הם היו נחושים בדעתם שלא להיכנע
בהוצאת עורו! מ־8 בנובמבר 1998 פורסם מאמר קצר שכותרתו: ”הוא לא נכנע”. המאמר תיאר את מאבקו של מאט טאפיו בן ה־17 במחלת הסרטן. מאט נפטר ב־19 באפריל 1998, בעת עריכת אותו מאמר.
דבריו של מאט שהושמעו באסיפה של עדי־יהוה בריאיון מוקלט ואשר צוטטו במאמר, נגעו במיוחד ללבם של קוראים צעירים. להלן כמה מתחושותיהם בנידון.
דזירֵה, בחורה בת 20, מקנדה, כתבה כיצד היא ושותפתה לשירות המלא הגיבו לתיאור אהבתו הרבה של מאט ליהוה: ”פרצנו בבכי. ולא יכולנו להפסיק לבכות. ... כולנו, במיוחד הצעירים שבינינו, יכולים ללמוד ממאט ’לעשות כמיטב יכולתנו עכשיו! ... מה שלא יהיה, לעולם אל תפסיקו לבשר על יהוה’!”
אירין מקנטקי, ארה״ב, כתבה: ”לא יכולתי שלא לבכות כשקראתי את הסיפור שלו. אני נערה בריאה בת 16, ואני רוצה לעשות כמה שאפשר למען יהוה כל עוד אני יכולה כדי שיום אחד, כשמאט יקום לתחייה, אוכל לומר לו עד כמה התעודדתי מסיפורו”. ומריה בת ה־15 מטקסס, ארה״ב, אמרה: ”אני נחושה בדעתי לעשות למען יהוה כמיטב יכולתי כל עוד בריאותי מאפשרת. עצתו של מאט עזרה לי מאוד”.
ג׳סיקה, נערה מקרוליינה הדרומית, ארה״ב, אמרה: ”אני בת 13, והתעודדתי מאוד לראות מישהו צעיר עם כל כך הרבה מסירות ואהבה ליהוה. כשקראתי על המצב של מאט טאפיו הבנתי איזו ברכה זו להיות בריאה. הוספתי את שמו של מאט לרשימת האחים והאחיות שאני מתכוונת לקבל את פניהם בסדר החדש!”
שרה, מסַן־סברינוֹ מרקה שבאיטליה, כתבה: ”המאמר ריגש אותי עד דמעות. אני בת 17, בגילו של מאט. אני בריאה, ולכן השאיפה שלי היא לעולם לא להפסיק לדבר על יהוה, כמו שמאט לא הפסיק גם ברגעים הכי קשים בחייו. תודה לכם שאתם מפרסמים סיפורי חיים כאלה, שמניעים אותנו לתת ליהוה את המיטב מחיינו, מזמננו וממרצנו (קהלת י״ב:1)”.
מחזיקים מעמד בזכות תקוות התחייה
בין שאנו צעירים ובין שמבוגרים, המוות הוא מציאות שאינה פוסחת עלינו. היידי בת ה־19 אומרת: ”בשבועיים האחרונים איבדתי שני אנשים שאהבתי, והדבר היחידי שעזר לי להחזיק מעמד הוא התקווה לראות אותם שוב בתחיית המתים.
”אני גאה מאוד במאט ובהחלטתו הנחושה להמשיך לבשר לזולת אף שהיה כל כך חולה. הוא מופת לכולנו, ואני מצפה בכליון עיניים לחבק אותו כשיקום לתחייה”.
אֵם אחת ושמה ננסי כתבה: ”קראתי את המאמר ודמעות זלגו מעיניי. בִּתנו ראשל נפטרה מגידול בגזע המוח ב־11 בינואר 1996, יומיים בלבד לפני שמאט מימש את משאלת לבו ונטבל. ראשל היתה רק בת שש כשהגידול קיפד את חייה. אבל כמו מאט, היא לא נכנעה ותמיד השתדלה כמיטב יכולתה להשביע את רצון יהוה.
”היום שבו יברכנו יהוה ונראה את בתנו בריאה ושלימה, ילדה שנהנית מילדותה, יהא יום נפלא. כמו יאיר ואשתו, נצא מגדרנו מרוב שמחה ונתמלא ’תימהון גדול’ (מרקוס ה׳:42)”.
שאנון, מג׳ורג׳יה שבארה״ב, כתבה: ”הסיפור הזה הוכיח לי שהאמונה ביהוה יכולה להיות חזקה גם כשחולים. אשמור את המאמר כדי שאוכל לקוראו מדי פעם, אף על פי שאני לא חולה במחלה קשה ושתמיד הייתי בריאה.
”אני מקווה שהוריו של מאט יתנחמו בתקוות תחיית המתים. גם אני איבדתי מישהי יקרה לי מאוד, את סבתי, ב־1995. אני אסירת תודה על כך שאני מכירה את יהוה ושיש לי תקווה לראות שוב את יקיריי”.
צעירה ספרדייה בגיל העשרֵה כתבה: ”הוריי נטעו בלבי ובלב ארבע אחיותיי את הערך החשוב של נוכחות באסיפות משיחיות. אולם לאחר שקראתי סיפור חיים זה, הבנתי שהיינו עלולות להתייחס אליהן כאל שגרה ותו לא. רציתי לברך את הוריו של מאט על החינוך הרוחני המצוין שהעניקו לו. הם משמשים דוגמה לכולנו. רציתי שידעו שלמרות הקושי להתמודד עם האובדן, יהוה תמיד לצדנו.
”אני מקווה לפגוש את מאט בעולם החדש. הייתי רוצה לומר לו שהוא מופת נפלא ושזִכרו שמור בלבנו. יהוה הוא אלוהי החיים, ומאט נמצא כעת היכן שנמצאת אחותי, שנפטרה לפני ארבע שנים — בזיכרונו של יהוה (לוקס כ׳:38). מאט, אחותי אווה ומשרתי אלוהים נאמנים רבים נוספים נמצאים שם. יהוה אל נפלא, והוא לא ינטשנו לעולם”.
תקוות התחייה היא תקווה נפלאה. הבה נוקיר אותה, ומי יתן ונוכיח את הערכתנו להבטחה נאדרת זו בזוכרנו את בוראנו מדי יום ביומו כפי שעשה בנו היקר, ישוע המשיח.
[תמונה בעמוד 24]
דזירה
[תמונה בעמוד 24]
אירין
[תמונה בעמוד 24]
מריה
[תמונה בעמוד 24]
ג׳סיקה
[תמונה בעמוד 24]
שרה
[תמונה בעמוד 24]
היידי
[תמונה בעמוד 24]
ננסי עם בעלה ובתה ראשל
[תמונה בעמוד 24]
שאנון