הייה נאמן וחייה!
”ברך [קלל, תיקון סופרים] אלהים ומות!” תמונת השער שלנו מתארת את אשת איוב, שתקפה אותו במילים אלה. הדבר אירע לפני כ־600,3 שנה. עם זאת, התקפה מילולית זו על משרת נאמן של אלהים, מבליטה מחלוקת הניצבת בפני האנושות עד עצם ימינו. איוב הנאמן סבל אבידות קשות — מקנהו, ביתו ועשרת ילדיו. לאחר מכן, התענה גופו ממחלה כרונית, שהעמידה במבחן את כוח־הסבל שלו. מה היתה הסיבה לכך? השטן, אויבם הראשי של אלהים ושל האדם, הטיל ספק ביכולתו של האדם לשמור על נאמנות לאלהים לנוכח מבחנים קשים (איוב א׳:11, 12; ב׳:4, 5, 9, 10).
כיום, כמו בימי איוב, ”העולם כולו נתון לשליטת הרָשָע”, היינו השטן (יוחנן א׳. ה׳:19, ע״ח). אכן, הדבר נכון עוד יותר היום, משום ש”המלשין והשטן, המתעה את כל תבל”, הושלך מן השמים לכדור־הארץ (ההתגלות י״ב:9). זהו הגורם לצרות הרבות הפוקדות את האנושות בימינו. מלחמת־העולם הראשונה שהתחוללה ב־1914, ציינה את ”ראשית הצרות” שנמשכות עד לשלהי המאה ה־20 (מתי כ״ד:7, 8).
בעולם אכזר ומושחת זה, האם אתה חש לעתים שאתה עומד על גבול כוח־הסבל האנושי? האם אתה תוהה תדירות, ’היש תכלית לחיים?’ יתכן שגם איוב חש כך, אך הוא מעולם לא איבד אמונה באלהים, חרף הטעויות שביצע. הוא ביטא את החלטתו הנחושה במילים אלה: ”עד אגווע לא אסיר תומתי ממני!” היה לו הביטחון שאלהים ’יידע תומתו’ (איוב כ״ז:5; ל״א:6).
גם ישוע המשיח, בנו של אלהים, נאלץ לעמוד בפני מבחנים בהיותו על הארץ. השטן התקיף את ישוע בדרכים שונות. הוא ניצל את צרכיו הגופניים של ישוע ובחן את בטחונו בדבר־אלהים, בהיותו על ההר שבו פיתהו השטן (מתי ד׳:1–11). הוא העציב את ישוע כשגרם לסופרים ולפרושים הכופרים ולחסידיהם לרודפו, להאשימו בחילול השם ולקשור קשר נגדו להורגו (לוקס ה׳:21; יוחנן ה׳:16–18; י׳:36–39; י״א:57). הם נהגו בישוע אף גרוע יותר מהאופן שבו נהגו באיוב שלושת מנחמי השווא (איוב ט״ז:2; י״ט:1, 2).
בהגיע מבחנו לשיא, אמר ישוע לתלמידיו בהיותם בגן גת־שמנים: ”נפשי מרה עלי עד מוות”. אז, ”נפל על פניו והתפלל באומרו: ’אבי, אם אפשר הדבר, העבר נא ממני את הכוס הזאת, אך לא כרצוני אני כי אם כרצונך אתה’”. לבסוף, כהתגשמות למילים הנבואיות שבתהלים כ״ב:2, זעק ישוע בהיותו על עמוד־ההוקעה: ”אלי, אלי, למה עזבתני?” אולם, בסופו־של־דבר, אלהים לא עזב את ישוע משום שישוע נותר נאמן לו באופן מושלם, בהופכו בכך מופת לחיקוי לכל המשיחיים הנאמנים. יהוה גמל לישוע על נאמנותו בהקימו אותו לתחייה וברוממו אותו לשבת לימינו בשמים (מתי כ״ו:38, 39; כ״ז:46; מעשי־השליחים ב׳:32–36; ה׳:30; פטרוס א׳. ב׳:21). אלהים יגמול לכל אלה שבאופן דומה שומרים על נאמנותם לו.
לא זו בלבד שנאמנותו של ישוע העניקה תשובה מוחצת לאתגר שהציב השטן, אלא שהקרבת חיי האנוש המושלמים שלו סיפקה את הכופר, שבאמצעותו יכולים אנשים נאמנים לזכות לחיי־נצח (מתי כ׳:28). תחילה, קיבץ ישוע ”עדר קטן” של משוחים, שיהיו יורשים שותפים עימו במלכות השמים (לוקס י״ב:32). לאחר מכן, ”המון רב” נאסף על־מנת להינצל מן ”הצרה הגדולה”, בצאתם ממנה כדי לרשת חיי־עולם בתחום הארצי של מלכות אלהים (ההתגלות ז׳:9, 14–17).
איוב הנאמן יהיה בין מיליארדי המתים שיוקמו אז לתחייה וייהפכו חלק מחברת ’הארץ החדשה’ השלווה (פטרוס ב׳. ג׳:13; יוחנן ה׳:28, 29). כמתואר בגב החוברת שלנו, זכה איוב לגמול על נאמנותו כאשר יהוה ”בירך את אחרית איוב מראשיתו”. הוא זכה לחוסן רוחני ככזה ש’לא חטא בשפתיו’. אלהים האריך את חייו ב־140 שנה נוספות. מבחינה כלכלית, הכפיל אלהים את כל אשר היה לאיוב, ונולדו לו ”שבענה בנים ושלוש בנות”, שהיו היפות ביותר בכל הארץ (איוב ב׳:10; מ״ב:12–17). אולם, כל השפע הזה היווה צל נבואי לברכות שמהן ייהנו שומרי נאמנות בגן־עדן של ’הארץ החדשה’. גם אתה יכול ליטול חלק בשמחה זו, כשם שיבהירו העמודים הבאים!
(מקור המאמר: 1995/1/1)
[תמונה בעמוד 4]
ישוע הציב את הדוגמה המושלמת כשומר נאמנות