”על מֵי מנוחות ינהלני”
באקלים החם של ארצות המקרא, כבשים צריכים לשתות מדי יום. לפיכך, אחת המטלות החיוניות במלאכתו של הרועה היא לספק מים לצאנו. הרועים משקים לפעמים את עדריהם מבארות; הם שואבים את המים ושופכים אותם למין שוקת כדי שהצאן ירווה את צמאונו (בראשית כ״ט:1–3). אך בעיקר בעונת הגשמים היו גדות הפלגים והנחלים מקומות מרגוע שלווים ושופעי מים (תהלים כ״ג:2).
רועה טוב צריך לדעת היכן למצוא מים ושדות מרעה נאותים לצאנו, והישרדותם של כבשיו תלויה בבקיאותו בתנאי השטח. דוד עשה שנים רבות ברעיית כבשים בגבעות יהודה. הוא השווה את ההדרכה הרוחנית שמאת אלוהים לזו של רועה, אשר מוביל, או מנהל, את צאנו למקומות מרעה טובים ולמים מכלכלי חיים — ”על מֵי מנוחות ינהלני”, כתב דוד (תהלים כ״ג:1–3).
שנים לאחר מכן השתמש יהוה, באמצעות הנביא יחזקאל, במשל דומה. הוא הבטיח לקבץ את עמו מן הגולה כשם שרועה מקבץ את צאנו: ”והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל, באפיקים” (יחזקאל ל״ד:13).
ליהוה אלוהים חשוב לספק גם מים רוחניים. בספר ההתגלות מתואר ”נהר מים חיים” הזורם מכיסא האלוהים (ההתגלות כ״ב:1). כל בני האדם מוזמנים לשתות את מימיו: ”החפץ יקח נא מים חיים חינם” (ההתגלות כ״ב:17).
מים חיים אלה מסמלים את האמצעים שמספק יהוה להענקת חיי נצח. הכול יכולים להתחיל לשתות ממים אלה אם ילמדו ’להכיר את אלוהי האמת לבדו ואת אשר שלח — את ישוע המשיח’ (יוחנן י״ז:3).