מנקודת־המבט המקראית
היש סיבה לחשוש מן המתים?
העלה את נושא המוות ורבים יירתעו מלהמשיך ולדבר על כך. אך, לאנשים מסוימים הנושא לא רק גורם אי־נוחות, אלא גם מהלך עליהם אימים. לכן, אין זה נדיר למצוא בתרבויות שונות בעולם מנהגים וטקסים הנעוצים בפחד מפני המתים. הבה נבחן, למשל, מנהגים הרווחים באיזור הקרוב לסחרה באפריקה.
אשה אחת בעיר השוכנת במערב אפריקה זוכרת היטב את שאירע לאחר שנפטר אחד מבני־משפחתה. היא מספרת: ”אחת מבנות־המשפחה היתה מכינה תמיד צלחת אוכל למת ומניחה אותה בזהירות בחדר השינה שלו. כשלא היתה בקרבת מקום, הייתי ניגשת לשם ואוכלת את המזון. בשובה, היתה הקרובה שמחה מאוד! היא האמינה שהמת אכל את המטעמים. כך היה זמן־מה עד שחליתי. איבדתי את התיאבון ולא יכולתי לאכול דבר. נתקפתי בהלה! רבים מקרוביי אמרו שהמת היכה אותי במחלה. הם הסיקו שהוא בטח כועס על מישהו במשפחה”.
באותה עיר, אם יש תאומים במשפחה ואחד מת, אל לאיש לדבר על המנוח בבית. אם מישהו ישאל על התאום שמת, התשובה המסורתית של המשפחה תהא: ”הוא הלך לקנות מלח”. הם מאמינים באמונה שלימה שחייו של התאום החי יינטלו ממנו, אם יאמרו את האמת.
וכעת דמיין לעצמך את הסצינה הזו: בעל לשלוש נשים מת. למחרת ההלוויה, תופרים לבוש לבן מיוחד לנשים. בו בזמן, מוּקם מבנה מיוחד עשוי עץ וחומרי סכך ליד הבית, ובו יתרחצו הנשים ויעטו את הלבוש הלבן. אל לאיש להיכנס לשם מלבדן ומלבד אשה שמונתה לעזור להן. בצאתן מחדר־אמבטיה מיוחד זה, פני הנשים מכוסות ברעלה. הנשים גם עונדות לצווארן סֶבֶּה, שרשרת חבל ל”הגנה”. רחצה טקסית זו נעשית מדי שישי ושני במשך 100 ימים. בתקופה זו אסור להן לקבל מגבר שום דבר ישירות. אם יחפוץ גבר לתת להן דבר־מה, הוא יניחוֹ תחילה על הקרקע או על שולחן. אז תיטול זאת האשה. אל לאיש לשבת על מיטותיהן של הנשים או לישון בהן. בכל פעם שהן יוצאות את הבית, חייבת כל אחת לשאת בידה מקל מיוחד. לדעתן, המקל יעצור בעד הבעל המנוח מלתקוף אותן. הן מאמינות שאם ההוראות שצוינו עד כה לא יקויימו, הבעל המת עלול לכעוס ולהזיק להן.
מקרים דומים הם חזון נפרץ בחלק זה של העולם. עם זאת, מנהגים כאלה אינם נחלתה הבלעדית של אפריקה.
פחד מן המתים בעולם כולו
על השקפתם של עמים רבים בנוגע לאבותיהם המתים מצהירה אנציקלופדיה אחת, אֵנכָּרטַא שמה, בזה הלשון: ”קרובי־משפחה מתים... נתפסים באמונה כמי שהפכו ליצורים רוחניים מלאי עוצמה או, במקרים נדירים יותר, כמי שזכו למעמד של אלים. ביסודה של [תפיסה זו] מונחת האמונה שהאבות הקדמונים הם חברים פעילים בחברה, ועדיין מתעניינים בקורות קרוביהם החיים. תפיסות אלו תועדו בהרחבה בחברות מערב אפריקה, ... בפולינֶסיה ובמֶלַנֶסיה (הדוּבּוּ והמאנֶס), בין כמה עמים הודו־אירופים (הסקנדינבים והגרמנים הקדומים) ובמיוחד בסין וביפן. באופן כללי, האמונה היא שלאבות סמכות רבה, והם בעלי כוחות מיוחדים להשפיע על השתלשלות מאורעות או לשלוט ברווחתם של קרובי־משפחתם החיים. בראש מעייניהם ניצבת הגנת משפחתם. הם נחשבים למתווכים בין האל העליון או האלים לבין האדם, ובכוחם לתקשר עם החיים על־ידי חלומות ודיבוק. היחס אליהם הוא פחד מהול ביראת כבוד. אם מתעלמים מהם, עלולים האבות לגרום מחלות ואסונות אחרים. פיוס, תפילות, תחינות וקורבנות הם דרכים שונות שבהן יכולים החיים לתקשר עם האבות”.
ההכנסה המשפחתית עלולה להידלדל בגלל החשש מן המתים. ברוב המקרים נדרשים טקסים רבים ומפוארים, ומי שמאמינים בכל לבם שיש לירוא מהמתים צריכים לדאוג למזון ושתייה, לבעלי־חיים לשם העלאת קורבנות וללבוש יקר.
אבל, האם מצבם של קרובי־משפחה או אבות קדמונים מתים אכן צריך לעורר פחד ויראת כבוד? מה יש למקרא, דבר־אלוהים, לומר בנידון?
האם המתים יכולים להזיק לך?
ייתכן כי יעניין אותך לדעת, שהמקרא מודע לקיומן של אותן אמונות. בספר דברים, מוזכרים מנהגים שמקורם בחשש מן המתים. שם נאמר:
”לא יימצא בך... חובר חבר ושואל אוב ויִדעוני ודורש אל המתים. כי תועבת יהוה כל עושה אלה” (דברים י״ח:10–12).
שים לב שיהוה אלוהים דיבר בגנותם של טקסים אלה. מדוע? כי הם מושתתים על שקר. השקר העיקרי בעניין המתים הוא שהנפש מוסיפה לחיות. למשל, כתב־העת The Straight Path (הדרך הישרה) אמר על מצב המתים: ”המוות אינו אלא עזיבת הנפש... הקבר הוא כלי־קיבול לגופה בלבד, לא לנפש”.
המקרא טוען אחרת. קרא בעצמך ביחזקאל י״ח:4: ”הן כל הנפשות לי הֵנה, כנפש האב וכנפש הבן לי הֵנה. הנפש החוטאת היא תמות”. יתרה מזו, אלוהים הגדיר מפורשות את מצב המתים בקהלת ט׳:5: ”כי החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה”. זה מסביר מדוע מזון המיועד למתים לא ייאכל, אלא אם כן יאכל אותו אדם חי.
עם זאת, המקרא אינו מותירנו נטולי תקווה לגבי שוכני הקבר. הם יוכלו לשוב לחיים! כתבי־הקודש מדברים על ה”תחייה” (יוחנן ה׳:28, 29; י״א:25; מעשי־השליחים כ״ד:15). היא תתחולל במועד שקבע אלוהים. בינתיים, המתים שוכבים בקברם חסרי הכרה, ’ישנים’, עד העת שבה יחליט אלוהים ’להעירם’ (יוחנן י״א:11–14; תהלים י״ג:4).
אנשים בדרך־כלל מפחדים מן הבלתי נודע. ידע מדויק יכול לשחרר אדם מאמונות תפלות חסרות שחר. המקרא חושף בפנינו את האמת על מצבם של שוכני הקבר. במילים פשוטות, אין לך שום סיבה לחשוש מן המתים! (יוחנן ח׳:32).