מנקודת המבט המקראית
מיהו אזרח למופת?
בתום מלחמת העולם השנייה אנשים רבים באירופה וביפן, שראו עצמם אזרחים למופת ושומרי חוק, הועמדו לדין והורשעו בפשעי מלחמה. ביניהם נמנו אנשי צבא רמי־דרג, מדענים ואנשי מקצוע אחרים. חלק מפושעים אלה ניסו להצדיק את מעשיהם בטענה שהם פשוט מילאו הוראות, כפי שניתן לצפות מכל אזרח טוב. אולם בשם האזרחות הטובה שטענו לה ביצעו פשעים איומים נגד האנושות.
לעומתם, יש מי שמזלזלים בסמכות השלטון. יש שמתקוממים בגלוי נגד הממשלה, ואחרים מוכנים לעבור על החוק כל עוד הסיכוי שייתפסו קטן. כמובן, רק מעטים יכחישו שצריך לציית לרשויות, משום שבלעדיהן היו שוררים אנרכיה ותוהו ובוהו. השאלה הנשאלת היא, מהו הגבול במילוי החובה האזרחית והשמירה על החוק? תן דעתך לכמה עקרונות יסוד שסייעו למשיחיים במאה הראשונה לפתח גישה מאוזנת לגבי התחייבותיהם כלפי המדינה.
המשיחיים מצייתים לרשויות
המשיחיים במאה הראשונה מילאו ברצון אחר החוקים והתקנות של ”רשויות השלטון” — כלומר, השלטונות דאז (רומים י״ג:1). המשיחיים האמינו שראוי ”להיכנע לשליטים ולבעלי סמכויות, לציית” (טיטוס ג׳:1). הם הכירו בכך שהמשיח הוא מלכם השמימי, ובד בבד היו נתינים שומרי חוק של שליטי אנוש ולא היוו איום לביטחון המדינה. למעשה, הם קיבלו המלצה ’לכבד את המלך’ תמיד (פטרוס א׳. ב׳:17). השליח פאולוס עודד את המשיחיים לנהוג כך: ”קודם כל אני מבקש מכם לשאת תחינות ותפילות ובקשות והודיות בעד כל בני אדם, בעד מלכים וכל ראשי השלטון, למען נחיה חיי שלווה והשקט במלוא חסידות ודרך ארץ” (טימותיאוס א׳. ב׳:1, 2).
המשיחיים במאה הראשונה שילמו במסירות את כל המסים שנדרשו מהם, אף שלעתים היה זה נטל כבד. הם מילאו את הצו שנתן להם בעניין זה השליח פאולוס בהשראת אלוהים: ”תנו לכל אדם מה שמגיע לו: מס למי שעל המס” (רומים י״ג:7). השקפתם של תלמידי ישוע היתה שהשלטון הרומי ונציגיו שלטו ברשות אלוהים ובמובן מסוים שימשו כ”משרתי אלוהים”, שכן דאגו למידה מסוימת של שלום ויציבות בחברה (רומים י״ג:6).
”נכונים לכל מעשה טוב”
המשיחיים במאה הראשונה נקראו למלא חובות אזרחיות שהטילה עליהם המדינה. ישוע המשיח עצמו יעץ לתלמידיו להיות מוכנים בכל עת לעשות אפילו יותר מהמינימום שדורשים השלטונות. ”מי שמאלץ אותך ללכת איתו מרחק של מיל אחד”, אמר ישוע, ”לך איתו שניים” (מתי ה׳:41). המשיחיים שעו לעצתו והוכיחו שאין בכוונתם ליהנות מהיתרונות של חברה תרבותית מבלי לתת דבר בתמורה. הם היו תמיד ”נכונים לכל מעשה טוב” (טיטוס ג׳:1; פטרוס א׳. ב׳:13–16).
הם אהבו את רעיהם באמת ובתמים וחיפשו דרכים לעזור להם (מתי כ״ב:39). אהבה זו של המשיחיים במאה הראשונה ודבקותם בערכי מוסר נעלים הפכו אותם לבעלי השפעה חיובית בחברה. לזולתם היתה סיבה מוצדקת לשמוח שהם גרים בשכנותם (רומים י״ג:8–10). המשיחיים העידו על אהבתם בהתרחקם מן הרע. העצה שקיבלו היתה להיות ידידותיים ולעשות למען ענייני הזולת, ’לגמול טוב [לא רק לבני אמונתם אלא] לכל אדם’, כפי שעשה ישוע המשיח (גלטים ו׳:10).
”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”
עם זאת, הם צייתו לרשויות השלטון עד גבול מסוים. הם לא עשו דבר שהיה מנוגד לצו מצפונם או שפגע ביחסיהם עם אלוהים. למשל, כאשר מנהיגי הדת בירושלים ציוו על השליחים לחדול מלבשר על ישוע, הם סירבו. ”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”, הצהירו (מעשי השליחים ה׳:27–29). המשיחיים סירבו נחרצות להיות מעורבים בעבודת אלילים הכרוכה בפולחן הקיסר (קורינתים א׳. י׳:14; יוחנן א׳. ה׳:21; ההתגלות י״ט:10). ומה היתה התוצאה? ”גינוי”, אומר ההיסטוריון ג׳. מ. רוברטס, ”לא על היותם משיחיים, אלא משום שסירבו לקיים את החוק” (קיצור תולדות העולם ]Shorter History of the World[).
מדוע המשיחיים ”סירבו לקיים את החוק” במקרה זה? הרי ידעו ש”רשויות השלטון” הפעילו את סמכותן ברשות אלוהים, ולכן שימשו ”משרתי אלוהים” בשמירת החוק והסדר (רומים י״ג:1, 4). עם זאת, המשיחיים ראו בחוק אלוהים צו עליון. הם זכרו שישוע המשיח קבע לכל תלמידיו את העיקרון המאוזן: ”תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים” (מתי כ״ב:21). חובתם כלפי אלוהים קיבלה עדיפות על דרישות הקיסר.
היה זה קו הפעולה הנכון, ולראיה מה שאירע כאשר רבים מהמתחזים למשיחיים לא קיימו עקרונות הולמים אלה. לדוגמה, מנהיגים נוצרים כופרים היו ”אנשים כפופים כמכשירים בידי המימשל החילוני, במיוחד לגיוס כוחות צבא ולהחזקתם”, לדברי ההיסטוריון הצבאי ג׳ון קיגֶן. בסופו של דבר, הנוהים אחריהם נקטו עמדה במלחמות שבהן נשפך דמם של מיליוני קורבנות חפים מפשע. ועוד אומר קיגן: ”חוקי האל נפלו על אוזניים ערלות כאשר סער הדם”.
מאידך, המשיחיים בני המאה הראשונה היו מופת לאיזון הדרוש. הם היו אזרחים טובים. הם מילאו כראוי את חובתם האזרחית ועמדו במחויבויות. אך במקביל דבקו בנחישות בעקרונות המקרא הברורים ונהגו לפי צו מצפונם המודרך על־ידי המקרא בכל תחומי החיים (ישעיהו ב׳:4; מתי כ״ו:52; רומים י״ג:5; פטרוס א׳. ג׳:16).
[תמונה בעמוד 26]
”תנו לקיסר את אשר לקיסר”