מנקודת־המבט המקראית
אסונות־טבע — עונש מאלהים?
באיי הפיליפינים, חבל־ארץ הלוּם פגעי־טבע, אנשים רבים תמהים לדעת: ’האם מנסה אלהים את האדם על־ידי אסונות כגון אלה?’ למשל, בשנת 1991, לאחר התפרצות הר־הגעש ההרסנית ביותר שידעה המאה ה־20, הציגה כותרת בעיתון פיליפיני את השאלה: ”ההתפרצוּת: עונש מאלהים?”
כתבת־הטור נלי פאוויס־וילפוארטה הביעה דיעה זו כשכתבה: ”לאנשים המאמינים בכתבי־הקודש, יש הסבר אחד ויחיד: התפרצותו של הר־הגעש פינַטוּבּו היא אות משמים, המזכיר לנו פעם נוספת שקיים אל ריבון מעורר־יראה, שיש לו סמכות עליונה על חייהם וגורלם של עמים ושל יחידים”. לאור טענה זו, אנו שואלים:
האם שופט האל הכל־יכול את העמים כיום?
אין כל ספק, שאלהים אכן עשה זאת בעבר. דוגמאות המתוארות במקרא — המבול בימי נוח, השמדת סדום ועמורה והחרבת ירושלים פעמיים — העיר שהיתה קשורה לשמו הנשגב — מוכיחות שהאל הכל־יכול אכן שפט וגזר את עונשם של אלה שהפרו שוב ושוב את מצוותיו. — בראשית ז׳:11, 17–24; י״ט:24, 25; דברי־הימים ב׳. ל״ו:17–21; דניאל ט׳:26, 27; מתי כ״ד:1, 2.
אולם, יש לציין, שבטרם הוציא אלהים לפועל את משפטי ההשמדה שלו, הקדים הוא לכל אחד ממאורעות אלה אזהרות חוזרות ונישנות מפי דובריו. (עמוס ג׳:7) לעומת זאת, מפני אסונות־הטבע הפוקדים את העולם כיום, אנו מוזהרים בדרך־כלל מפי רשויות חילוניות, המבססות את התראותיהן על תצפיות מדעיות.
עקב הגידול המהיר באוכלוסיית העולם, נאלצו רבים להתגורר באיזורים בהם הסכנות גדולות יותר. הדרישה ההולכת וגוברת לשטחי מחייה וחקלאות הביאה לבירוא יערות, דבר שהחמיר את עוצמתם וחומרתם של מספר אסונות־טבע, שגרמו שטפונות אדירים וסחף מהיר ובלתי־מרוסן.
התלמיד המשיחי, יעקב, הבהיר בנימה חד־משמעית בפרק הראשון של אגרתו, בפסוק 13: ”שכן אלהים לא ינוסה ברע ואין הוא מנסה איש”. מכאן שלא יהא זה נכון לומר, שפגעי־הטבע הם עונשים שאלהים מטיל על אותם אנשים השוכנים באיזורים מוכי־אסון כלשהם. האמת היא, שאנשים חפים־מפשע רבים, ובכלל זה ילדים רכים, מהווים את הקרבנות העיקריים בעיתות מצוקה כגון אלה. בכל זאת, גם אם אין האל הכל־יכול גורם לאסונות אלה במזיד, ניתן לשאול:
האם נוכל להפיק מכך לקחים?
התשובה חיובית. אנשים המתגוררים באיזורים המועדים לפגעי־טבע, עומדים בפני מיבחן: מה מידת החשיבות שהם מייחסים לרכושם ולנכסיהם החומריים, בהשוואה לערך החיים עצמם? במקרים רבים סיכנו אנשים את חייהם, רק כדי להציל כמה חפצים אישיים, בראותם את כל קנייניהם יורדים לטמיון כהרף־עין. ברגעים אלה, מוטב לזכור את שנאמר בלוקס י״ב:15: ”חיי האדם אינם תלויים בשפע נכסיו”. ניתן למצוא תחליף לנכסים חומריים שאבדו, אך לחיים אין תחליף.
אסונות־טבע אף גורמים לאנשים להרהר בדרך בה הם חיים את חייהם, ולמה הם מקדישים את זמנם. כתבי־הקודש מעודדים אותנו לאמור: ”לפיכך, התנהגו בזהירות, שכן אלה הם ימים קשים. אל תהיו שוטים, אלא חכמים, ונצלו היטב כל הזדמנות לעשות מעשים טובים”. (אפסים ה׳:15, 16, הדרך) כל ניסיון שבו נתקל האדם, מהווה תזכורת לחשיבותה של אמונה איתנה. בנימה זאת כתב שלמה החכם בקהלת ז׳:2: ”טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית מישתה, באשר הוא סוף כל האדם; והחי יתן אל לבו”.
לקח שלישי שאנו למדים מפגעי־טבע, הוא שחשוב לטפח רגשי אחווה והזדהות עזים יותר כלפי הזולת. באיזור שנפגע מאסון־טבע, יש לגלות דאגה אוהבת כלפי קרבנות אחרים, במקום לטפח את הגישה שכל אחד ידאג רק לעצמו. הדבר נכון בעיקר לגבי אלה שהופקדו על חלוקת סיוע לנפגעים. הנביא ישעיהו תיאר ”שרים” או משגיחים אלה ”כמחבא־רוח וסתר זרם, כפלגי־מים בצָיוֹן, כצל סלע כבד בארץ עייפה”. — ישעיהו ל״ב:1, 2.
כשמגלים רגשי הזדהות בשעת אסון, נפתחות בפני הפרט הזדמנויות רבות לחלוק את אשר לו עם אחרים, הן בדיבור והן במעשה. לדוגמה, עקב התפרצות הר־הגעש פינטוּבו, והאסונות שבאו בעקבותיה, התעוררו הזדמנויות לאין־ספור להושיט עזרה לאלה שנאלצו להימלט על נפשם מהאיזור. רבים נותרו חסרי־כל והגיעו עד פת־לחם. כך ניתנה לאנשים שעת־כושר להוכיח חוסר־אנוכיות ולהגיש סיוע לנזקקים. אולם, רבים עדיין עשויים לשאול:
האם האנושות עומדת בפני משפט סופי?
כתבי־הקודש מורים בבירור, שכך אכן יהיה. (ירמיהו כ״ה:30–33; צפניה ג׳:8) נבואות מקראיות, המתגשמות בימינו, מצביעות על כך שאנו חיים כיום בדור שתואר מראש כ”אחרית הימים” וכ”עת קץ” של סדר־הדברים המושחת הזה, שנידון לכלייה. (דניאל י״א:40; י״ב:4, 9) בטרם יתבצע משפט אלהים, חייבת להתנהל פעילות אזהרה חובקת־עולם, שהמשיח ניבא עליה לאמור: ”אבל תחילה צריך שהבשורה תוכרז לעדות לכל הגויים”. — מרקוס י״ג:10; ראה ישעיהו ב׳:2–4.
לפיכך, על כל אחד לשאול את עצמו, ’מה מוטל עלי לעשות?’ אנו מעודדים אותך להקדיש זמן לחקור את מה שהמקרא קורא לכל אחד מאיתנו לעשות, כדי להינצל מהאסון הכל־עולמי הממשמש ובא.