שכם — העיר שבעמק
בלב־לבה של הארץ שבחר אלוהים לעמו, בין הר עיבל להר גריזים, שוכנת לה העיר שכם. כאן, במקום זה, הבטיח יהוה — לפני כמעט ארבעת אלפים שנה — לאברהם: ”לזרעך אתן את הארץ הזאת” (בראשית י״ב:6, 7).
בתואם עם הבטחה זו, יעקב, נכדו של אברהם, חנה בשכם ובנה שם מזבח. ”אֵל אלוהי ישראל”, קרא את שמו. נראה שיעקב חפר באר באיזור זה, עבור משפחתו וצאנו, באר שכעבור מאות בשנים נודעה בשם ”באר יעקב” (בראשית ל״ג:18–20; יוחנן ד׳:5, 6, 12).
אולם, לא כל בני־משפחתו של יעקב היו קנאים לעבודת־אלוהים האמיתית. בתו דינה ביקשה את חברתן של בנות כנען בשכם. דינה הצעירה ויתרה על הביטחון שהיה לה באוהלי משפחתה, והחלה לבקר בעיר הקרובה ולהתיידד עם תושביה.
מה יחשבו הגברים הצעירים בעיר על הבתולה הצעירה, הנוהגת לבקר בעירם — כנראה בלא ליווי? בנו של נשיא הארץ ראה אותה, ”וישכב אותה ויענה”. מדוע בחרה דינה להתרועע עם תושבי כנען הלא־מוסריים, ולמעשה לשחק באש? האם משום שחשה צורך בחברה של בנות גילהּ? האם היתה עקשנית ועצמאית כמו כמה מאחיה? קרא את סיפור המעשה בספר בראשית, ונסה לעמוד על גודל הצער והבושה שחשו בוודאי יעקב ולאה בעקבות התוצאות הטרגיות של ביקורי בתם בשכם (בראשית ל״ד:1–31; מ״ט:5–7; ראה גם המצפה מ־1 בדצמבר 1985, עמוד 26).
כמעט 300 שנה לאחר מכן, שוב הודגשו תוצאותיו של הזלזול בהנחיות תיאוקרטיות. בשכם, ארגן יהושע את אחת ההתקהלויות הזכורות ביותר בהיסטוריה של בני־ישראל. דמיין את המחזה שנראה בעמק. יותר ממיליון איש — גברים, נשים וילדים — משישה שבטים ניצבים למרגלות הר גריזים. מצִדו השני של העמק מספר דומה של אנשים מששת השבטים האחרים עומדים לרגלי הר עיבל.a ושם בעמק, ליד ארון הברית ובין שתי הקבוצות הגדולות של העם, עמדו הכוהנים ויהושע. איזה מראה מרשים! (יהושע ח׳:30–33).
מעל קהל עצום זה התנשאו שני ההרים. הניגוד החד של יופי וצחיחוּת בלט לעין. מדרונותיו העליונים של הר גריזים נראו ירוקים ופוריים, ואילו מדרונות הר עיבל אפורים ועירומים ברובם. התוכל לחוש את ההתרגשות שריחפה באוויר, שעה שבני־ישראל חיכו שיהושע יפתח בדבריו? כל רחש הִדהד באמפיתיאטרון טבעי זה.
הקְראת ’כל הכתוב בספר תורת משה’ מפי יהושע ארכה ארבע עד שש שעות, וגם העם השתתף בתוכנית (יהושע ח׳:34, 35). ככל הנראה, בני־ישראל שעמדו אל מול הר גריזים אמרו ”אמן!” לאחר כל אחת מן הברכות, וקריאת ה”אמן!” של העומדים למרגלות הר עיבל באה להדגיש כל קללה. אפשר שהר עיבל הקירח הזכיר לעם את תוצאותיו הרות־האסון של האי־ציות.
”ארור מקלה אביו ואמו”, הזהיר יהושע. יותר ממיליון איש נשאו קולם יחדיו לאמור: ”אמן!” יהושע חיכה שקריאה רועמת זו תידום, והמשיך: ”ארור מסיג גבול רעהו”. ושוב, ששת השבטים ועימם גֵרים רבים קראו: ”אמן!” (דברים כ״ז:16, 17) אילו היית שם, האם היית שוכח אי־פעם התכנסות זו בין ההרים? האין הצורך בציות היה נחרת במוחך באופן בל יימחה?
זמן קצר לפני מותו, מקץ 20 שנה בקירוב, שוב כינס יהושע את האומה בשכם כדי לחזק את נחישותם. הוא העמיד אותם לפני החלטה, שעל כל אחד להחליט. ”בחרו לכם היום את מי תעבודון”, אמר. ”ואנוכי וביתי נעבוד את יהוה” (יהושע כ״ד:1, 15). נראה שהתכנסויות מפיחות אמונה אלה בשכם הטביעו חותמן על האנשים. שנים רבות אחרי מות יהושע, המשיכו בני־ישראל לחקות את דוגמתו הנאמנה (יהושע כ״ד:31).
כעבור 500,1 שנה בערך, כשנח ישוע בצִלו של הר גריזים, התנהלה שיחה מלבבת. עייף לאחר מסע ארוך, ישב ישוע ליד באר יעקב, ואשה שומרונית נושאת כד הגיעה לבאר. האשה הופתעה מאוד כשביקש ממנה לשתות, הואיל ויהודים לא נהגו לדבר עם שומרונים, לא כל שכן לשתות מכליהם (יוחנן ד׳:5–9). מילותיו הבאות של ישוע הדהימו אותה אף יותר.
”כל השותה מן המים האלה יצמא שוב, אבל השותה מן המים אשר אני אתן לו לא יצמא לעולם; המים שאתן לו יהיו בו למקור מים נובעים לחיי עולם” (יוחנן ד׳:13, 14). תאר לעצמך עד כמה התעניינה האשה בהבטחה זו, שכן שאיבת מים מן הבאר העמוקה היתה עבודה מייגעת. ישוע המשיך והסביר, שעל־אף חשיבותם ההיסטורית, הן ירושלים והן הר גריזים אינם אתרים דתיים הנחוצים כדי לקרוב לאלוהים. הגישה שבלב וההתנהגות, לא המקום, הן החשובות. ”עובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת”, אמר. ”כי עובדי אל כאלה מחפש לו האב” (יוחנן ד׳:23). עד כמה מנחמות היו בוודאי מילים אלה! פעם נוספת בעמק זה ניתן עידוד לשרת את יהוה.
בסביבות חורבותיה של העיר שכם העתיקה, שוכנת כיום העיר שכם המודרנית. הר גריזים והר עיבל עדיין חולשים על העמק, ניצבים כעדים אילמים למאורעות העבר. עדיין ניתן לבקר בבאר יעקב, שנמצאת בשיפולי הרים אלה. הרהורים במאורעות שאירעו שם מזכירים לנו עד כמה חשוב לעבוד את אלוהים בדרך האמת, כשם שיהושע וישוע לימדונו לעשות. (השווה ישעיהו ב׳:2, 3.)
[הערת שוליים]
a ששת השבטים למרגלות הר גריזים היו שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין. ולרגלי הר עיבל עמדו ששת השבטים ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי (דברים כ״ז:12, 13).
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 31]
.Est (Near Eastern History) Pictorial Archive