עבוד את יהוה בנקיון־כפיים
מחבר־התהלים שר בהשראה: ”ארחץ בנקיון כפיי, ואסובבה את מזבחך יהוה” (תהלים כ״ו:6).
בחברו מילים אלה, אפשר שדוד רמז על המנהג של כוהני ישראל משבט לוי לעלות על כֶּבֶשׁ המזבח ואז להניח את קורבנותיהם על האש. אך, בטרם ביצעו מעשה פולחן זה, נדרשו הכוהנים לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם. לא היה זה פרט שולי. אי עשיית צעד מקדים זה עלולה היתה לעלות לכהן בחייו! (שמות ל׳:18–21).
רחצה סמלית מביאה לטוהר רוחני ומוסרי (ישעיהו א׳:16; אפסים ה׳:26). יהוה חפץ שכיום ’נסוב את מזבחו’ על־ידי שירותנו אותו. אך, הוא דורש שנעשה כן כשידינו נקיות — או כשם שמנסח זאת דוד, ידיים הרחוצות ”בניקיון”, היינו בתום. אין זו דרישה של מה־בכך, היות שהמתעסקים בטומאה לא יירשו את מלכות אלוהים (גלטים ה׳:19–21). חיים שבהם פעלים המשקפים יראת אלוהים אינם מתירים לעסוק בהתנהגות לא־מוסרית מצד האדם. לפיכך כתב השליח פאולוס: ”נוהג אני בקשיחות עם גופי ומשעבדו, שמא לאחר שאטיף לאחרים, אני עצמי אמצֵא פסול” (קורינתים א׳. ט׳:27).
אלה המבקשים להיות רצויים לפני אלוהים והרוצים באושר אמיתי צריכים לשרת את יהוה בנקיון־כפיים. כדוד, הם מתהלכים ”בתום־לבב וביושר” (מלכים א׳. ט׳:4).