הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו
3–9 במאי
אוצרות מדבר־אלוהים | במדבר כ״ז עד כ״ט
”חקה את יהוה שאינו נושא פנים”
פנינים רוחניות
בנ–2–א 528 §5
קורבנות
נסכים. נסכים הוקרבו יחד עם מרבית הזבחים האחרים, במיוחד אחרי שהתיישבו בני ישראל בארץ המובטחת (במד ט״ו:2, 5, 8–10). הנסך היה יין (”שיכר”) ששפכו על המזבח (במד כ״ח:7, 14; השווה שמ ל׳:9; במד ט״ו:10.) השליח פאולוס כתב למשיחיים בפיליפי: ”אם אשפך כנסך על הקורבן ועל השירות הנובעים מתוך אמונתכם, אני שמח”. הוא משתמש בדימוי של נסך כדי לבטא את נכונותו לתת מעצמו למען אחיו לאמונה (פיל ב׳:17). זמן קצר לפני מותו הוא כתב לטימותיאוס: ”אני כבר נמסך כנסך, וקרובה עת שחרורי” (טמב ד׳:6).
10–16 במאי
אוצרות מדבר־אלוהים | במדבר ל׳ עד ל״א
”שלם את נדריך”
בנ–2–א 1162
נדר
מרצון, אך הנודר מחויב לקיימו. הנדרים ננדרו מרצון, אך לפי חוקי אלוהים אדם שנדר נדר היה מחויב לקיימו. לפיכך על הנודר נאמר ש”הטיל התחייבות על נפשו”, והשתמע מכך שחייו עצמם היו ערובה לקיום דברו (במד ל׳:2, הערת שוליים; ראה גם רומ א׳:31, 32.) הואיל וחיים היו מונחים על הכף, ניתן להבין מדוע הכתוב מפציר באדם לנקוט משנה זהירות בטרם יידור נדר ולשקול היטב את המחויבויות שייטול על עצמו. בתורה נאמר: ”אם תידור נדר ליהוה... אלוהיך לבטח ידרוש אותו ממך; אחרת יהיה בך חטא. אך אם תימנע מלנדור, לא יהיה בך חטא” (דב כ״ג:21, 22).
בנ–2–א 1162
נדר
הבטחה חגיגית לאלוהים לעשות דבר מה, להקריב זבח, לתת מתנה, להתחיל בשירות או מצב מסוים או להימנע מדברים שאינם אסורים כשלעצמם. הנודר נדר עשה כן מרצונו החופשי. הנדר, כהבטחה חגיגית, היה שווה בחומרתו לשבועה, ולעיתים שני המונחים מופיעים יחד במקרא (במד ל׳:2; מתי ה׳:33). ”נדר” הוא יותר הצהרה על כוונה לפעול בדרך כלשהי, ואילו ”שבועה” מהווה התחייבות אל מול סמכות נעלה כעדות לאמיתות ההצהרה או להיותה הצהרה מחייבת. שבועות בדרך כלל נלוו לבריתות (בר כ״ו:28; ל״א:44, 53).
פנינים רוחניות
בנ–2–א 28 §1
יפתח
ניתן היה להקדיש אנשים באופן בלעדי לשירות יהוה במקדש. זו הייתה זכות שהורים יכלו לממש. כך היה לגבי שמואל. אימו חנה נדרה טרם היוולדו להקדישו לשירות במשכן. בעלה אלקנה אישר את נדרה. אחרי שנגמל שמואל, הציגה אותו חנה במשכן, וגם הביאה פר לקורבן (שמא א׳:11, 22–28; ב׳:11). ילד נוסף שהוקדש לשירות יהוה באופן מיוחד כנזיר היה שמשון (שופ י״ג:2–5, 11–14; השווה לסמכותו של האב על בתו כמתואר בבמד ל׳:3–5, 16).
17–23 במאי
אוצרות מדבר־אלוהים | במדבר ל״ב עד ל״ג
”גרשו את כל יושבי הארץ”
מ10–א 8/1 23
הידעת?
מה היו ה”במות” המוזכרות פעמים רבות בתנ״ך?
כאשר עמדו בני ישראל להיכנס אל הארץ המובטחת הורה להם יהוה להשמיד את כל מקומות הפולחן של תושבי הארץ הכנענים. ”עליכם... להשמיד את כל אבניהם המעוטרות ואת כל צלמי המתכת שלהם, ואת כל במותיהם תהרסו”, ציווה אלוהים (במדבר ל״ג:52). ייתכן שאותם מרכזי פולחן כזב היו אתרים שהיו ממוקמים על ראשי הגבעות תחת כיפת השמיים, או במות שנבנו במקומות אחרים — תחת עצים או בתוך ערים (מלכים א׳. י״ד:23; מלכים ב׳. י״ז:29; יחזקאל ו׳:3). ייתכן שהבמות כללו מזבחות, מצבות או אשרים, צלמים, כני קטורת וכלי פולחן אחרים.
בנ–1–א 404 §2
כנען
יהושע נהג בתבונה ו”לא החסיר דבר מכל מה שציווה יהוה על משה” לגבי השמדת הכנענים (יהו י״א:15). אבל בני ישראל לא חיקו את המופת שהציב יהושע ולא ביערו לגמרי את מקור טומאת הארץ. הישארותם של הכנענים ביניהם החדירה טומאה לישראל, טומאה שבמשך הזמן גרמה למקרי מוות רבים (בנוסף לפשע, אי־מוסריות ועבודת אלילים). לעומת זאת, אילו היה העם מקיים בנאמנות את הצו להשמיד את כל הכנענים, מספר מקרי המוות היה ודאי קטן יותר (במד ל״ג:55, 56; שופ ב׳:1–3, 11–23; תה ק״ו:34–43). יהוה הזהיר את בני ישראל שהוא לא יישא פנים בצדק ומשפט, ושאם העם יקיימו מגעים עם הכנענים, יתבוללו איתם, ישתתפו בפולחן בין־דתי ויאמצו את מנהגיהם הדתיים ומעשיהם המסואבים, הם ללא ספק יביאו על עצמם את אותו משפט השמדה, ו’הארץ תקיא אותם’ (שמ כ״ג:32, 33; ל״ד:12–17; ויק י״ח:26–30; דב ז׳:2–5, 25, 26).
פנינים רוחניות
בנ–1–א 359 §2
גבול
לאחר שהפלת הגורלות קבעה את מיקומו הגיאוגרפי של השבט, היה צריך לקבוע את היקף שטחו על סמך הגורם השני: גודלו היחסי. ”עליכם לחלק את הארץ בגורל כנחלה בין משפחותיכם. את נחלת הקבוצה הגדולה תגדילו, ואת נחלת הקבוצה הקטנה תקטינו. נחלת כל איש תהיה היכן שייפול גורלו. לפי שבטי אבותיכם תקבלו את נחלתכם” (במד ל״ג:54). ההחלטה באמצעות הגורל לגבי המיקום הגיאוגרפי הבסיסי נותרה בעינה, אבל ניתן היה לערוך שינויים בגודלה של הנחלה. משום כך כאשר שטחם של יהודה נמצא גדול מדי, השטח הוקטן, וחלקים ממנו הוקצו לשבט שמעון (יהו י״ט:9).
7–13 ביוני
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים ג׳ עד ד׳
”חוקי יהוה נבונים וצודקים”
בנ–2–א 1140 §5
הבנה
אדם שלומד ומיישם בשקדנות את דבר־אלוהים ואת מצוותיו יכול לרכוש תובנה רבה יותר ממי שנתמנו להיות מוריו, והוא יכול להשיג הבנה מעמיקה יותר מזו של זקנים (תה קי״ט:99, 100, 130; השווה לוק ב׳:46, 47.) הסיבה לכך היא שחוכמה והבנה טבועות בחוקיו ובמשפטיו הטהורים של אלוהים; לפיכך אם בני ישראל היו מקיימים אותם בנאמנות, האומות השכנות היו מחשיבות אותם ל”עם חכם ונבון” (דב ד׳:5–8; תה קי״א:7, 8, 10; השווה מלא ב׳:3.) אדם בעל הבנה מכיר בתקפותו הנצחית של דבר־אלוהים, הוא שואף להתאים את דרך חייו לדברו ומבקש שאלוהים יעזור לו לעשות כן (תה קי״ט:169). הוא נותן למסר שמאת אלוהים לחלחל עמוק פנימה (מתי י״ג:19–23), כותב אותו על לוח ליבו (משל ג׳:3–6; ז׳:1–4) ומפתח שנאה כלפי ”כל נתיב שקר” (תה קי״ט:104). כשהיה בן אלוהים עלי אדמות הוא גילה הבנה בדרך זו, ואף סירב לחמוק ממוות על עמוד ההוקעה, שכן לפי הנבואות שבדבר־אלוהים היה עליו למות באופן הזה (מתי כ״ו:51–54).
21–27 ביוני
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים ז׳ עד ח׳
”לא תקשרו איתם בריתות נישואין”
מ12–א 7/1 29 §2
למה אלוהים ציווה שעובדיו יתחתנו אך ורק עם בני אמונתם?
אם נחשוב על התמונה הגדולה, יהוה ידע שהשטן רוצה להשחית את עמו ולהדיח אותם לעבודת אלילים. משום כך הזהיר אותם אלוהים שהלא־מאמינים ”יגרמו לבניך לחדול ללכת אחריי כדי לעבוד אלוהים אחרים”. הרבה היה מונח על הכף. אם עם ישראל היה מתפתה לעבוד אלוהים אחרים, הם היו מאבדים את חסדו והגנתו של אלוהים והופכים לטרף קל לאויביהם. איך המשיח המובטח היה יכול לבוא מאומה במצב כזה? לכן ברור שלשטן הייתה סיבה טובה לנסות לפתות את בני ישראל להינשא למי שלא שירתו את אלוהים.
28 ביוני עד 4 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | דברים ט׳ עד י׳
”מה יהוה אלוהיך מבקש ממך?”
פנינים רוחניות
בנ–1–א 103
ענקים
גזע של אנשים גדולי ממדים שישבו באזורים ההרריים של כנען וכן גם בכמה מאזורי החוף, במיוחד אזורי החוף הדרומיים. בזמן מסוים היו שלושה ענקים ידועים — אחימן, ששי ותלמי — שהתגוררו בחברון (במד י״ג:22). שם ראו לראשונה 12 המרגלים את הענקים, ו־10 מן המרגלים הפחידו את העם וטענו שהאנשים הללו הם צאצאי הנפילים מלפני המבול. הם גם אמרו שבהשוואה אליהם היו בני ישראל כ”חגבים” (במד י״ג:28–33; דב א׳:28). קומתם הגבוהה אף שימשה כקנה מידה לגובהם העצום של בני האמים והרפאים. כוחם ככל הנראה הוליד את האמרה: ”מי יכול להתייצב לפני בני ענק?” (דב ב׳:10, 11, 20, 21; ט׳:1–3).