עבודה אשר ”אינה יכולה שלא לעורר יראת כבוד”
השליח פטרוס קרא לאחיו המשיחיים: ”היטיבו את דרכיכם בגויים, כדי שיתבוננו במעשיכם הטובים ויהללו את אלוהים ביום פקודה על אותם הדברים שבגללם השמיצו אתכם כעושי רעה” (פטרוס א׳. ב׳:12). עדי־יהוה באיטליה מיטיבים את דרכם בציבור שנים רבות. ברוח מצוותו של ישוע ’להכריז מעל הגגות’, נעשית פעילותם המשיחית בגלוי, לעיני הציבור כולו (מתי י׳:27; יוחנן י״ח:20). משום כך, העדים החליטו להגיש תביעה משפטית נגד עורך־דין איטלקי וכומר, אשר פרסמו האשמות שלפיהן עדי־יהוה מהווים ”כת פסיאודו־דתית” השייכת ל”אגודות־סתרים המפילות אנשים בפח”.
במשפט הראשון פסק בית־המשפט, שעורך־הדין והכומר לא עברו על החוק. אך, ב־17 ביולי 1997 ביטל בית־המשפט לערעורים של ונציה את פסיקת בית־המשפט הראשון והרשיע את שני הנתבעים. בית־המשפט לערעורים קבע: ”שני המאמרים הנידונים שפורסמו מכילים התבטאויות ומשפטים שיש בהם בהחלט משום הכפשת שמם הטוב של אנשי דת ’עדי־יהוה’. נראה בעליל שמטרת המאמרים היא להשחיר את פני העדים בעיני הציבור”. בית־המשפט פסק כי המאמרים ”אינם מהווים מימוש חוקי של זכות הדיווח וזכות הביקורת”. בית־המשפט הטיל קנס על שני המשמיצים וחייב אותם לשלם את כל הוצאות המשפט בשתי התביעות, כולל ההוצאות המשפטיות של העדים בשני המשפטים.
בפסק הדין שבכתב העיר בית־המשפט לערעורים של ונציה: ”שמירת איזון בין כל הזכויות המעוגנות בחוקה [של איטליה] והגנתן יביאו למניעת גילויי חוסר סובלנות וקנאות דתית”. ההחלטה מכירה בכך שפעילותם של עדי־יהוה אינה חשאית ואינה פסיאודו־דתית. ”סיווג העדים כחברים באגודת־סתרים”, ציין בית־המשפט, ”מתעלם מן האמת ההיסטורית, מפני שהדת המוצהרת קיימת בערים רבות, ופעילות ההטפה הנרחבת שמבצעים חבריה, בייחוד בימי ראשון ובימי חג אחרים, מוכרת לכל ואינה יכולה שלא לעורר יראת כבוד לנוכח המאמצים המושקעים, בלי תלות במה שחושבים על הדוקטרינה שבפיהם”. פעילות ההטפה הנלהבת וההתנהגות המופתית של עדי־יהוה באיטליה תורמות אפוא להפרכת דעות קדומות (מתי ה׳:14–16; פטרוס א׳. ב׳:15).