”היא שכנעה אותנו”
הכנסת אורחים היא מנהג מקובל בארצות המזרח. לדוגמה, אם אורח מגיע במפתיע למשפחה בהודו, בני הבית יהיו מוכנים לוותר למענו על מזונם. באיראן נוהגות האימהות למלא את המקרר במוצרי מזון כדי שתמיד יהיה להן מה להגיש אם יבואו אורחים לא־צפויים.
רבים המוזכרים במקרא גילו נדיבות לב כזו. דוגמה בולטת לכך היא לידיה, ככל הנראה גיורת שחיה בפיליפי, העיר הראשית במחוז מקדוניה. השליח פאולוס ושותפיו למסע פגשו באחת השבתות את לידיה ונשים אחרות שהתאספו ליד שפת הנהר מחוץ לפיליפי. לידיה הקשיבה לדברי פאולוס ויהוה פתח את לבה. כתוצאה מכך, היא נטבלה יחד עם בני ביתה. אחרי כן פנתה בבקשה לאחים: ”אם ראיתם אותי נאמנה לאדון [יהוה], בואו נא לביתי”. לוקס, שותפו למסע של פאולוס, ציין: ”היא שכנעה אותנו” (מעשי השליחים ט״ז:11–15).
כיום, בדומה ללידיה, מגלים המשיחיים הכנסת אורחים לבני אמונתם כמו משגיחים נודדים ונשותיהם. המארחים ’משכנעים אותם’ לבוא. הם פותחים את בתיהם ומתברכים בשיחות בונות ובהתרועעות רוחנית. רובם המכריע של עדי־יהוה אינם עשירים, אך למרות זאת הם ’שואפים להכניס אורחים’ (רומים י״ב:13; עברים י״ג:2). רוח הנתינה מסבה להם אושר. אכן צדק ישוע באומרו: ”גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל” (מעשי השליחים כ׳: 35, ע״ח).