הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו
10–16 ביולי
אוצרות מדבר־אלוהים | עזרא ז׳, ח׳
”התנהגותו של עזרא הסבה כבוד ליהוה”
כה–א 75 §5
ספר 13 — דברי הימים א׳
5 לא היה אדם יותר מוסמך מעזרא לתעד את ההיסטוריה האמינה והמדויקת הזאת, שהרי ”עזרא הכין את לבבו לדרוש ולחקור בתורת יהוה ולקיימה, וללמד בישראל את חוקיה ומשפטיה” (עז׳ ז׳:10). יהוה עזר לו והעניק לו מרוח קודשו. השליט הפרסי הכיר בכך שהחוכמה של עזרא מקורה באלוהים והעניק לו סמכויות נרחבות בשטח השיפוט של מחוז יהודה (עז׳ ז׳:12–26). כשבידיו תמיכה מאלוהים וסמכות שלטונית, עזרא יכול היה להשתמש במסמכים הטובים ביותר שהיו בנמצא בתיעודיו.
בנ–1–א 1158 §4
ענווה
מספקת הדרכה טובה. מי שנכנע לפני אלוהים יכול לצפות להדרכתו. עזרא נשא על כתפיו אחריות כבדה. היה עליו להוביל מבבל לירושלים יותר מ־500,1 אנשים, וזאת נוסף על הכוהנים, משרתי המקדש, הנשים והטף. הם גם נשאו עימם כמות עצומה של זהב וכסף שנועדו לייפוי בית המקדש בירושלים. הם היו זקוקים להגנה במהלך המסע, אך עזרא לא רצה להישען על בני אדם ולבקש ממלך פרס ליווי צבאי. עוד קודם לכן הוא אמר למלך: ”ידו הטובה של אלוהינו הינה על כל מחפשיו”. מסיבה זו הוא הכריז על צום, כדי שהעם כולו ייכנע לפני יהוה. הם ביקשו מאלוהים הדרכה, והוא נענה לבקשתם וסיפק להם הגנה מאויבים וממארבים לאורך הדרך, כך שבסופו של דבר הם השלימו את המסע המסוכן בהצלחה (עזר ח׳:1–14, 21–32). אלוהים שלח אל נביאו האהוב דניאל, שהיה בגלות בבל, מלאך עם חזון, משום שדניאל נכנע לפני אלוהים וביקש הדרכה והבנה (דנ י׳:12).
21–27 באוגוסט
אוצרות מדבר־אלוהים | נחמיה י׳, י״א
”הם עשו הקרבות אישיות למען יהוה”
מ86–א 2/15 26
ניצחונה של עבודת אלוהים האמיתית
להשארת הרכוש שקיבלו בירושה מאחור ולמעבר לירושלים היו הוצאות וחסרונות מסוימים. כמו כן, מי שהתגוררו בירושלים היו חשופים למגוון סכנות. בנסיבות אלו המתנדבים נתפסו בעיני אחרים כראויים לשבח, ואין ספק שהם הזכירו אותם בתפילותיהם ליהוה וביקשו שיברך אותם.
28 באוגוסט עד 3 בספטמבר
אוצרות מדבר־אלוהים | נחמיה י״ב, י״ג
”היה נאמן ליהוה כשאתה בוחר חברים”
בנ–1–א 95 §5
עמונים
אחרי גירוש טוביה ממתחם בית המקדש, הוקרא ויושם החוק המופיע בדברים כ״ג:3–6, שאוסר את כניסת העמונים והמואבים לקהל ישראל (נחמ י״ג:1–3). הגבלה זו הוטלה כ־000,1 שנים קודם לכן בגלל סירובם של העמונים והמואבים לסייע לבני ישראל בהתקרבם לארץ המובטחת. באופן כללי משמעות ההגבלה היא שבני אותם עמים לא יכלו להפוך באופן חוקי לחלק מעם ישראל ולקבל את כל הזכויות הנלוות לכך. אין זה אומר בהכרח שיחידים מבין העמונים והמואבים לא יכלו להתרועע עם בני ישראל או להתגורר ביניהם, ובכך ליהנות מהברכות שהרעיף אלוהים על עמו. הדבר עולה בבירור מהמקרה של צלק העמוני, שהוזכר קודם לכן, שהיה מבין גיבורי החיל של דוד, וכן מהמקרה של רות המואבייה (רות א׳:4, 16–18).
פנינים רוחניות
בנ–2–א 452 §9
מוזיקה
לשירה במקדש הייתה חשיבות רבה. הדבר עולה בבירור מהמקרים הרבים שבהם מוזכרים הזמרים במקרא, וכן מהעובדה שהם היו ”פטורים משאר התפקידים” של הלווים כדי שיוכלו להקדיש את כל כולם לשירה (דהא ט׳:33). דבר נוסף שמדגיש שהם המשיכו לשרת כקבוצה נפרדת משאר הלוויים הוא העובדה ששמותיהם כתובים בנפרד משאר השבים מגלות בבל (עזר ב׳:40, 41). גם סמכותו של המלך הפרסי ארתחששתא (לונגימנוס) הופעלה לטובתם, והם הוחרגו, יחד עם קבוצות מיוחדות נוספות, מ’מס, בלו ואגרה’ (עזר ז׳:24). בהמשך ציווה המלך שתהיה ”אספקה קבועה לזמרים בהתאם לצורכיהם מדי יום ביומו”. אף־על־פי שנאמר שהצו התקבל מאת ארתחששתא, סביר להניח שעזרא, שקיבל מהמלך סמכות, הוא שיזם אותו (נחמ י״א:23; עזר ז׳:18–26). ומכאן שהזמרים אומנם היו כולם לוויים, אך המקרא מייחד אותם ומציג את ”הזמרים והלוויים” כשתי קבוצות נפרדות (נחמ ז׳:1; י״ג:10).