר. אש אחזה בחלקי המטוס, ושמעתי את קולות הנפץ ואת גניחות הפצועים וזעקותיהם קורעות הלב. ”הצילו! הצילו!” התחננו הקולות. נחתתי עם הכיסא שלי על עשב שגובהו כשני מטרים. לאורן המבעית של הלהבות הבחנתי בגבעה תלולה בקרבת מקום. השעה היתה בערך 00:2 לפנות בוקר, והגשם לא פסק.
מרוב הלם לא חשבתי אפילו שאולי נפצעתי, עד שהבחנתי בנערה. הקרקפת שלה נתלשה והיתה תלויה מאחורי ראשה. מייד הרמתי את ידי ונגעתי בראשי. גיליתי שהיה לי פצע מדמם מעל לעין השמאלית. בדקתי את שאר חלקי גופי וגיליתי עוד הרבה חתכים קטנים. אך לשמחתי, הם לא נראו עמוקים. בכל זאת חשתי כאב ששיתק את רגליי, ולא יכולתי לזוז משום ששברתי את שתיהן.
לאחר מכן, הרופאים בבית החולים איבחנו את הפציעות שלי כ”קלות”. ואכן, בהשוואה לניצולים האחרים הן נחשבו קלות. את אחד הפצועים הוציאו מבין שברי המטוס כשרגליו קטועות. אחרים סבלו מכוויות קשות. שלושה מהם נפטרו לאחר שבועות של כאבי תופת.
מודאג מן הלהבות
מה שבאמת הדאיג אותי לא היו הפציעות שלי, אלא הפחד שצוות החילוץ לא יגיע אלי בזמן. כמעט שלא נותר זכר מן החלק האמצעי של המטוס, במקום שהייתי אמור לשבת בתחילה. שרידי המטוס בערו והנוסעים שנלכדו בפנים מצאו את מותם בייסורים. לעולם לא אשכח את זעקותיהם לעזרה.
המושב שלי נחת ליד חרטום המטוס. הייתי קרוב מאוד להריסות. מתחתי את צווארי לאחור וצפיתי בלהבות. פחדתי שתוך זמן קצר הן יגיעו אלי, אך לאושרי לא אירע הדבר.
סוף סוף מצילים אותי!
הדקות חלפו בעצלתיים. עברה יותר משעה. לבסוף בערך ב־00:3 לפנות בוקר, הצליחו כמה מאנשי צוות החילוץ לאתר את מקום ההתרסקות. יכולתי לשמוע אותם מדברים בראש הגבעה. הם היו מזועזעים מהמחזה שנגלה לעיניהם. אחד מהם קרא: ”יש כאן מישהו?”
”אני כאן, הצילו!” צעקתי. גם נוסעים אחרים הגיבו. שמעתי את אחד מאנשי צוות החילוץ קורא לחברו בַּשם טד. התחלתי לצעוק: ”טד, אני כאן!” ו”טד, תעזור לנו!”
”חכו, אנחנו יורדים!” היתה התגובה.
גשם שוטף, שיכול היה להציל את חייהם של רבים מן הלהבות, הקשה על הירידה במדרון החלקלק. לכן חלפה עוד שעה ארוכה בטרם הגיע צוות החילוץ אל הניצולים. הזמן שחלף עד שמצאו אותי נראה לי כנצח.
”אנחנו כאן”, שמעתי את קולם של שניים מהם שהאירו בפנסים, ”אל תדאג”. תוך זמן קצר הצטרפו אליהם עוד שניים מחבריהם, וארבעתם ניסו להזיז אותי. שניים אחזו בזרועותיי ושניים ברגליי. חשתי כאבים נוראים כשנשאו אותי, במיוחד משום שהם החליקו בבוץ. לאחר שעברנו מרחק קצר, הניחו אותי. אחד מהם הלך להביא אלונקה, ובעזרתה העבירו אותי למסוק צבאי. הוטסתי לראש הגבעה, ושם המתין לי אמבולנס.
פגשתי את אשתי, סוף כל סוף!
הגעתי לחדר המיון רק ב־30:5 בבוקר. הרופאים לא הרשו לי לטלפן בגלל חומרת פציעותיי. לכן נודע לאשתי שניצלתי רק בשעה 30:10 בבוקר, כמעט תשע שעות לאחר התרסקות המטוס. ידיד הודיע לה ששמי מופיע ברשימת הניצולים.
בערך בשעה 00:4 אחר־הצהריים הרשו לבסוף לאשתי לבקרני. לא זיהיתי אותה מייד. הייתי מטושטש מהשפעת התרופות לשיכוך כאבים. ”תודה שנשארת בחיים”, היו מילותיה הראשונות. אינני זוכר על מה דיברנו, אבל היא סיפרה לי אחר כך שעניתי לה: ”אל תודי לי. תודי ליהוה”.
שמירה על סולם עדיפויות נכון
הכאבים שחשתי בתקופת החלמתי בבית־החולים, לא היו זרים לי כלל. ב־1987, פחות משנה לאחר שעברנו מקוריאה לגואם, עבדתי בבנייה ועברתי תאונת עבודה. נפלתי מפיגום בגובה ארבע קומות ושברתי את שתי רגליי. זו היתה נקודת מפנה בחיי. אחותי הגדולה, אחת מעדי־יהוה, עודדה אותי ללמוד את המקרא. בששת החודשים שחלפו עד ששבתי לאיתני היתה לי האפשרות לעשות זאת. על כן, הקדשתי את חיי ליהוה אלוהים כבר באותה שנה ונטבלתי כסמל לכך.
מאז אסון המטוס, עולה במחשבתי פסוק החביב עלי במיוחד: ”אתם בקשו תחילה את מלכותו [של אלוהים] ואת צדקתו, וכל אלה ייווספו לכם” (מתי ו׳:33). בתקופת ההחלמה היה לי פנאי לערוך חשבון נפש.
אסון טיסה 801 חרות עמוק בזכרוני. למדתי להעריך עד כמה החיים יקרים. ראיתי את המוות בעיניים! (קהלת ט׳:11) אומנם ניצלתי, אך נאלצתי לעבור כמה ניתוחים והייתי מאושפז בבית־החולים יותר מחודש עד שהתאוששתי.
עתה ברצוני להוכיח לבוראנו הנאדר שאני מעריך בכנות את מתת החיים הנפלאה שלו, ואת האמצעים שסיפק לבני האדם ליהנות מחיי־נצח בגן־עדן עלי־אדמות (תהלים ל״ז:9–11, 29; ההתגלות כ״א:3, 4). אני בטוח שהדרך הטובה ביותר להביע הערכה זו היא להמשיך להציב את ענייני המלכות במקום הראשון בחיי (תרומת עט).
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 15]
US Navy/Sipa Press