שוּנֵם — עיר שנודעה באהבה ובאלימות
בגליל התחתון, בגבולו המזרחי של עמק יזרעאל, שוכנת העיר שונם. בסביבות עיר קטנה זו התחוללו שניים מהקרבות החשובים בהיסטוריה המקראית. מאידך, היא ידועה גם כעיר הולדתן של שתי נשים, שאהבתן הנאמנה היתה לשם דבר.
צפונית לשונם מזדקרת גבעת המורה, ואילו מצדו השני של המישור, במרחק של כשמונה קילומטרים, נישא הר הגלבוע. בין ההר והגבעה הקרקע רבת תנובה וברוכת גשמים. זהו אחד האזורים הפוריים ביותר בישראל.
איזור כפרי פורה זה משמש רקע לאחד מסיפורי האהבה המקסימים ביותר בכל הזמנים — שיר־השירים. השיר מספר על נערה כפרית יפה, שהעדיפה להינשא לחברהּ הרועה מאשר לקבל את הצעתו של המלך שלמה להיות לאחת מנשותיו. שלמה גייס את כל חוכמתו ועושרו כדי לכבוש את לבה. הוא לא חדל להלל אותה: ”מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה?” כמו־כן, הבטיח לפנק אותה בתכשיטים לרוב, ככל שיכלה להעלות בדעתה (שיר־השירים א׳:11; ו׳:10).
כדי שתדע טעמם של חיי מלכוּת, לקח אותה שלמה לירושלים בתהלוכה, בלוויית 60 מחייליו המצטיינים (שיר־השירים ג׳:6–11). הוא אירח אותה בחצר המלוכה. כה מרשימה היתה החצר, שכשראתה אותה מלכת שבא, ”לא היה בה עוד רוח” (מלכים א׳. י׳:4, 5).
אך הנערה משונם שמרה אמונים לרועה. ”כתפוח בעצי היער”, אמרה, ”כן דודי [אהובי]” (שיר־השירים ב׳:3). יש לשלמה אלף כרמים? שיבושם לו. די היה לה בכרם אחד — ובאהובהּ. אהבתה היתה עזה כמוות (שיר־השירים ח׳:11, 12).
עוד אשה יפה גרה בשונם. איננו יודעים דבר על המראה החיצוני שלה, אך אין ספק שהיתה יפה באישיותה. המקרא אומר שהיא ’חרדה’ אל הנביא אלישע — טרחה והשתדלה למענו — לספק לו ארוחות סדירות ומגורים (מלכים ב׳. ד׳:8–13).
נוכל לדמיין את אלישע חוזר, בלב מלא הודיה, לאחר מסע ארוך ומתיש אל עליית הגג הקטנה שהיא ובעלה הכינו עבורו. בוודאי התארח אצלם פעמים רבות, שכן שירותו נמשך 60 שנה. מדוע התעקשה השונמית לארח את אלישע בכל פעם שעבר באיזור? כיוון שהוקירה את פעילותו. נביא עניו ולא־אנוכיי זה פעל כמצפון האומה, והזכיר למלכים, לכוהנים ולפשוטי העם את חובתם לשרת את יהוה.
האשה השונמית כלולה ללא ספק בין אלה שעליהם אמר ישוע: ”המקבל נביא משום היותו נביא שכר נביא יקבל” (מתי י׳:41). יהוה גמל לאשה יראת אלוהים זו חסד מיוחד. לאחר שנים רבות של עקרוּת, חבקה בן. חלפו שנים ושוב זכתה היא לעזרת אלוהים, כשרעב היכה את הארץ שבע שנים. סיפור מרגש זה מזכירנו, שטוּב הלב שאנו מגלים כלפי משרתי אלוהים אף פעם אינו נעלם מעיני אבינו השמימי (מלכים ב׳. ד׳:13–37; ח׳:1–6; עברים ו׳:10).
שני קרבות גורליים
שונם זכורה אומנם כביתן של שתי נשים נאמנות אלה, אך היא ידעה גם שני קרבות ששינו את מהלך ההיסטוריה של בני ישראל. בקרבת העיר היה שדה קרב אידיאלי — המישור שבין גבעת המורה להר הגלבוע. מפקדי צבא בימי המקרא חנו בדרך כלל היכן שהיתה אספקת מים שופעת, במקומות שגובהם משמש הגנה, החולשים, במידת האפשר, על בקעה יבשה ורחבת ידיים דיה לנתב המוני בני־אדם, סוסים ומרכבות. שונם וגלבוע עמדו בדרישות אלה.
בתקופת השופטים, צבא של 000,135 מדיינים, עמלקים ואחרים חנו למרגלות גבעת המורה. גמליהם היו רבים לאין מספר, ”כחול שעל שפת הים לרוב” (שופטים ז׳:12). בצדו השני של העמק, בעין חרוד, לרגלי הר הגלבוע, חנו בני ישראל בהנהגת השופט גדעון, שבפיקודו היו רק 000,32 חיילים.
בימים שלפני הקרב, נהגו הצדדים הלוחמים לנסות להוריד את המורל במחנה האויב. המוני החיילים הלועגים, גמלי המלחמה, המרכבות והסוסים עלולים היו להפיל חיתתם על החיִל הרגלי של ישראל. המדיינים הערוכים למלחמה היו ללא ספק מראה מטיל אימה בעיני בני־ישראל, שרק החלו להתארגן. כשגדעון שאל, ”מי ירֵא וחרֵד?” שני שלישים מצבאו נטשו את המערכה (שופטים ז׳:1–3).
רק 000,10 מחיילי ישראל עמדו עתה מול 000,135 חיילי האויב, והנה שוב צמצם יהוה את מספר חיילי ישראל ל־300 בלבד. כמנהג בני ישראל, חולקה קבוצה קטנה זו לשלושה פלוגות. בחסות החשיכה, התפרסו הם בשטח וניצבו בעמדותיהם משלושת צדי מחנה האויב. בהישמע האות מגדעון, ניפצו 300 החיילים כדים, הניפו את הלפידים שהושמו בתוך הכדים וקראו בקול גדול, ”חרב ליהוה ולגדעון!” אז תקעו בשופרות תקיעות ממושכות. בחשיכה, הערב רב של החיילים המופתעים דימו בנפשם ש־300 חבורות מסתערות עליהם. יהוה גרם שיילחמו איש ברעהו, ”ויָרָץ כל המחנה ויריעו ויָנוסו” (שופטים ז׳:15–22; ח׳:10).
קרב נוסף נערך ליד שונם בימי המלך שאול. המקרא מוסר: ”וייקָבצו פלישתים ויבואו ויחנו בשונם. ויקבוץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבוע”. כך עשה צבא גדעון שנים רבות לפני כן. אך, שלא כגדעון, שאול לא שם מבטחו ביהוה ובחר להיוועץ בבעלת אוב בעין דור. משראה את מחנה הפלישתים, ’ירא, ולבו נחרד מאוד’. בקרב, נסו בני ישראל מפני הפלישתים ונחלו תבוסה קשה. שאול ויהונתן נהרגו (שמואל א׳. כ״ח:4–7; ל״א:1–6).
הנה כי כן, ההיסטוריה של שונם נודעת באהבה ובאלימות, בביטחון ביהוה ובהישענות על השדים. בעמק זה, שתי נשים התמידו באהבתן ובהכנסת אורחים, ושני מנהיגים בעם ישראל לחמו בקרבות גורליים. כל ארבע הדוגמאות ממחישות את חשיבות הביטחון ביהוה, הגומל חסד למשרתיו ולעולם אינו מכזיבם.
[תמונה בעמוד 31]
הכפר סוּלֵם בן זמננו, השוכן על מקומה של שונם הקדומה. ברקע גבעת המורה
[שלמי תודה]
.Est (Near Eastern History) Pictorial Archive