נספח
נספח עדי יהוה האתגר הכירווגי/מוסרי
הודפס ברשות האגודה הרפואית האמריקנית מתוך כתב־העת של האגודה הרפואית האמריקנית, ([JAMA] The Journal of the American Medical Association) 27 בנובמבר 1981, כרך 246, מס׳ 21, עמודים 2471, 2472. זכויות יוצרים 1981, האגודה הרפואית האמריקנית.
הרופאים ניצבים בפני אתגר מיוחד בטיפול בעדי־יהוה. בני אמונה זו משוכנעים מבחינה דתית שאין לקבל דם שלם הומולוגי או אוטולוגי, כדוריות אדומות דחוסות, כדוריות לבנות או טסיות־דם. רבים מהם מסכימים לשימוש במכונת לב־ריאה, במכשיר דיאליזה או במיתקנים אחרים (שאינם מופעלים באמצעות דם), אם המערכת החוץ־גופית סגורה. הסגל הרפואי אינו צריך לחשוש מפני אחריות בעניינם, משום שהעדים נוקטים צעדים משפטיים מתאימים של שחרור מאחריות בגין סירובם מדעת לקבל דם. הם מוכנים לקבל נוזלים חלופיים ללא דם. רופאים שהשתמשו באמצעים אלה ובטכניקות קפדניות אחרות, ביצעו ניתוחים מסובכים מכל הסוגים בחולים בוגרים וקטינים מקרב עדי־יהוה. עקב כך התפתח לגבי חולים אלה סטנדרט רפואי, התואם את העיקרון של טיפול ב”אדם השלם” (246:2471-2472;1981 JAMA).
בעיה רפואית כבדת־משקל מציבה בפני רופאים אתגר רציני. בארצות־הברית יש יותר ממיליון עדי־יהוה שאינם מקבלים עירויי־דם. מספר העדים ואחרים המצטרפים אליהם הולך וגדל. אף כי בעבר, רבים מן הרופאים ואנשי סגל בתי־החולים ראו בסירוב לקבל עירוי־דם בעיה משפטית ופנו לבית־דין כדי שיסמיך אותם לפעול כמומלץ בעיניהם מבחינה רפואית, ספרות רפואית חדישה מראה כי מתחולל שינוי מהותי בגישה זאת. ייתכן שהדבר נובע מהצטברות ניסיון כירורגי בחולים הסובלים מרמות המוגלובין נמוכות מאוד, ואפשר שהוא מצביע על מודעות רבה יותר לעיקרון המשפטי של הסכמה מִדעת.
כיום, מספר גדול של פציעות ושל ניתוחים מתוכננים, הקשורים לעדים בוגרים וקטינים כאחד, מטופלים ללא עירוי־דם. נציגים של עדי־יהוה נפגשו לאחרונה עם הסגל הכירורגי והמינהלי בכמה מן המרכזים הרפואיים הגדולים במדינה. מפגשים אלה שיפרו את ההבנה וסייעו בפתרון בעיות בנוגע לאיסוף דם, השתלות והימנעות מעימותים רפואיים/משפטיים.
עמדת העדים בנושא טיפול רפואי
עדי־יהוה מסכימים לטיפולים רפואיים וכירורגיים. למעשה, רבים מהם הנם רופאים, ואפילו מנתחים. אולם, העדים הם אנשים בעלי הכרה דתית עמוקה, המאמינים שעירוי־דם נאסר עליהם בפסוקים מקראיים כמו: ”אך בשר בנפשו, דמו, לא תאכלו” (בראשית ט׳:3–4); ”ושפך את דמו וכיסהו בעפר” (ויקרא י״ז:13–14); וכן ”להימנע... מזנות, מבשר הנחנק ומן הדם” (מעשי השליחים ט״ו:19–21).1
הגם שפסוקים אלה לא נכתבו במונחים רפואיים, העדים רואים אותם כפוסלים עירוי דם מלא, כדוריות אדומות דחוסות ופלסמה, וכן מתן כדוריות לבנות וטסיות־דם. עם זאת, הבנתם הדתית של העדים אינה פוסלת לחלוטין את השימוש במרכיבים כגון אלבּוּמין, אימוּנוֹגלוֹבּוּלינים ותכשירים לטיפול בהמופיליה (דַמֶמֶת); על כל עֵד להחליט באופן אישי אם הוא מוכן לקבלם.2
העדים מאמינים שיש להיפטר מדם שהורחק מן הגוף, ולכן אינם מקבלים דם אוטולוגי (דם החולה עצמו), אם נאסף ואוחסן מראש. הם מתנגדים לשיטות של איסוף או דילול הדם בזמן הניתוח, שכרוך בהן אחסון הדם. עם זאת, עדים רבים מסכימים לשימוש במכשיר דיאליזה ובמכונת לב־ריאה (שאינם מופעלים באמצעות דם) וכן לאיסוף דמו הניגר של החולה בזמן הניתוח, אם זרימתו במערכת החוץ־גופית סגורה; על הרופא לברר עם כל חולה בנפרד, מה מורה לו צו מצפונו.2
העדים אינם סבורים שהמקרא מדבר ישירות על השתלת איברים; לפיכך, זו החלטתו האישית של כל עֵד בנוגע להשתלות כגון קרנית, כליות או רקמות אחרות.
ניתוחים מסובכים אפשריים
אף כי מנתחים מסרבים לעתים קרובות לטפל בעדים, משום שנראה להם שעמדתם כלפי השימוש במוצרי דם ”כובלת את ידי הרופא”, רופאים רבים בוחרים עתה לראות בכך עוד אתגר מקצועי. מאחר שהעדים אינם מתנגדים לתמיסות חלופיות תמיסות קולואידיות או קריסטלואידיות, וגם לא לצריבה חשמלית, להרדמה תת־לחצית3 או לתת־חוֹם, רופאים השתמשו באמצעים אלה בהצלחה. שימוש מיידי או עתידי בתכשירים רפואיים כגון הֶטָה–עמילן,4 הזרקה תוך־ורידית של ברזל־דקסטראן במינוּן גבוה,5,6 ו”איזמל גלי־קול”7 מבטיחים הצלחה ואינם פסולים מבחינה דתית. כמו־כן, אם תחליף דם המכיל פלואור (Fluosol-DA) שפוּתח לאחרונה, יוּכח כבטוח ויעיל,8 השימוש בו אינו נוגד את אמונתם של העדים.
בשנת 1977, אוֹט וקוּלֵיי9 דיווחו על 542 ניתוחי לב וכלי־דם שבוצעו בעדים ללא עירוי־דם, וקבעו כי הליך זה יכול להיעשות ”בסיכון נמוך במידה סבירה”. בתגובה לבקשתנו, קוּליי ערך לאחרונה סקירה סטטיסטית של 026,1 ניתוחים, 22 אחוז מתוכם בקטינים, וציין ”כי רמת הסיכון בניתוחים בחולים מקבוצת עדי־יהוה לא היתה גבוהה באופן מהותי מבאחרים”. בדומה לכך, ד״ר מייקל א. דֶה־בֵּקֵיי, מסר ”כי ברובם המכריע של המקרים [שבהם מעורבים עדים], הסכנה הכרוכה בניתוח ללא עירוי־דם אינה גדולה מבקרב חולים המטופלים בעירוי־דם” (תקשורת אישית, מרס 1981). הספרות הרפואית גם מתעדת ניתוחים כירורגיים מסובכים בתחום האורולוגיה10 והאורתופדיה, שהוכתרו בהצלחה.11 ד״ר ג׳. דין מקיוּאַן וד”ר י. ריצ׳רד בּוֹוֶן כותבים כי איחוי אחורי של עמוד־השִדרה ”בוצע בהצלחה ב־20 [עדים] קטינים” (נתונים שלא פורסמו, אוגוסט 1981). הם מוסיפים: ”על המנתח ללמוד לכבד את זכותו של החולה לסרב לקבל עירוי־דם, ולבצע ניתוח באופן שיבטיח את החולה”.
הרבסמן12 מדווח על הצלחה במקרים שכללו גם קטינים, ”שאצלם אירע אובדן דם רב אשר גרם להלם”. הוא מודה כי ”במידת־מה, העדים נמצאים בעמדה נחותה כשיש צורך בדם. עם זאת, ברור למדי שעומדים לרשותנו טיפולים חלופיים לדם”. היות שמנתחים רבים נמנעו מלקבל חולים מקרב העדים ”מחשש שיהיו לכך השלכות משפטיות”, הוא מבהיר שחשש זה אינו מבוסס.
ההיבט המשפטי ובעיית הקטינים
העדים חותמים בחפץ־לב על טופס מטעם האגודה הרפואית האמריקנית, הפוטר רופאים ובתי־חולים מאחריות.13 מרבית העדים נושאים עימם ”כרטיס הוראה רפואית”, מתוארך וחתום בידי עדים, שהוכן עקב התייעצות עם רשויות הרפואה והמשפט. מסמכים אלה חלים על החולה אישית (או על יורשיו) ומגינים על הרופאים, כיוון שהשופט וורן בורגר טען כי הליך משפטי הנוגע לרשלנות מקצועית ”ייראה חסר יסוד” כשחותמים על כתב ויתור מעין זה. יתרה מזו, בהתייחסו לעניין זה באנליזה על ”טיפול רפואי כפוי וחופש דת”, פריס14 כתב: ”פרשן שסקר את הספרות ציין, ’לא הצלחתי למצוא שום אסמכתא לטענה שהרופא יישא באחריות... פלילית... משום שלא כפה עירוי־דם על חולה שהתנגד לכך’. נראה כי הסיכון הוא יותר פרי דמיון משפטי פורה, מאשר אפשרות בת־קיימא”.
החשש העיקרי נוגע לטיפול בקטינים, ולעתים קרובות ננקטים צעדים משפטיים נגד ההורים, באשמת הזנחת הילד. אך רופאים ועורכי־דין רבים שהתוודעו למקרים שבהם היו מעורבים עדים, מפקפקים בצדקתם של צעדים אלה, ביודעם שאותם הורים מעוניינים בטיפול רפואי איכותי עבור ילדיהם. העדים אינם רוצים להשתמט מאחריותם כהורים וגם לא להעבירה לשופט או לצד שלישי אחר כלשהו, אלא מבקשים שיתחשבו באמונה הדתית של המשפחה. ד״ר א. ד. קֶלי, לשעבר מזכיר האגודה הרפואית הקנדית, כתב15 כי ”להורים של קטינים וכן לשארי־בשר קרובים של חולים מחוסרי הכרה, הזכות לפרש את רצונו של החולה. ... איני מתפעל מן ההליכים של בית־דין מדומה, המתכנס ב־00:2 לפנות בוקר כדי להפקיע ילד מידי הוריו”.
הרי זה מובן מאליו שלהורים יש חזקה על הטיפול בילדיהם, כמו למשל בעומדם לנוכח הסכנות לעומת היתרונות שבניתוח, בהקרנות ובטיפול כימותרפי. כהורים, מבקשים העדים להשתמש בשיטות טיפול שאינן אסורות עליהם מבחינה דתית, מטעמים מוסריים העולים על שאלת הסכנה שבעירוי־דם.16 הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון הרפואי של טיפול ב”אדם השלם”, מבלי להתעלם מן הנזק הפסיכולוגי המתמשך של טיפול רפואי פולשני המפר את עיקרי האמונה היסודיים של המשפחה. לעתים קרובות, מרכזים רפואיים גדולים ברחבי המדינה, שיש להם ניסיון בטיפול בעדים, מקבלים עתה חולים המועברים אליהם ממוסדות המסרבים לטפל בעדים, לרבות ילדים.
האתגר הניצב בפני הרופא
ברור אפוא, שהטיפול בעדי־יהוה עלול לעורר דילמה אצל הרופא, שנשבע לשמור על החיים והבריאות תוך שימוש בכל הטכניקות העומדות לרשותו. בהקדמה לסדרת מאמרים בנושא ניתוחים מסובכים בעדים, הארווי17 מודה, ”אין ספק שאמונות העלולות להפריע לי בעבודתי, מטרידות אותי”. אך הוא מוסיף: ”ייתכן שאנו שוכחים בקלות יתרה, שמקצוע הכירורגיה תלוי בטכניקות אישיות של כל מנתח כפרט. טכניקה אפשר לשפר”.
פרופסור בּוֹלוּקי18 שם לב לידיעה מדאיגה, שאחד מבתי־החולים הפעילים ביותר בטיפול בפציעות בדייד קאונטי, שבפלורידה, ”קבע מדיניות חד־משמעית שלא לטפל” בעדים. הוא ציין כי ”רוב הטיפולים הכירורגיים בקבוצת חולים זו כרוכים בסכנה קטנה מהרגיל”. הוא הוסיף: ”אף על פי שמנתחים עלולים לחשוב שנמנע מהם השימוש באחד הכלים של הרפואה המודרנית... אני משוכנע שהם ילמדו רבות מן הניתוחים בחולים אלה”.
במקום לראות בחולים אלה בעיה, יותר ויותר רופאים מתייחסים לנושא כאתגר רפואי. כדי להתמודד עם האתגר, הם פיתחו דרכי טיפול בקבוצת חולים זו, המקובלת במרכזים רפואיים רבים במדינה. רופאים אלה מגישים את הטיפול שהוא בעצם לטובתו הכללית של החולה. כשם שציינו גרדנר ואחרים19: ”מי יֵצא נשכר, אם החולה יתרפא ממחלתו הגופנית, אך מבחינתו יסכן את חייו הרוחניים בעיני אלוהים, דבר שיוביל לחיים חסרי משמעות, הגרועים אף ממוות”.
העדים מבינים שמנקודת־מבט רפואית, נראה כי הדביקות באמונתם מגבירה במידת־מה את הסיכונים ועלולה לסבך את הטיפול בהם. לפיכך, הם מביעים בדרך־כלל הערכה עמוקה על הטיפול שהם מקבלים. בנוסף לאמונה איתנה ורצון עז לחיות, החשובים בפני עצמם, הם שמחים לשתף פעולה עם הרופאים ועם הסגל הרפואי. החולה והרופא עושים אפוא יד אחת כדי לעמוד באתגר מיוחד במינו זה.
ביבליוגרפיה
1. עדי־יהוה ושאלת הדם. חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים, 1991, עמ׳ 48–1.
2. .29-31:)15 1978;99 (June The Watchtower
3. .239:181;1978 JAMA .Hypotensive anesthesia facilitates hip surgery, MEDICAL NEWS
4. .23:16;1981 Med Lett Drugs Ther .Hetastarch (Hespan)—a new plasma expander
5. .243:1726-1731;1980 JAMA .Hamstra RD, Block MH, Schocket AL:Intravenous iron dextran in clinical medicine
6. .2:647-654;1980 Contemp Orthop .Lapin R: Major surgery in Jehovah’s Witnesses
7. .22:1,30;1981 Med Trib .Fuerst ML: ‘Sonic scalpel’ spares vessels
8. .243:719-724;1980 JAMA .Gonzáles ER: The saga of ‘artiifcial blood’: Fluosol a special boon to Jehovah’s Witnesses
9. .238:1256-1258;1977 JAMA .Ott DA, Cooley DA: Cardiovascular surgery in Jehovah’s Witnesses
10. .72:2524-2527;1972 NY State J Med .Roen PR, Velcek F: Extensive urologic surgery without blood transfusion
11. .2:655-658;1980 Contemp Orthop .Nelson CL, Martin K, Lawson N, et al: Total hip replacement without transfusion
12. .12:73-76;1980 Emerg Med .Herbsman H: Treating the Jehovah’s Witness
13. .83 .Chicago, American Medical Association, 1976, p .Medicolegal Forms With Legal Analysis
14. .10:1-35;1975 Univ San Francisco Law Rev ?Paris JJ: Compulsory medical treatment and religious freedom: Whose law shall prevail
15. .96:432;1967 J Can Med Assoc Kelly AD: Aequanimitas
16. .245:1120;1981 JAMA .Kolins J: Fatalities from blood transfusion
17. .2:629;1980 Contemp Orthop .Harvey JP: A question of craftsmanship
18. .51:25-26;1981 Miami Med .Bolooki H: Treatment of Jehovah’s Witnesses: Example of good care
19. .76:765-766;1976 NY State J Med .Gardner B, Bivona J, Alfonso A, et al: Major surgery in Jehovah’s Witnesses