נספח
הדם: עניין של בחירה ומצפון
מאת ד״ר ג׳. לוֹול דיקסון
הודפס ברשות כתב־העת לרפואה של מדינת ניו־יורק (New York State Journal of Medicine), 1988; 88:463–464, זכויות יוצרים של האיגוד הרפואי של מדינת ניו־יורק.
הרופאים נטלו על עצמם התחייבות להשתמש בידיעותיהם, במיומנותם ובניסיונם כדי ללחום במחלות ובמוות. אך, מה אם חולה מסרב לקבל טיפול מומלץ? סביר שהדבר יקרה אם החולה הוא עד־יהוה והטיפול הוא באמצעות דם מלא, כדוריות אדומות דחוסות, פלסמה או טסיות־דם.
כשמדובר בשימוש בדם, הרופא עלול לחשוב שבחירתו של החולה בטיפול ללא דם תכבול את ידי הסגל הרפואי המסור לתפקידו. עם זאת, אל נשכח שחולים שאינם עדי־יהוה בוחרים לעתים קרובות שלא לקבל את המלצות רופאם. על־פי אפלבאוּם ורוֹת,1 19 אחוז מכלל החולים בבתי־חולים אוניברסיטאיים סירבו לקבל טיפול או שיטת־טיפול אחת לפחות, אף כי ב־15 אחוז מן המקרים ”נשקפה סכנת מוות”.
הדעה הרווחת ש”הרופא יודע הכי טוב”, גורמת לרוב החולים לקבל ללא עוררין את מיומנויותיו וידיעותיו של רופאם. אך, עד כמה מסוכן אם רופא יפעל כאילו מימרה זו היתה עובדה מדעית, ויטפל בחוליו לפיה. אומנם לימודי הרפואה, רישיוננו וניסיוננו כרופאים מעניקים לנו יתרונות נכבדים בתחום הרפואה. אולם לחולים שלנו יש זכויות. וכפי שקרוב לוודאי ידוע לנו, החוק (ואפילו החוקה) מייחס משקל רב יותר לזכויות.
מרבית בתי־החולים מציגים על כותליהם את ”זכויות החולה”. אחת הזכויות היא הסכמה מִדעת, שליתר דיוק ניתן להגדירה כבחירה מדעת. לאחר שמיידעים את החולה אילו תוצאות עלולות להיות לטיפול (או לאי טיפול) זה או אחר, הבחירה נתונה בידיו. בבית־החולים אלברט איינשטיין שברובע ברונקס, ניו־יורק, טיוּטת מדיניות ביחס לעירוי־דם ועדי־יהוה קובעת: ”כל חולה בוגר, שאינו משולל יכולת החלטה, רשאי לסרב לקבל טיפול, ולא משנה עד כמה יזיק הדבר לבריאותו”.2
אף על פי שרופאים עלולים להביע חששות הנוגעים לאתיקה ולאחריות, בתי־משפט הדגישו את עליונות חופש הבחירה של החולה.3 בית־הדין לערעורים של ניו־יורק הצהיר, כי ”החולה רשאי להחליט על דרך הטיפול בו, ויש לכך חשיבות מכרעת. ... אין להרשיע רופא על שהפר את אחריותו המשפטית והמקצועית, אם כיבד את זכותו של חולה בוגר וכשיר לסרב לטיפול רפואי”.4 אותו בית־דין גם ציין, כי ”על אף חשיבות היושר המוסרי של מקצוע הרפואה, אין הוא יכול להאפיל על זכויות היסוד של הפרט המובאות כאן. צרכיו ורצונותיו של הפרט עולים בחשיבותם על דרישות המוֹסד”.5
כשעד מסרב לקבל דם, רופאים עלולים לחוש ייסורי מצפון מעצם הרעיון שלא יקבל את מה שנחשב בעיניהם לטיפול הטוב ביותר. אך, מה שהעד מבקש מרופאים מצפוניים לעשות הוא להעניק את הטיפול החלופי האפשרי הטוב ביותר בנסיבות אלה. לעתים קרובות עלינו לשנות את דרכי הטיפול, כדי להתאימן למצבים כגון יתר לחץ־דם, אלרגיה חמורה לאנטיביוטיקה או העדר ציוד יקר. כשמדובר בחולה שהוא עד־יהוה, רופאים מתבקשים לטפל בבעיה הרפואית או הכירורגית בתואם עם בחירתו ומצפונו של החולה — החלטתו המוסרית/דתית להימנע מדם.
דיווחים רבים על ניתוחים קשים בעדים מראים, שרופאים רבים יכולים לכבד את הבקשה שלא להשתמש בדם, בהצלחה ובמצפון נקי. למשל, ב־1981 סקר קוּליי 026,1 ניתוחי לב וכלי־דם, ש־22 אחוז מתוכם בוצעו בקטינים. הוא גילה ”כי רמת הסיכון בניתוחים בחולים מקבוצת עדי־יהוה לא היתה גבוהה באופן מהותי מבאחרים”.6 קמבּוּריס7 דיווח על ניתוחים קשים בעדים, שמחלקם ”נמנעו ניתוחים דחופים בגין סירובם לקבל דם”. הוא ציין: ”לכל החולים הובטח לפני הניתוח שאמונתם הדתית תכובד, ויהא אשר יהא המצב בחדר הניתוח. למדיניות זו לא היו שום השלכות שליליות”.
כשמדובר בחולה שהוא עד־יהוה, בנוסף לעניין הבחירה קיים גם ההיבט המצפוני. אין לקחת בחשבון רק את מצפונו של הרופא. מה באשר למצפון החולה? עדי־יהוה רואים בחיים מתת מאלוהים, המסומלת על־ידי הדם. הם מאמינים בצו המקראי, שעל יראי־אלוהים ’להימנע מדם’ (מעשי השליחים ט״ו:28, 29).8 לפיכך, אם רופא הופך פטרון על חולים אלה ומפר את אמונתם הדתית העמוקה, ארוכת הימים, התוצאה עלולה להיות טרגית. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ציין, כי לאלץ אדם להפר את צו מצפונו ”היא המהלומה המכאיבה ביותר לכבוד האנושי. במובן מסוים, הדבר אף גרוע מגרימת מוות גופני או הריגה”.9
בשעה שעדי־יהוה מסרבים לקבל דם מטעמים דתיים, יותר ויותר חולים שאינם עדים בוחרים להימנע מדם, בגין סכנות כגון הידבקות באיידס, בדלקת־כבד לא–A ולא–B, ותגובות חיסוניות. אנו יכולים להציג בפניהם את חוות־דעתנו באשר לשאלה אם סכנות אלה פעוטות בהשוואה ליתרונות. אך, כשם שהאגודה הרפואית האמריקנית מציינת, החולה הוא ”הפוסק האחרון, והוא זה שיחליט אם ינסה את הטיפול או את הניתוח המומלצים על־ידי הרופא או ייטול את הסיכון ויחיה בלעדיהם. זוהי זכותו הטבעית של הפרט, המוכרת על־פי החוק”.10
בהקשר לכך, העלה מקלין11 את שאלת הסיכונים לעומת היתרונות בנוגע לעֵד ”אשר נטל סיכון לדמם למוות בלי עירוי־דם”. סטודנט לרפואה אמר: ”כושר החשיבה שלו לא נפגע. מה תעשה כאשר אמונות דתיות נוגדות את הטיפול היחידי העומד לרשותך?” מקלין טען: ”ייתכן שאנו מאמינים באמונה שלימה שאדם זה עושה טעות. אולם עדי־יהוה מאמינים שקבלת דם... [עלולה] לגרום לאובדן נצחי. ברפואה הורגלנו להעמיד את הסיכונים כנגד היתרונות. אך אם אתה שוקל השמדה נצחית לעומת החיים שנותרו עלי־אדמות, זווית הראייה שלך משתנה”.11
באותה מהדורה של כתב־העת, וֶרסילוֹ ודוּפריי12 מתייחסים לפרשת אוסבּורן כדי להדגיש את הצורך לדאוג לביטחונם של בני משפחה נתמכים. כיצד יוּשבה פרשה זו? היא נגעה לאב לשני ילדים קטינים שהיה פצוע קשה. בית־המשפט פסק שאם ימות, ידאגו קרובי משפחה לילדים מבחינה כלכלית ורוחנית. כבמקרים אחרים שאירעו לאחרונה,13 בית־המשפט לא מצא שום עילה תקֵפה מטעם המדינה לפסול את בחירתו של החולה בטיפול זה או אחר; התערבות משפטית לכפות טיפול שהחולה התנגד לו בתוקף, היתה משוללת יסוד.14 החולה החלים בעזרת טיפול חלופי והמשיך לפרנס את משפחתו.
האין זו אמת, שרובם המכריע של המקרים שבהם נתקלו הרופאים, או שבהם ייתקלו בעתיד, ניתנים לטיפול ללא דם? ידיעותינו ותחום ההתמחות שלנו קשורים לבעיות רפואיות. אך, החולים הם בני־אדם, ואין להתעלם מערכיהם וממטרותיהם הייחודיים. הם אלה שקובעים לעצמם את סדר העדיפויות, את ערכי המוסר ומה שאומר להם צו מצפונם, דבר המעניק משמעות לחייהם.
הרי זה אתגר מקצועי לכבד את מצפונם הדתי של חולים מקרב העדים. אך, כשאנו עומדים באתגר, אנו מבליטים חירויות יקרות־ערך שכולנו מוקירים. ג׳ון סטיוארט מיל כתב ברוח זו: ”אף חברה שאינה מכבדת חירויות אלה ככלל, אינה חברה חופשית, ולא משנה מה צורת הממשל שלה. ... כל אדם רשאי לשמור על בריאותו הגופנית, הנפשית והרוחנית. האנושות תצא נשכרת אם תרשה לזולת לחיות כיאה בעיניו, ולא אם תאלץ אותו לחיות כטוב בעיני שאר הבריות”.15
[ביבליוגרפיה]
1. .250:1296-1301 ;1983 JAMA .Appelbaum PS, Roth LH: Patients who refuse treatment in medical hospitals
2. .15-20:)1(18 ;1988 Hastings Cent Rep .Macklin R: The inner workings of an ethics committee: Latest battle over Jehovah’s Witnesses
3. .)1985 478 So 2d 1033 (Miss ,In re Brown ;)1986( 297 179 Cal App 3d 1127, 225 Cal Rptr ,Bouvia v Superior Court
4. .)1981 438 NYS 2d 266, 273, 420 NE 2d 64, 71 (NY ,In re Storar
5. .)1986 504 NYS 2d 74, 80 n 6, 495 NE 2d 337,343 n 6 (NY ,Rivers v Katz
6. .246:2471-2472 ;1981 JAMA .Dixon JL, Smalley MG: Jehovah’s Witnesses. The surgical/ethical challenge
7. .53:350-356 ;1987 Am Surg .Kambouris AA: Major abdominal operations on Jehovah’s Witnesses
8. עדי־יהוה ושאלת הדם. חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים, 1991,עמ׳ 48–1.
9. .January 11,1982, p A9 ,NY Times .Pope denounces Polish crackdown
10. .24 Chicago, American Medical Association, 1973, p .Medicolegal Forms with Legal Analysis :Oiffce of the General Counsel
11. .January 23, 1984, pp B1, B3 ,NY Times .Kleiman D: Hospital philosopher confronts decisions of life
12. .88:493-494 ;1988 NY State J Med .Vercillo AP, Duprey SV: Jehovah’s Witnesses and the transfusion of blood products
13. .)1983( 395 383 Mass 331, 446 NE 2d ,Taft v Taft ;)1986( 837 117 AD 2d 44, 501 NYS 2d ,Randolph v City of New York ;)1987( )500 So 2d 679 (Fla Dist Ct App ,Wons v Public Health Trust
14. .)1972 294 A 2d 372 (DC Ct App ,In re Osborne
15. .273 Chicago, Encyclopaedia Britannica, Inc, 1952, vol 43, p .Great Books of the Western World :)Mill JS: On liberty, in Adler MJ (ed