מבט מקרוב על צבעים ואריגים בתקופת המקרא

במקרא אנו מוצאים התייחסויות רבות לסגנון,‏ לצבעים ולאריגים של הבגדים שלבשו בימי קדם.‏

המקרא,‏ כמובן,‏ אינו ספר העוסק באופנה ובסגנונות לבוש.‏ אולם פרטים אלה המוזכרים בו יכולים לעזור לקוראים לראות בעיני רוחם את המאורעות המתועדים בו.‏

למשל,‏ אנו קוראים על הלבוש המאולתר שהכינו לעצמם אדם וחוה כדי לכסות את מערומיהם — חגורות שנתפרו מעלי תאנה.‏ מאוחר יותר הוחלפו חגורות אלו בכותונות שנתן להם אלוהים — ”‏כותנות עור”‏ עמידות יותר (‏בראשית ג׳:‏7,‏ 21‏)‏.‏

כמו כן,‏ אנו יכולים לקרוא בפרקים כ״ח ול״ט בספר שמות את התיאורים המפורטים בנוגע לבגדיו של הכוהן הגדול.‏ הללו כללו בגד תחתון עשוי פשתן,‏ כותונת לבנה,‏ אבנט ארוג,‏ מעיל כחול (‏בגד ארוך חסר שרוולים)‏,‏ אפוד רקום,‏ חושן ומצנפת שעליה ציץ (‏לוחית)‏ זהב.‏ די לקרוא על האופן שבו הכינו פריטי לבוש אלה בעזרת חומרים יקרי ערך כדי לקבל תמונה מרשימה על המראה שלהם (‏שמות ל״ט:‏1–5,‏ 22–29‏)‏.‏

בגדיו של הנביא אליהו היו כה ייחודיים שאנשים ידעו מייד במי מדובר רק מתיאור מראהו:‏ ”‏איש בעל שיער [‏לבוש אדרת שיער]‏ ואֵזור עור אזוּר במותניו”‏.‏ מאות שנים מאוחר יותר סברו מספר אנשים שיוחנן המטביל היה אליהו,‏ אולי בין היתר בשל לבושם הדומה (‏מלכים ב׳.‏ א׳:‏8;‏ מתי ג׳:‏4;‏ יוחנן א׳:‏21‏)‏.‏

אריגים וצבעים.‏ במקרא אנו מוצאים התייחסויות רבות לסוגי אריגים של בגדים,‏ לצבעים ולחומרים שמהם הופקו הצבעים,‏ וכן לטווייה,‏ לאריגה ולתפירה.‏a האריגים היו עשויים בעיקר מצמר שנגזז מחיות מבויתות וכן מפשתן שהופק מצמח הפשתה.‏ במקרא מסופר שהבל היה ”‏רועה צאן”‏ (‏בראשית ד׳:‏2‏)‏.‏ אך לא מצוין אם הוא גידל כבשים בשביל הצמר שלהם.‏ האזכור הקדום ביותר במקרא של פשתן משובח (‏”‏בגדי שש”‏)‏ הוא בהקשר לבגדים שהלביש פרעה את יוסף במאה ה־18 לפה״ס (‏בראשית מ״א:‏42‏)‏.‏ במקרא אין אזכור לכך שהיהודים השתמשו בכותנה להכנת מלבושים,‏ אולם כן היה נהוג להשתמש בכותנה בימי קדם בארצות המזרח התיכון.‏

גם מהפשתה וגם מהצמר ניתן היה להפיק סיבים איכותיים,‏ שאותם טוו לחוטים בעובי שונה.‏ את החוטים ארגו לאחר מכן לאריגים.‏ החוטים והאריגים נצבעו במגוון רחב של צבעים,‏ ואז גזרו את האריגים לפי מידותיו של הלובש.‏ פעמים רבות עיטרו את הבגד ברקמה צבעונית שייפתה אותו מאוד והעלתה את ערכו (‏שופטים ה׳:‏30‏)‏.‏

התכלת,‏ השני והארגמן מוזכרים פעמים רבות במקרא כצבעי בדים.‏ בני ישראל נצטוו לשים על ’‏ציצית כנף בגדיהם פתיל תכלת’‏ כתזכורת ליחסיהם המיוחדים עם אלוהיהם,‏ יהוה (‏במדבר ט״ו:‏38–40‏)‏.‏ צבעי התכלת והארגמן שולבו בבגדי הכוהן הגדול,‏ וכן בפריטים דקורטיביים במשכן ובמקדש.‏

חפצי המשכן והמקדש.‏ המשכן במדבר ומאוחר יותר המקדש בירושלים שימשו שניהם מרכז עבודת אלוהים עבור בני ישראל.‏ ברור אפוא מדוע ניתן למצוא במקרא פרטים רבים בנוגע לבנייתם של המשכן ושל מקדש שלמה ובנוגע לחפציהם הנלווים.‏ בנוסף לאזכור של חומרים וצבעים,‏ אנו מוצאים פרטים בנוגע לאריגה,‏ לצביעה,‏ לתפירה ולרקמה של יריעות האוהל,‏ הפרוכת והמסך.‏

בצלאל ואוהליאב,‏ שהיו בעלי מלאכה מיומנים,‏ וכן גברים ונשים נוספים,‏ ביצעו בנאמנות משימה מיוחדת תחת הכוונתו והדרכתו של אלוהים;‏ הם בנו משכן הראוי לקיום עבודת יהוה (‏שמות ל״ה:‏30–35‏)‏.‏ בפרק כ״ו בספר שמות מתוארים לפרטי פרטים החומרים ואופן הבנייה של כל חלקי המשכן.‏ למשל,‏ יריעות האוהל הרחבות והססגוניות היו ארוגות מ”‏שש מָשְזר [‏חוטי פשתן שזורים]‏ ותכלת וארגמן ותולעת שני”‏.‏ רבים מהאריגים הובאו ככל הנראה ממצרים כאשר עם ישראל יצא משם.‏ דגש רב הושם בפרוכת הססגונית שעליה נרקמו דמויות כרובים ואשר הבדילה ”‏בין הקודש ובין קודש הקודשים”‏ בחלקו הפנימי של המשכן (‏שמות כ״ו:‏1,‏ 31–33‏)‏.‏ הנחיות דומות ניתנו למי שהכינו את הבדים עבור בית המקדש בירושלים,‏ שנבנה בפיקוחו של המלך שלמה (‏דברי הימים ב׳.‏ א׳:‏18;‏ ב׳:‏6‏)‏.‏

מהפרטים שבמקרא אנו רואים שבני ישראל גילו יוזמה ויצירתיות רבות בניצול החומרים שהיו בנמצא.‏ התמונה הנגלית לעינינו אינה תמונה של אנשים שחיו חיים אפרוריים ולבשו בגדים חדגוניים פשוטים,‏ אלא של אנשים שנהגו ללבוש בגדים ססגוניים מגוונים — בהתאם לאירוע,‏ לעונות השנה ולאמצעים שעמדו לרשותם.‏

במקרא מסופר שניתנה לבני ישראל ”‏ארץ זבת חלב ודבש”‏ (‏שמות ג׳:‏8;‏ דברים כ״ו:‏9,‏ 15‏)‏.‏ כל עוד דבקו בעבודת יהוה האמיתית,‏ הם נהנו מברכתו.‏ הם חיו חיים טובים והיו מאושרים ושבעי רצון.‏ למשל,‏ במקרא כתוב:‏ ”‏וישב יהודה וישראל לבטח,‏ איש תחת גפנו ותחת תאנתו,‏ מדן ועד באר שבע,‏ כל ימי שלמה”‏ (‏מלכים א׳.‏ ה׳:‏5‏)‏.‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמודים 18,‏ 19]‏

צמר ופשתן

בימי המקרא גידלו כבשים בעיקר בשביל החלב והצמר שלהם.‏ קומץ כבשים סיפק לחוואי די צמר להלבשת משפחתו.‏ אם גידל החוואי כבשים רבים הוא יכול היה למכור את הצמר העודף ליצרני האריגים המקומיים.‏ למספר ערים וכפרים היו אגודות לייצור אריגים.‏ כבר מימי קדם הייתה גזיזת הצאן חלק מהעבודות השגרתיות שביצעו האנשים במהלך השנה (‏בראשית ל״א:‏19;‏ ל״ח:‏13;‏ שמואל א׳.‏ כ״ה:‏4,‏ 11‏)‏.‏

פשתן,‏ אריג נפוץ להכנת בגדים,‏ הוכן מסיבי צמח הפשתה (‏שמות ט׳:‏31‏)‏.‏ הצמח נקצר קרוב למועד הבשלתו המלאה.‏ הגבעולים הושארו לייבוש בשמש ואז הושרו במים כדי לרכך את החלקים העציים.‏ לאחר הייבוש חבטו בגבעולים,‏ הפרידו מהם את הסיבים ושזרו אותם לחוטי אריגה.‏ בני מלוכה ואישים רמי דרג העדיפו ללבוש בגדים העשויים פשתן.‏

‏[‏תמונה]‏

צמח פשתה מיובש לפני השרייתו במים

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 19]‏

טווייה

סיב בודד של פשתה,‏ צמר או שיער עיזים שברירי וקצר מדי לשימוש.‏ לכן יש לשזור יחד,‏ או לטוות,‏ מספר סיבים כדי ליצור פתיל או חוט בעובי ובאורך הרצויים.‏ באשר ל”‏אשת חיל”‏,‏ מציין המקרא:‏ ”‏ידיה שילחה בכישור,‏ וכפיה תמכו פלך”‏ (‏משלי ל״א:‏10,‏ 19‏)‏.‏ זהו תיאור של תהליך הטווייה שבו השתמשו בכישור ובפלך,‏ שהיו למעשה שני מוטות עץ פשוטים.‏

בידה האחת אוחזת האישה את הכישור,‏ שעליו כרוכים הסיבים בצורה רופפת.‏ בידה השנייה היא מושכת מספר סיבים ומלפפת אותם לחוט שאותו היא מחברת לוו או לחריץ בפלך.‏ בקצה הפלך ישנה משקולת עגולה המשמשת כגלגל תנופה.‏ לאחר מכן האישה מחזיקה בפלך במאונך ומסובבת אותו,‏ וכך טווה את הסיבים לחוט בעובי מסוים.‏ החוט הטווי נכרך סביב מוט הפלך,‏ כמו על סליל חוטים,‏ והתהליך נמשך עד שכל הסיבים בכישור הופכים לחוט אחד ארוך המוכן לצביעה או לאריגה.‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמודים 20,‏ 21]‏

צביעה

לאחר הטווייה והניקוי נצבעו חוטי הצמר והפשתה או הבד הארוג במגוון צבעים.‏ על מנת לקבל גוון עמוק יותר טבלו את החוטים או את האריג מספר פעמים בצבע.‏ מחירו של הצבע היה גבוה,‏ ולכן החוטים או האריגים שהוצאו מבור הצביעה נסחטו על מנת שניתן יהיה לעשות שימוש חוזר בצבע.‏ לאחר מכן הניחו את התוצר הצבוע לייבוש בחוץ.‏

לאנשים בימי קדם לא היו צבעים סינתטיים.‏ הם הפיקו צבעים עמידים בשלל גוונים מפתיע מבעלי חיים ומצמחים.‏ למשל,‏ הצבע הצהוב הופק מעליו של עץ השקד ומקליפות טחונות של רימון,‏ והצבע השחור הופק מקליפת עץ הרימון.‏ הצבע האדום הופק משורשיו של צמח הפואה או מתולעת השני.‏ את הצבע הכחול ייצרו מפרחי צמח האינדיגו.‏ משילוב של צבענים (‏פיגמנטים)‏ שנלקחו מסוגים שונים של חלזונות ים ניתן היה ליצור גוונים שונים של סגול,‏ ארגמן מלכותי,‏ כחול ואדום עמוק.‏

כמה חלזונות ים נדרשו לצביעת בגד אחד?‏ כל חילזון ים ייצר כמות כל כך קטנה של צבען,‏ שעל־פי מחקר אחד,‏ נדרשו כ־000,‏10 חלזונות כדי להפיק כמות מספקת של צבען לצביעת חלוק אחד או גלימה אחת בצבע עמוק שכונה בצדק ארגמן מלכותי.‏ מסופר שבימי המלך הבבלי נבונאיד היה מחירו של צמר בצבע ארגמן גבוה פי 40 ממחירו של צמר בצבע אחר.‏ היות שצור הקדומה הייתה ספקית מפורסמת של צבע יקר זה,‏ הוענק לו השם ”‏ארגמן צורי”‏.‏

‏[‏תמונות]‏

קונכייה של חילזון ים

בור מהמאה השנייה או השלישית לפה״ס ששימש לצביעה בצבע ארגמן,‏ תל דור

‏[‏שלמי תודה]‏

The Tel Dor Project

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 21]‏

אריגה

נול הנו מכשיר המשמש לאריגת חוטים טוויים ליריעות בדים בגודל הרצוי,‏ שמהן ניתן להכין מלבושים ופריטים אחרים.‏ על מוט הנול נתלים בצורה אנכית חוטים המכונים חוטי שתי,‏ וחוטי ערב נשזרים ביניהם לרוחבם.‏ חוטי הערב מועברים לסירוגין מעל ומתחת לחוטי השתי.‏

הנול ששימש בימי המקרא היה מסגרת אופקית שהונחה על הקרקע או מסגרת אנכית גבוהה.‏ בחלק מהנולים האנכיים חוברו משקולות לקצוות התחתונים של חוטי השתי.‏ משקולות נול עתיקות נמצאו במספר אתרים בישראל.‏

מלאכת האריגה הייתה מלאכה שנעשתה בדרך כלל בבית,‏ אולם היו כפרים שבהם כלל התושבים עסקו בכך לפרנסתם.‏ למשל,‏ בדברי הימים א׳.‏ ד׳:‏21 אנו מוצאים התייחסות ל”‏בית עבודת הבוּץ [‏אריג משובח]‏”‏,‏ כשהכוונה היא ככל הנראה לאיגוד בעלי מלאכה בתחום האריגה.‏

‏[‏תמונה בעמודים 19,‏ 20]‏

‏”‏תכלת וארגמן”‏ (‏שמות כ״ו:‏1‏)‏