מתי כדאי לברוח
עולמנו מתאפיין ברוח של הפגנת אומץ יומרנית ועוינות או במצבים מפתים. מי שבורח ממצב מסוים נחשב בדרך כלל לחלש אופי או פחדן. ייתכן שאפילו ילעגו לו.
למרות זאת, המקרא מבהיר היטב שלפעמים הימלטות מורה על תבונה ואומץ. ישוע המשיח הבליט עובדה זו. לפני ששלח את תלמידיו לשירות, אמר להם: ”כאשר ירדפו אתכם בעיר אחת נוסו לעיר אחרת” (מתי י׳:23). כן, תלמידיו של ישוע היו צריכים לנסות להימלט מרודפיהם. מטרתם לא היתה לצאת למלחמות קודש כדי להכריח אחרים להמיר את דתם. המסר שהיה בפיהם היה מסר של שלום (מתי י׳:11–14; מעשי השליחים י׳:34–37). לכן במקום להניח לאווירה להתחמם, נאמר למשיחיים לברוח, להתרחק ממקור ההתגרות. כך שמרו הם על מצפון נקי ועל יחסיהם היקרים עם יהוה (קורינתים ב׳. ד׳:1, 2).
דוגמה לקו הפעולה ההפוך נמצאת בספר משלי. מסופר שם על בחור צעיר, שבמקום לברוח מן הפיתוי, הלך אחרי זונה ”כשור אל טבח”. ומה היתה התוצאה? אסון נפל על ראשו משום שנכנע לפיתוי שסיכן את נפשו (משלי ז׳:5–8, 21–23).
כיצד תפעל לנוכח פיתוי לקיים יחסי מין לא־מוסריים או במצב מסוכן אחר? על־פי דבר־אלוהים, הפעולה הנכונה היא פשוט לברוח, לסור מן המקום ללא שהיות (משלי ד׳:14, 15; קורינתים א׳. ו׳:18; טימותיאוס ב׳. ב׳:22).