כיצד הפכה אותי האמת מפושע לירא־אלהים
גדלתי בעיירה קטנה במדינת מיין, שבארה״ב. נראה היה שתמיד אני מסתבך באיזו שהיא צרה קטנה. כשאבי היה תופש אותי בביצוע עבירות כאלה, הייתי סופג ממנו מכות. לעתים חשתי בדידות, במיוחד לאחר מות אבי — הוא מת ביום־הולדתי ה־11.
משעברתי לעיר גדולה יותר, נעשיתי מעורב בעבירות רציניות יותר. התחלתי ב”סחיבות” מחנויות ובפריצוֹת. הייתי פורץ אל חנות כלי־המתכת, אך ורק כדי לראות אם אני מסוגל. לא תמיד לקחתי הרבה. זה היה יותר למען ההרפתקה שבדבר. עתה, במבט לאחור, אני סבור שחלק גדול מכך נגרם עקב צפייה מרובה מדי בטלוויזיה. נמשכתי במיוחד אל התכניות האלימות.
פשעי נעשו גרועים יותר ויותר. ככל שהצלחתי שלא להיתפש, כך נעשיתי נועז יותר. אז נתפסתי. הייתי בן 15 או 16. ”ערכתי קניות” בתוך סופר־מרקט בשעה שתיים לפנות בוקר — שעה לא הכי מתאימה. מאחר שהייתי קטין, קיבלתי עונש ”על תנאי” לתקופה של ששה חודשים. לא למדתי מכך שום לקח; גניבותי הפעוטות נמשכו.
כשהגעתי לגיל 21, הן כבר לא היו פעוטות. באחד הלילות נסתיימה קריירת הפשע שלי ברצח. לאחר ששדדתי חנות משולבת של כלי־מתכת ומספוא לבהמות, העמסתי את שללי על אחת המשאיות שלהם מאחור, התנעתי אותה בזינוק ונסעתי. תוך כדי מנוסה, חשבתי לי איזה מעשה ”כביר” ביצעתי. חנות זו נשדדה פעמים רבות, ובעליה הפך אותה למבצר, כך שאיש לא יוכל לפרוץ שוב לתוכה. אך, אני עשיתי זאת! אני באמת ”מישהו!”
אך, לא לאורך זמן. המשאית נתקעה, ולכן נטשתי אותה ונכנסתי אל תוך בית כדי לחפש אמצעי תחבורה אחר. גבר שהיה בבית וראה אותי משוטט שם, איים לקרוא למשטרה. לא יכולתי להרשות שהם יגיעו, כיון שזה עתה שדדתי חנות. נתקפתי בהלה, שלפתי את אקדחי ויריתי בו. העימות הסתיים בכך שהוא מת, ואני נסתי על נפשי.
אגלי זיעה נטפו ממני. הייתי אחוז פחד. מוכה הלם. תחילה נסעתי לעיר אוגוסטה, נטשתי את המכונית הגנובה, והתחלתי לצעוד לאורך גשר. התבוננתי על המים שלמטה. ’לקפוץ לתוכם?’ חשבתי לי. המחשבה על התאבדות חלפה במוחי מספר פעמים בימים שלאחר־מכן, אך לא העזתי לבצע זאת. לכן, המשכתי במנוסתי במשך שנתיים.
בסופו־של־דבר, נסעתי באוטובוס לבוסטון. עתה כבר חדלה המשטרה לחפש אחרי, אך עדיין הייתי מפוחד. כאשר אנשים לבושי־מדים עלו לאוטובוס, הייתי נתקף בהלה. עתה כבר הייתי בלא אקדח, כיון שהשלכתי אותו. לאחר שהרגתי את האיש, כבר לא רציתי בו. משהגעתי לבוסטון, נהגתי לשוטט במרוצת היום, ובלילה ישנתי במְכוֹלת־אשפה, או באתרי בנייה. תוך זמן קצר השתמשתי במעט הכסף שהיה לי לקניית מזון. פעם או פעמיים חזרתי ”לסחוב” מחנויות, אך עתה כבר לא הייתי מעוניין להמשיך בכך. רוח ההעזה, ההרפתקה והאתגרים שבגניבה ובבריחה — כל זה נעלם עתה.
השגתי עבודה, מצאתי חדר זול, השתמשתי בשם בדוי, והייתי נתקף עצבנות כל אימת שראיתי שוטר. כאשר ראיתי שוטר צועד מולי, הייתי עובר לצד השני. הייתי תמיד כה זהיר, עד שלא עברתי אפילו על חוקי־התנועה, כדי שלא איתפש. כך הפכתי מגנב שוחר התרגשויות, לפליט מוכה רגשות־אשם.
היה לי ספר קטן של משלים, ולעתים קראתי בו. אז נזכרתי בספר משלי שבתנ״ך. הישגתי עותק של כתבי־הקודש והתחלתי לקרוא בו. אינני יודע מדוע. מעולם לא היינו משפחה דתית. כשהייתי בן 13, ביקרה אמי במספר אסיפות באולם־המלכות של עדי־יהוה. אז לא רציתי בכך, וגם היא לא המשיכה בזה.
אפילו עתה, כשקראתי מעט בכתבי־הקודש, לא חשבתי להיעשות דתי. אבל נמאס לי להמשיך להימלט על נפשי, להעיף כל הזמן מבט מעבר לכתפי, כשאני תוהה אם הרשויות אורבות לי מעבר לפינה הבאה, כדי לתפוס אותי. נדמה לי שבתוך תוכי גיששתי אחרי משהו, למרות שלא ידעתי מהו.
קראתי דברים שעוררו את סקרנותי. רציתי להבין. השאלות שבמוחי הלכו והצטברו, ולא ידעתי לאן לפנות כדי לקבל תשובות. אולי מפני שאמי הלכה לאולם־המלכות של עדי־יהוה, החלטתי גם אני ללכת לשם. חששתי לעשות כן. לא ידעתי כיצד יקבלו אותי שם, אבל הלכתי. קבלת־הפנים היתה חמימה. רבים קידמו אותי בברכה; אחד העדים החל לערוך עימי שיעור־תנ״ך.
בחודשים שחלפו התחדד מצפוני. ככל שהמשכתי ללמוד, כן גברה בי המחשבה: ’אינני יכול להמשיך כך. משהו חייב לקרות. או שאפסיק ללמוד את כתבי־הקודש, או שאסגיר את עצמי.’ לא עבר זמן רב והחלטתי שלא אוכל לוותר על לימוד כתבי־הקודש. אך, הברירה האחרת היתה מפחידה. לא רציתי בכך. לא רציתי ללכת לבית־הסוהר.
היתה זו ההחלטה הקשה ביותר מאי־פעם, אך עשיתי זאת. בגיל 24, ניגשתי אל אחד מזקני־הקהילה, ווילארד סטארגֶל. סיפרתי לו שהרגתי אדם ושאני מתכונן להסגיר את עצמי.
”אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?” שאל.
”אני בטוח.”
”אעזור לך כמיטב יכולתי. אתה רוצה שאלך איתך אל תחנת־המשטרה?”
”בוודאי.”
”ובכן, בסוף השבוע הזה יתקיים כינוס נפתי של עדי־יהוה,” הזכיר לי. ”נהיה נוכחים בו, ואחרי־כן נלך לתחנת־המשטרה ביום שני בבוקר.”
הרעיון מצא חן בעיני. רציתי להיות נוכח בכינוס, אך גם נתמלאתי חרדה מעצם המחשבה ללכת אל תחנת־המשטרה. קפצתי על ההזדמנות לדחות זאת. לכן, הלכתי איתו לכינוס ונהניתי ממנו. ביום שני בבוקר ניגשנו אל תחנת־המשטרה, והסגרתי את עצמי.
השוטר לא יכול היה להאמין למראה עיניו. לא רבים מסגירים עצמם — לא בעוון רצח! הם טילפנו אל תחנת־המשטרה בבנגוֹר, שבמדינת מיין, כדי לוודא את הדבר. כעבור יום וחצי הייתי בבית־הכלא המחוזי שבבנגוֹר. למחרת ביקר אצלי אחד מעדי־יהוה המקומיים. כאשר נערך המשפט, בא סטארגל למֵיין כדי להופיע כעד לזכותי. שם הודיתי בגניבות וברצח; הכותרת שהכריזה על תוצאות המשפט תיארה אותי כ”רגוע, כאשר השופט גזר עליו מאסר־עולם.” כעבור חודש הייתי בבית־הסוהר של מדינת מיין, כשאני נדון ל־15 שנות מאסר, עד מאסר־עולם. גם שם באו עדים לבקרני.
קבלת־הפנים שערכו לי האסירים היתה מעורבת. הם לעגו לי על ש’הייתי די טיפש להסגיר את עצמי,’ במיוחד כיון שהמשטרה כבר ויתרה על החיפושים אחרי. כאשר נודע להם שעשיתי זאת משום שלמדתי את כתבי־הקודש, הם ליגלגו עלי וכינו אותי ’כבש בין זאבים’. היחס השלילי היה תמיד מילולי, לא פיסי. רוב הזמן הבדלתי עצמי משאר האסירים.
האמת המקראית הפכה לי למגן. במרוצת הזמן הם הבינו ש’הבחור הזה הוא אחד מעדי־יהוה. הוא נייטרלי. הוא לא מתכונן להיות מעורב בקטטות הפנימיות.’ הם גם הבינו שלא כדאי להם לפנות אלי כדי למכור לי סמים, או לשכנע אותי לגנוב משהו למענם. גם ההנהלה הבינה שאינני מתכונן להפר את הכללים. גליון־ההתנהגות שלי היה ללא דופי, והדבר איפשר לי יותר חופש.
פעם אחת במהלך התקופה הזאת, סטיתי מרדיפת האמת המקראית. אינני מתכוון לומר, שהחלטתי ביודעין שלא להמשיך בכך. אפילו בבית־הכלא, יכולה החמרנות להפוך מלכודת לאדם! נפתחה בפני הזדמנות לייצר מספר פריטים, ולהציגם בחדר־התצוגה של בית־הסוהר. אורחים היו קונים פריטים אלה, ורוב הכסף נועד לאסירים שייצרו אותם. כך נעשיתי מעורב ”בעשיית כסף”, והזנחתי את הלימוד האישי שלי בכתבי־הקודש.
אז התחלתי לשאול את עצמי: ’מדוע הסגרת את עצמך? מדוע חזרת והלכת לכלא? ועכשיו אתה מוותר על שיעורי־התנ״ך שלך? זה לא הגיוני! אם כך, מוטב שלא היית מסגיר את עצמך.’ חלק מן הבעיה שלי היה, שלא האמנתי שיהוה באמת סלח לי על כך שהרגתי אדם. אחד הסוהרים היה עד, והוא ראה שהייתי מדוכא בשל כך. לכן סיפר לי על כמה מן הדברים שעשה הוא, כאשר שירת בווייטנאם לפני שנעשה עד־יהוה.
”מה עושה אותך לכל־כך מיוחד?” שאל. ”חשוֹב על כל אותם אזרחים שאני אחראי למותם. כאשר החולייה שלי פשטה על כפרים וויטנאמיים, חיסלנו עשרות אנשים, שרבים מהם היו נשים וילדים חפים־מפשע. אתה חושב שזה לא מטריד אותי עכשיו? אינני יכול לשכוח את זה! בכל זאת, אני חש שיהוה, האל הרחום והחנון, סלח לי. מה שאתה עשית אפילו לא התקרב בחומרתו למה שעשיתי אני. אתה הרגת איש אחד; אני אפילו לא יודע כמה אנשים הרגתי!”
לכך בדיוק הייתי זקוק. הדבר גרם לי להרהר בחסדו ובסלחנותו של יהוה כלפי אנשים המתחרטים באמת ובתמים על מעשיהם. התחלתי, איפוא, לוותר על העיסוקים החמרניים שלי, וחזרתי אל תכניתי ללימוד המקרא. וכך אני עושה עד עצם היום הזה.
בסופו־של־דבר, נערך איתי שיעור־תנ״ך שבועי, ופעם בחודש הוּתר לי לצאת עם העדים לכינוסים מחוץ לכתלי הכלא. בתקופה מסוימת, שני אסירים אחרים ואני למדנו את כתבי־הקודש. נתנו בנו יותר אימון וקיבלנו יותר זכויות. הרשויות ידעו שהם אינם חייבים להקפיד לפקוח עין עלינו. פעם הירשו לנו ללכת מתא לתא כדי לחלק עלונים, יחד עם הזמנות להקרנת שקופיות מטעם עדי־יהוה. יותר מ־20 נכחו בתכנית.
יהוה, המזון הרוחני שקיבלתי באמצעות עובדיו, ועזרתם האוהבת של עדים נאמנים, עודדו אותי להמשיך. כאשר שהיתי בכלא, זכיתי לקבל הרבה גלויות ומכתבים מעודדים מן העדים, דבר שחיזק ורומם את רוחי. וכך, לאחר שבע שנים בכלא השמור ביותר שבמדינת מיין, הקדשתי את חיי לעשיית רצון יהוה, במרס 1983.
כעבור שנתיים, לאחר תשע שנים בהן הייתי נתון לשמירה מירבית, הועברתי לבית־כלא קרוב, שמוּר פחות. כעבור שנה וחצי, הועברתי למחנה המיועד לאסירים עובדים, בבנגור. משם נשלחים אסירים החוצה לעבודות יזומות, וחוזרים בתום היום אל המחנה. לאחר ששה חודשים הגיע זמני להגיש את הבקשה הראשונה שלי לשיחרור־על־תנאי. אף אחד מן הסוהרים והאסירים לא האמין שאצליח בכך. ”אף אחד אינו מצליח בפעם הראשונה,” אמרו הם. ”אף אחד!”
אך, אני הצלחתי. אמת, מעטים בלבד הצליחו בכך בפעם הראשונה. האסיר הרגיל משקר ומנסה להונות את הוועדה המטפלת בשחרור־על־תנאי. אך, הם כבר מנוסים בכך. אי־אפשר ”לסדר” אותם. אני פשוט עמדתי בפניהם ואמרתי, ’כזה אני, זה מה שעשיתי, כיצד השתניתי, וזה מה שאני מתכונן לעשות.’ סיפרתי להם שאני לומד את כתבי־הקודש, על השינויים שזה חולל בי ועל היעשותי אחד מעדי־יהוה. הם יכולים היו להבחין בשינויים אלה.
אני משער שהעובדה שהסגרתי את עצמי, התנהגותי הטובה בכלא וגם בעבודה, והעקרונות המקראיים שלמדתי ושהשפיעו על גישתי — כל אלה דיברו בזכותי. בנוסף לכך, התפללתי ליהוה ונשענתי עליו. אני רוצה לחשוב שהיתה לו יד בדבר, ואני מקווה שאין בכך משום יהירות מצדי. בכל אופן, הוועדה העניקה לי שחרור־על־תנאי בפברואר 1987. לאחר 12 שנים בכלא, הייתי חופשי ללכת לדרכי.
ב־30 באפריל, 1988, נשאתי לאשה אחת מעדי־יהוה. יש לה שלושה ילדים מנישואין קודמים. כמשפחה, אנו עורכים את שיעור־התנ״ך השבועי שלנו. אנו נוכחים בכל האסיפות באולם־המלכות. אנו מבשרים על מלכות אלהים מבית לבית, ועורכים ביקורים־חוזרים אצל כל המעוניינים. ואנו מנהלים שיעורי־תנ״ך ביתיים עם מי שרוצים בכך. לאחר מספר שנים של הטפה מוגבלת בבית־הכלא, וכמעט ללא כל נוכחות באסיפות, עד כמה נפלא להשתתף בחופשיות בפעולות של עדי־יהוה!
כל זה התאפשר, משום שהידע המקראי המדויק איפשר לי להיפטר מאישיותי הפושעת הישנה, ולעטות אישיות חדשה, המעוצבת בהתאם לצלמו ודמותו של יהוה אלהים.
אין ספק, שבמקרה שלי ’דבר־אלהים היה כחרב חדה ורבת־כוח’ לנתק אותי מעברי, ולשקמני כאדם שומר־חוק וכמבשר הבשורה הטובה על מלכות אלהים. (עברים ד׳:12) השבח וההודיה ליהוה! ”מי אל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע?” — מיכה ז׳:18. — השם שמור במערכת.
[קטע מוגדל בעמוד 25]
באחד הלילות נסתיימה קריירת הפשע שלי ברצח
[קטע מוגדל בעמוד 26]
או שאפסיק ללמוד את כתבי־הקודש, או שאסגיר את עצמי
[קטע מוגדל בעמוד 27]
השוטר לא יכול היה להאמין למראה עיניו. לא רבים מסגירים עצמם — לא בעוון רצח!