ספר 18 —‏ איוב

הכותב:‏ משה

מקום הכתיבה:‏ מדבר

זמן השלמת הכתיבה:‏ בערך ב־1473 לפה״ס

התקופה הנסקרת:‏ יותר מ־140 שנה בין 1657 ל־1473 לפה״ס

זהו אחד הספרים העתיקים ביותר בכתבי־הקודש!‏ ספר זה מוערך מאוד ומצוטט תכופות,‏ אך רבים מתקשים להבינו.‏ מדוע נכתב הספר,‏ ואיזו חשיבות יש לו עבורנו כיום?‏ התשובה נעוצה במשמעות השם איוב:‏ ”‏מושא איבה”‏.‏ הספר מתמודד עם שתי שאלות חשובות:‏ מדוע אנשים סובלים על לא עוול בכפם?‏ ומדוע מרשה אלוהים לרֶשע להתקיים עלי אדמות?‏ סבלותיו של איוב ועמידתו האיתנה תועדו עבורנו כמענה לשאלות הללו.‏ הכול נכתב,‏ בדיוק כפי שייחל איוב (‏איוב י״ט:‏23,‏ 24‏)‏.‏

² איוב הפך שם נרדף לסבלנות ולכוח עמידה.‏ אך האם באמת היה אדם בשם איוב?‏ למרות כל מאמצי השטן למחות איש אמונה מופתי זה מדפי ההיסטוריה,‏ התשובה ברורה כשמש.‏ איוב היה דמות ממשית!‏ יהוה נוקב בשמו בשורה אחת עם עדיו נוח ודניאל,‏ אשר בקיומם הכיר ישוע המשיח (‏יח׳ י״ד:‏14,‏ 20‏;‏ השווה מתי כ״ד:‏15,‏ 37‏.‏)‏ העם העברי הקדום התייחס לאיוב כאל דמות ממשית.‏ הכותב המשיחי יעקב מצביע על איוב כדוגמה לעמידה בסבל (‏יעקב ה׳:‏11‏)‏.‏ רק דמות אמיתית מן החיים,‏ ולא דמות בדויה,‏ תהיה כבדת משקל ותשכנע את עובדי יהוה שיכולים הם להחזיק בתומתם בכל מצב.‏ כמו כן,‏ עוצמת הנאומים הכתובים באיוב והרגשות המובעים בהם מעידים על אמיתות העלילה.‏

³ הוכחה נוספת לכך שספר איוב מהימן ונכתב ברוח הקודש היא שמאז ומתמיד החשיבו אותו העברים הקדומים כחלק מן הקאנון המקראי,‏ עובדה מרשימה בהתחשב בכך שאיוב לא היה אחד מבני ישראל.‏ בנוסף לאזכורים ביחזקאל וביעקב,‏ הספר מצוטט בידי השליח פאולוס (‏איוב ה׳:‏13;‏ קור״א ג׳:‏19‏)‏.‏ הוכחה מוצקה לכך שהספר נכתב בהשראת אלוהים היא התיאום המדהים שבו לעובדות מדעיות מוכחות.‏ כיצד ניתן היה לדעת שיהוה ”‏תולה ארץ על בלי מה”‏,‏ כלומר,‏ על לא כלום,‏ בשעה שהקדמונים החזיקו בדעות שונות ומשונות בשאלה על מה נתמכת הארץ?‏ (‏איוב כ״ו:‏7‏)‏ אחת הדעות שרווחו בימי קדם היא שהארץ נשענת על פילים העומדים על צב ים ענקי.‏ מדוע דברי הבל כאלה אינם משתקפים בספר איוב?‏ הסיבה היא שיהוה הבורא חשף את האמת הזו בעזרת רוח קודשו.‏ תיאורים רבים אחרים ביחס לכדור־הארץ ולפלאיו,‏ ובאשר לחיות הבר ולעופות השמיים בסביבתם הטבעית כל כך מדויקים,‏ שרק יהוה אלוהים יכול היה לחבר את ספר איוב ולהביא לכתיבתו בעזרת רוחו.‏a

⁴ איוב חי בארץ עוץ אשר שכנה,‏ על־פי גיאוגרפים מסוימים,‏ בצפון ערב סמוך לארץ אדום וממזרח לארץ שהובטחה לצאצאי אברהם.‏ בני שבא שכנו מדרום לעוץ,‏ ובמזרח ישבו הכשדים (‏א׳:‏1,‏ 3,‏ 15,‏ 17‏)‏.‏ הנסיונות שעברו על איוב אירעו זמן רב אחרי ימי אברהם,‏ כאשר ’‏לא היה כמוהו [‏כמו איוב]‏ בארץ,‏ איש תם וישר’‏ (‏א׳:‏8‏)‏.‏ מדובר כנראה בתקופה שבין מות יוסף (‏1657 לפה״ס)‏,‏ איש אמונה למופת,‏ לבין הזמן שבו החל משה להיות נאמן ליהוה.‏ איוב בלט בטוהר עבודתו את אלוהים בפרק הזמן שבו נטמאו בני ישראל בפולחן השדים שרווח במצרים.‏ יתרה מזו,‏ המנהגים המוזכרים בפרק הראשון של איוב‏,‏ והעובדה שאלוהים קיבל את פולחנו,‏ מצביעים על תקופת האבות ולא על תקופה מאוחרת יותר,‏ זאת אומרת,‏ לא מ־1513 לפה״ס ואילך,‏ כאשר אלוהים ייחד את מגעיו לעם ישראל על בסיס התורה (‏עמ׳ ג׳:‏2;‏ אפ׳ ב׳:‏12‏)‏.‏ אם כן,‏ בהתחשב בשנות חייו הארוכות של איוב,‏ דומה כי הספר מסקר פרק זמן בין 1657 לפה״ס לבין 1473 לפה״ס,‏ שנת מותו של משה;‏ את הספר השלים משה זמן מה לאחר מות איוב ובשעה שבני ישראל היו במדבר (‏איוב א׳:‏8;‏ מ״ב:‏16,‏ 17‏)‏.‏

⁵ מניין לנו שהספר נכתב בידי משה?‏ מסקנה זו תואמת למסורת קדומה שרווחה בקרב למדנים מן העם היהודי ומן הקהילה המשיחית הקדומה.‏ מן השירה העברית באיוב בסגנונה האותנטי הנמרץ עולה כי הספר הוא יצירה עברית מקורית,‏ השפה שהייתה שגורה בפי משה.‏ לא ייתכן שזהו תרגום משפה אחרת כגון ערבית.‏ בנוסף,‏ קטעי הפרוזה דומים בלשונם לחומש יותר מלכל ספר אחר במקרא.‏ אין ספק שהמחבר היה מבני ישראל,‏ כדוגמת משה,‏ שכן בידי היהודים ”‏הופקדו דברי אלוהים”‏ (‏רומ׳ ג׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏ בבגרותו התגורר משה 40 שנה במדיין,‏ בקרבת עוץ,‏ וכך יכול היה ללקט את המידע המפורט המובא באיוב.‏ מאוחר יותר,‏ כשחלף סמוך לארץ מולדתו של איוב ב־40 שנות נדודי ישראל במדבר,‏ הייתה למשה האפשרות ללמוד ולתעד את הפרטים האחרונים שבספר.‏

⁶ על־פי האנציקלופדיה בריטניקה החדשה,‏ ספר איוב על־פי־רוב ”‏נמנה עם יצירות המופת של הספרות העולמית”‏.‏b אך הספר אינו יצירת פאר ספרותית ותו לא.‏ ספר איוב בולט בספרי המקרא בהאדרת כוחו,‏ צדקתו,‏ חוכמתו ואהבתו של יהוה.‏ הוא חושף בבהירות רבה את הסוגיה המרכזית הניצבת בפני היקום.‏ הוא שופך אור על חלק ניכר מן הכתוב בספרים אחרים במקרא,‏ ובייחוד בראשית,‏ שמות,‏ קהלת,‏ לוקס,‏ אל הרומים וההתגלות.‏ (‏השווה איוב א׳:‏6–12;‏ ב׳:‏1–7 עם בראשית ג׳:‏15;‏ שמות ט׳:‏16;‏ לוקס כ״ב:‏31,‏ 32;‏ רומים ט׳:‏16–19 וההתגלות י״ב:‏9‏;‏ כמו כן,‏ השווה איוב א׳:‏21;‏ כ״ד:‏15;‏ כ״א:‏23–26;‏ כ״ח:‏28 בהתאמה עם קהלת ה׳:‏14;‏ ח׳:‏11;‏ ט׳:‏2,‏ 3;‏ י״ב:‏13‏.‏)‏ יש בספר מענה לשאלות רבות הנוגעות לחיים.‏ אין ספק שאיוב הוא חלק בלתי נפרד מדבר־אלוהים ותורם רבות להבנתנו ולתועלתנו.‏

במה מועיל הספר

³⁹ ספר איוב מרומם את יהוה ומעיד על חוכמתו וכוחו העצומים לאין חקר (‏י״ב:‏12,‏ 13;‏ ל״ז:‏23‏)‏.‏ בספר זה מוזכרת המילה שדי (‏כול־יכול)‏ בהקשר לאלוהים 31 פעם,‏ יותר מבכל יתר כתבי־הקודש.‏ הספר מהלל את נצחיותו ומעמדו הנשגב (‏י׳:‏5;‏ ל״ו:‏4,‏ 22,‏ 26;‏ מ׳:‏2;‏ מ״ב:‏2‏)‏,‏ וכן גם את צדקתו,‏ חסדו ורחמיו (‏ל״ו:‏5–7;‏ י׳:‏12;‏ מ״ב:‏12‏)‏.‏ הוא מדגיש שהצדקת ריבונות יהוה חשובה מישועת האדם (‏ל״ג:‏12;‏ ל״ד:‏10,‏ 12;‏ ל״ה:‏2;‏ ל״ו:‏24;‏ מ׳:‏8‏)‏.‏ יהוה אלוהי ישראל,‏ מתואר גם כאלוהי איוב.‏

⁴⁰ ספר איוב מהלל את מלאכת הבריאה מעשה ידי אלוהים ומסייע בהבנתה (‏ל״ח:‏4 עד ל״ט:‏30;‏ מ׳:‏15,‏ 19;‏ מ״א:‏1;‏ ל״ה:‏10‏)‏.‏ הוא תואם לכתוב בבראשית לפיו האדם בא מן העפר ואל העפר הוא שב (‏איוב י׳:‏8,‏ 9;‏ בר׳ ב׳:‏7;‏ ג׳:‏19‏)‏.‏ מוזכרות בו המילים ’‏גואל’‏,‏ ”‏כופר”‏ ו’‏לחיות’‏ מחדש,‏ ובזאת הוא מקנה הצצה מוקדמת אל עיקרי אמונה בולטים בכתבי־הקודש המשיחיים (‏איוב י״ט:‏25;‏ ל״ג:‏24;‏ י״ד:‏13,‏ 14‏)‏.‏ רבים מן הביטויים המובאים בספר מופיעים או מוצאים הקבלות אצל הנביאים ואצל הכותבים המשיחיים.‏ לדוגמה השווה איוב ז׳:‏17 עם תהלים ח׳:‏5;‏ איוב ט׳:‏24 עם יוחנן א׳.‏ ה׳:‏19;‏ איוב י׳:‏8 עם תהלים קי״ט:‏73;‏ איוב י״ב:‏25 עם דברים כ״ח:‏29;‏ איוב כ״ד:‏23 עם משלי ט״ו:‏3;‏ איוב כ״ו:‏8 עם משלי ל׳:‏4;‏ איוב כ״ח:‏12,‏ 13,‏ 15–19 עם משלי ג׳:‏13–15;‏ איוב ל״ט:‏30 עם מתי כ״ד:‏28‏.‏c

⁴¹ אמות המידה הצודקות של יהוה ביחס לחיים מוצגות בקטעים רבים.‏ הספר יוצא בחריפות נגד חומרנות (‏איוב ל״א:‏24,‏ 25‏)‏,‏ עבודת אלילים (‏ל״א:‏26–28‏)‏,‏ ניאוף (‏ל״א:‏9–12‏)‏,‏ שמחה לאיד (‏ל״א:‏29‏)‏,‏ אי־צדק ומשוא פנים (‏ל״א:‏13;‏ ל״ב:‏21‏)‏,‏ אנוכיות (‏ל״א:‏16–21‏)‏,‏ אי־יושר ומרמה (‏ל״א:‏5‏)‏,‏ ומראה כי עושה מעשים אלה לא יזכה לברכת אלוהים ולחיי עולם.‏ אליהוא הוא דוגמה ומופת ברחישת כבוד רב לזולת ובצניעות וכן גם בתעוזה,‏ באומץ לב ובהסבת כבוד לאלוהים (‏ל״ב:‏2,‏ 6,‏ 7,‏ 9,‏ 10,‏ 18–20;‏ ל״ג:‏6,‏ 33‏)‏.‏ האופן שבו הפעיל איוב את ראשותו,‏ התחשבותו במשפחה ומנהגו להכניס אורחים מהווים אף הם לקחים טובים (‏א׳:‏5;‏ ב׳:‏9,‏ 10;‏ ל״א:‏32‏)‏.‏ ואולם,‏ איוב זכור במיוחד על שום דבקותו בתומתו ובזכות עמידתו הסבלנית,‏ ובזאת הציב דוגמה מחזקת אמונה עבור משרתי אלוהים לאורך הדורות,‏ ובייחוד בזמנים אלה המעמידים את אמונתנו למבחן.‏ ”‏שמעתם על־אודות עמידתו של איוב בסבל וראיתם את תכלית יהוה — כי רחום וחנון יהוה”‏ (‏יעקב ה׳:‏11‏)‏.‏

⁴² איוב לא היה מזרע אברהם אשר אליו כוונו הבטחות המלכות,‏ אך סיפור נאמנותו תורם רבות להבהרת מטרות יהוה בקשר למלכות.‏ הספר הוא מרכיב חשוב במסר האלוהי,‏ משום שהוא חושף את המחלוקת הבסיסית הקיימת בין אלוהים לשטן,‏ מחלוקת הקשורה לנאמנות האדם לריבונות יהוה.‏ הספר מלמד שהמלאכים,‏ שנבראו לפני הארץ והאדם,‏ רואים את הנעשה ויש להם עניין רב בכדור־הארץ ובהשלכות המחלוקת (‏איוב א׳:‏6–12;‏ ב׳:‏1–5;‏ ל״ח:‏6,‏ 7‏)‏.‏ הוא מראה כי המחלוקת התגלעה עוד לפני ימי איוב ושהשטן הוא יצור רוחני ממשי.‏ אם נכתב הספר בידי משה,‏ כי אז זו הפעם הראשונה שהמונח השטן מופיע בנוסח העברי של כתבי־הקודש,‏ וכך מתקבל נדבך נוסף בזיהוי ”‏הנחש הקדמוני”‏ (‏איוב א׳:‏6‏,‏ הערת שוליים בתרגום ע״ח עם הפניות;‏ ההת׳ י״ב:‏9‏)‏.‏ הספר גם מוכיח כי אלוהים אינו הגורם לסבל,‏ לחולי ולמוות אצל בני אדם,‏ ומבהיר מדוע הצדיקים נרדפים ואילו הרשעים והרשע ממשיכים להתקיים.‏ ממנו עולה כי חשוב ליהוה ליישב את המחלוקת אחת ולתמיד.‏

⁴³ זו העת שבה כל החפצים לחיות תחת מלכות אלוהים חייבים להחזיק בתומתם וכך לתת מענה לשטן ”‏המקטרג”‏ (‏ההת׳ י״ב:‏10,‏ 11‏)‏.‏ גם בשעת ’‏מבחני’‏ אמונה מעוררי ’‏תמיהה’‏ חייבים שומרי הנאמנות להתפלל בלי הרף שיתקדש שם אלוהים ושתבוא מלכותו ותמחה את השטן ואת כל בניו הלעגנים.‏ יהיה זה ”‏יום קרב ומלחמה”‏ של אלוהים,‏ ולאחריו תהיה רווחה ויבואו הברכות אשר להן ייחל איוב (‏פט״א ד׳:‏12;‏ מתי ו׳:‏9,‏ 10;‏ איוב ל״ח:‏23;‏ י״ד:‏13–15‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏