אלוהים עזר לנו

פרנסיסקו קואנה מספר

‏”‏אם תסרב לציית לרשויות,‏ יוציאו אותך להורג!‏”‏ הזהיר אותי אחי.‏

‏”‏זה עדיף בהרבה על חיים בתנאים איומים כאלה”‏,‏ התרסתי כנגדו.‏

חילופי דברים אלה ביני לבין אחי הגדול נשמעו בספטמבר 1975,‏ כשהביא לי אוכל לכלא במַפּוּטוֹ (‏שנקראה אז לוֹרֶנסוּ מַרקֶש)‏ שבדרום מוזַמבּיק.‏ הצטופפנו בתא אחד יותר מ־180 איש,‏ רובנו עדי־יהוה.‏ אחי כל כך כעס עלי,‏ שאפילו לא נתן לי את האוכל שהביא!‏

כדי לסייע לכם להבין את הרקע למטען הרגשי שבפגישתנו הייתי רוצה להסביר כיצד הגעתי לכלא.‏

חינוך דתי

נולדתי ב־1955 כבן למשפחה פרסביטרית בכפר קלנגָה שבמחוז מַניקָה,‏ לא רחוק מהעיר הגדולה מפּוּטוֹ.‏ אבי לא נהג לבקר בקביעות בכנסייה,‏ אך אמי נהגה לקחת אותנו,‏ חמשת ילדיה,‏ איתה כל יום ראשון.‏ היא לימדה אותנו מילדוּת את תפילת האדון,‏ ונהגתי לדקלמה לעתים קרובות (‏מתי ו׳:‏9–12‏)‏.‏ מגיל צעיר שאלתי את אמי שאלות כמו ”‏למה אנחנו מתים?‏”‏ ו”‏האם אנשים תמיד יצטרכו למות?‏”‏

אמי השיבה שהמוות קשור למטרת אלוהים — שהרעים ילכו לגיהינום והטובים ילכו לגן־עדן בשמים.‏ אף שלא הגבתי אז,‏ תשובתה העציבה אותי.‏ המציאות הקשה של המוות הציקה לי,‏ במיוחד לאחר מות אבי היקר כשהייתי רק בן עשר.‏ לאחר מכן,‏ עז היה חפצי לדעת יותר על מצב המתים ואם יש תקווה עבורם.‏

לימוד האמת ויישומה

זמן קצר לאחר מות אבי,‏ אחד המורים בבית־הספר לימד את כיתתנו מהספר מגן־העדן האבוד לגן־העדן שיוחזר (‏לועזית)‏.‏ הספר שיצא לאור מטעם חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים היה בשפת הזוּלוּ,‏ שפה דרום אפריקנית.‏ השאלתי את הספר מהמורה,‏ ואף שלא שלטתי היטב בשפת הזולו,‏ הייתי שבע רצון ממה שלמדתי מהפסוקים מהמקרא שצוטטו בו.‏

כשמלאו לי 16,‏ אחי שהיה מפרנס המשפחה גויס לצבא.‏ התחלתי לעבוד בחברה לבשמים במפּוטו ונרשמתי ללימודי ערב בבית־ספר מקצועי.‏ בהפסקות הצהריים בעבודה הבחנתי בתיאופילו צ׳יאוּלֶלֶה,‏ עד־יהוה שנהג תמיד לקרוא את המקרא.‏ תיאופילו שם לב להתעניינות שלי ופתח בשיחה.‏

לאחר מכן התחלתי ללמוד את המקרא עם עד־יהוה אחר,‏ לואיס בּילה.‏ הוקל לי כשלמדתי שהמתים אינם יודעים מאומה ושקיימת תקווה שיקומו לתחייה (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 10;‏ יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏ מייד כתבתי לאמי את התשובות המקראיות לשאלות ששאלתי אותה בעבר.‏ היא שמחה שמצאתי סוף סוף תשובות מבוססות.‏

התלהבתי ממה שלמדתי והתכוונתי לחלוק זאת עם אחרים.‏ הרשו לי להרצות על נושאים מקראיים בבית־הספר אך לא בכנסייה.‏ תוך זמן קצר נוכחותי בכנסייה לא היתה רצויה.‏ אפילו בני משפחתי התחילו להתנגד לי,‏ על אף העובדה שאמי היתה מרוצה מאמונתי החדשה.‏ אחי הגדול היכה אותי מכות נמרצות.‏ כאשר המכות לא הועילו החלה המשפחה ללעוג לי,‏ במיוחד כאשר ראו אותי מתפלל לפני הארוחות.‏ לכן התפללתי בחדר האמבטיה לפני כל ארוחה.‏ הרגשתי ש”‏אלוהים עוזר לי”‏ (‏תהלים נ״ד:‏6‏)‏.‏

הצעד הבא היה לאסור על לואיס לבוא לביתנו ללמד אותי את המקרא.‏ עברנו ללמוד בביתו.‏ כשהתחלתי לנכוח באסיפות הקהילה ולהשתתף בהטפת הבשורה,‏ לא יכולתי לחזור הביתה כי נעלו בפניי את הדלת.‏ הפתרון היה לעשות את הלילה בבתיהם של עדים אחרים.‏

בסופו של דבר,‏ הקדשתי את חיי ליהוה אלוהים ונטבלתי ב־13 במאי 1973.‏ באותה עת,‏ שלט במוזמביק המשטר הקולוניאלי הפורטוגזי,‏ אשר הוציא מחוץ לחוק את פעילותם של עדי־יהוה בפורטוגל ובכל מושבותיה.‏ ב־1 באוקטובר 1974 הצטרפתי לשורות החלוצים,‏ כינויָם של המבשרים במלוא זמנם בפי עדי־יהוה.‏ הצבתי לי יעד להיות שליח מטעמם,‏ ולמדתי אנגלית כדי שאוכל להתקבל לבית־ספר גלעד למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ שנמצא בארצות־הברית.‏

אסטרטגיה בבשורה

במשך השנים שבהן היתה פעילותנו אסורה,‏ המשטרה הפורטוגזית הקולוניאלית,‏ שנקראה בקיצור PIDE‏,‏ אסרה עדים רבים על שבישרו.‏ כדי שלא יתפסו אותנו,‏ היתה לנו אסטרטגיה.‏ למשל,‏ היינו מבשרים בבית אחד ואחר כך עוברים לאיזור אחר.‏ שיטה נוספת:‏ שניים מאיתנו נהגו ללכת לפארק העירוני בהפסקת הצהריים או בערב.‏ האחד היה יושב ליד מישהו ומתחיל לקרוא עיתון.‏ כעבור זמן קצר היה השני מתיישב לידם,‏ מציץ בעיתון ומעיר הערה כגון:‏ ”‏וואו,‏ תראה כמה אנשים מתו!‏ אתה יודע שכאשר תשלוט מלכות אלוהים זה לא יקרה יותר?‏”‏

בעקבות זאת היתה מתפתחת שיחה שבמהלכה זה שקרא את העיתון היה מבקש מהשני הוכחה מקראית לדבריו.‏ אז היינו קובעים להיפגש למחרת ולהמשיך בשיחה.‏ בדרך זו יכולנו לא אחת לערב בשיחותינו על נבואות המקרא את האיש שישב לידנו ולהתחיל בשיעורי מקרא רבים.‏ הודינו לאלוהים על עזרתו.‏

עת של ניסיונות קשים

ב־25 באפריל 1974 נסתיימה הדיקטטורה בפורטוגל,‏ ותהפוכות פוליטיות רבות פקדו את המושבות הפורטוגזיות.‏ אסירים פוליטיים רבים ועדי־יהוה שנכלאו בשל עמדתם הניטרלית בעניינים פוליטיים קיבלו חנינה במוזמביק.‏ אולם ב־25 ביוני 1975,‏ כעבור 14 חודשים בלבד,‏ הכריזה מוזמביק על עצמאות מפורטוגל.‏ חלפו מספר ימים וניחת על העדים גל חדש של רדיפות.‏ חוליות שכונתיות גויסו כדי לעצור כמה שיותר עדים.‏ תיארו אותנו כ”‏מרגלים שהותיר אחריו הקולוניאליזם הפורטוגזי”‏.‏

בספטמבר אולצתי לנכוח באסיפה של חוליה שכונתית.‏ משהגעתי נוכחתי שכל קבוצת שיעור־הספר שלי נמצאת שם.‏ הורו לנו לקרוא בקול סיסמאות פוליטיות בעד המפלגה השלטת.‏ כאשר סירבנו בנימוס,‏ הושלכנו לכלא ושמו אותנו בתא הצפוף שהזכרתי בהתחלה.‏

הצפיפות בתא היתה כה רבה,‏ שלא יכולנו לזוז.‏ כדי לפנות מקום לכמה לישון על הרצפה,‏ נאלצו אחרים לשבת או לעמוד.‏ השירותים היחידים שהיו שם נסתמו לעתים קרובות והוצפו,‏ והסירחון היה נוראי.‏ האוכל שקיבלנו היה ספגטי שומני מלא בעצמות דגים ובזבובים גדולים,‏ והיינו צריכים לאוכלו בידינו הלא נקיות.‏ נאלצנו,‏ יותר מ־180 איש,‏ לסבול את התנאים המחפירים הללו במשך 19 יום.‏ לאחר מכן הועברנו למקום שבו הוחזקו רק עדי־יהוה — גברים,‏ נשים וטף.‏ בחודשים שלאחר מכן גרמו התנאים המחרידים ששררו בכלא למותם של ילדים רבים.‏

בסופו של דבר,‏ החליטה הממשלה לגרש את העדים לקריקוֹ,‏ איזור נידח בצפון.‏ המטרה היתה לבודד אותנו.‏ באותה עת היו במוזמביק כ־000,‏7 עדים,‏ שאחוז גדול מהם נטבלו בשנים 1974 ו־1975.‏ ידעתי שנזדקק לספרות מקראית בתקופת הבידוד,‏ ולכן השגתי אישור לשוב הביתה כדי לקחת מזון וכמה מיטלטלים למסע.‏ מבלי שהבחין בכך השוטר שליווה אותי,‏ רוקנתי חלקית כמה קופסאות של עוגיות והטמנתי בתחתיתן פרסומים מקראיים.‏ בימים קשים אלו לא היה פחד בלִבּנו.‏ סמכנו על עזרתו של אלוהים (‏עברים י״ג:‏6‏)‏.‏

החיים במחנות

הגענו לקריקוֹ בינואר 1976 ופגשנו שם עדי־יהוה רבים ממלאווי השכנה,‏ שגרו במחנות פליטים שבנו בעצמם.‏ הרדיפות האכזריות על רקע דתי שפרצו במלאווי בין השנים 1972 ו־1975 הביאו לידי כך שנמלטו משם יותר מ־000,‏30 איש וביניהם ילדים.‏ מוזמביק התירה לפליטים להיכנס לתחומה ולהתגורר בצפון הארץ.‏ כאשר הגענו לשם,‏ הם חלקו עימנו את בתיהם ואת אמצעיהם הדלים.‏

לרובנו לא היה כל ניסיון בבנייה.‏ לכן אחינו ממלאווי לימדו אותנו לבנות בתים מלְבנים שהכנו וגם מצמחיית היער.‏ הם גם לימדו אותנו לגדל מזון ולבצע עבודות נוספות שהיו נחוצות לקיומנו.‏ באופן זה למדתי נגרות,‏ חקלאות ותפירה.‏ מיומנויות אלה שרכשו רבים מאיתנו הועילו לנו כאשר שבנו הביתה.‏

הדאגה העיקרית שלנו היתה לשמור על רוחניותנו,‏ ואני חייב לומר שמעולם לא חסר לנו מזון רוחני.‏ כיצד התאפשר הדבר?‏ כפי שציינתי קודם,‏ כאשר הוגלינו רבים מאיתנו גילו תושייה והצליחו להבריח ספרות מקראית בחפציהם.‏ בדרום אפריקה הדפיסו עדי־יהוה את המצפה בגרסה מיניאטורית,‏ והדבר הקל עלינו להבריחו אל תוך המחנות.‏

לאחר בקשות רבות,‏ קיבלנו ב־1 בדצמבר 1978 היתר לערוך חתונה במחנה.‏ בתאריך זה נשאתי לאשה את אליטה שילאוּלה,‏ שאביה נמנה עם הראשונים שנטבלו במפוטו ב־1958.‏ כאשר נולדו לנו ילדים,‏ דורכַּס וסמיואל,‏ לימדנו אותם לאהוב את יהוה ולקחנו אותם איתנו לאסיפות דרך קבע.‏ מאוחר יותר נולד לנו ילד נוסף,‏ זַ’‏ימיטוּ.‏

כיצד בישרנו

עדי־יהוה קיבלו היתר לצאת מהמחנות כדי למכור דברים,‏ וביניהם מזון שגידלו.‏ רבים מאיתנו ניצלו את ההזדמנות לבשר.‏ אני דרשתי בכוונה מחיר גבוה עבור המלח כדי שאיש לא יקנה אותו.‏ אנשים די רבים שפגשתי הגיבו לבשורת המלכות והתחלתי ללמוד עימם את המקרא.‏

אחד מתלמידי המקרא שלי שוחח עם מנהל חברה במילנגֶ׳ה הסמוכה,‏ והוא התעניין במקרא.‏ כשנודע לי הדבר,‏ כתבתי למנהל.‏ הוא השיב לי בהזמנה לבקרו.‏ הטמנתי בבגדיי ספרות מקראית ויצאתי לדרך בתואנה שעלי למכור לו כמה רהיטים מעשה ידיי.‏

משהגעתי לשם ראיתי שחיילים שומרים על הבית והתחלתי לחשוש.‏ אך האיש יצא החוצה והודיע לחיילים שלא יפריעוהו.‏ פתחנו בשיעור מקרא בחמש אחר הצהריים,‏ והוא גילה עניין כה רב שסיימנו ללמוד למחרת בחמש לפנות בוקר!‏ הוא הציע שהספרות שלנו תישלח אליו מפורטוגל,‏ משום שלא הוטלו הגבלות על דברי הדואר שלו.‏ כשקיבל ספרות נתן לי אותה ואני הברחתי אותה לתוך המחנה.‏

חלקנו נעצרנו ונאסרנו מספר פעמים בגלל פעילות ההטפה.‏ אך כשרבים נענו בחיוב לבשורת המלכות,‏ היינו סמוכים ובטוחים שאלוהים היה בעוזרינו,‏ כפי שעזר למשיחיים במאה הראשונה (‏מעשי השליחים פרקים ג׳ עד ה׳‏‏)‏.‏

יציאה לחופשי ושיבה למפוטו

לאחר ששקלנו בכובד ראש את הנסיבות,‏ הוחלט בספטמבר 1985 לארגן עזיבה המונית של המחנות.‏ אלה שנשארו במחנות בקריקוֹ היו מנותקים משאר העדים בשבע השנים שלאחר מכן.‏ אחרים נמלטו למלאווי ולזמביה.‏ אשתי ואנוכי החלטנו לעבור עם ילדינו לעיר הקרובה מילנגֶ׳ה.‏ שם מצאתי עבודה ומקום מגורים,‏ והמשכנו בשירותנו.‏ בשנה שלאחר מכן שבנו סוף סוף למפוטו.‏

בתחילה גרנו אצל קרובי משפחה.‏ למרות הקושי שבכך,‏ הצלחתי במשך הזמן למצוא עבודה.‏ אליטה מכרה בוטנים קלויים כדי להשלים את הכנסתנו הזעומה.‏ האנגלית שלי השתפרה,‏ והגשתי את מועמדותי למשרה בשגרירות הבריטית.‏ עברתי בהצלחה את הבחינות ונתקבלתי לעבודה.‏ שכרי הוכפל פי 20!‏ חשתי באמת את עזרתו של יהוה והודיתי לו בתפילה.‏

איזון במילוי התחייבויות

ב־11 בפברואר 1991 הוכרו עדי־יהוה כדת רשמית על־ידי ממשלת מוזמביק.‏ היה זה יום בלתי נשכח!‏ כעבור שנה הוזמנתי לשמש כחבר ועד שתפקידו להשגיח על פעילות ההטפה של עדי־יהוה במוזמביק.‏ ילדינו היו אז רק בני 12,‏ 9 ו־6.‏ התפללתי כל הלילה וביקשתי מיהוה תבונה,‏ כדי להחליט החלטה שלא תפגע באיזון ההולם בין האחריות המשפחתית שלי ואחריותי בארגון.‏

עלה בידינו לרכוש קרוואן קטן והוא שימש אותנו בעסק שפתחנו.‏ העסקנו כמה חלוצים שהכינו ומכרו כריכים,‏ והעסק שגשג.‏ כך התפניתי לזכויות השירות החדשות שלי.‏ היינו זקוקים לבית,‏ משום שלא יכולנו להמשיך לשכור את הבית שבו גרנו.‏ הגשתי בקשה לרשויות ותיארתי את מצבה של משפחתי.‏ תוך זמן קצר קיבלנו אישור לרכישת בית.‏ הדבר זכה לפרסום רב,‏ משום שהייתי אזרח מוזמביק הראשון שקנה בית מהמדינה.‏

אליטה ואנוכי בורכנו,‏ ותוכנית ההוראה הרוחנית שהענקנו לילדינו נשאה פרי (‏דברים ו׳:‏6–9‏)‏.‏ אנו נוהגים לדון מדי יום בפסוק מן המקרא בשעה 40:‏5 בבוקר,‏ ולאחר מכן לקרוא יחד פרקים מן המקרא.‏ ילדינו אמורים בכל מקרה להשכים קום כדי להגיע בזמן לבית־הספר,‏ ולכן הם רגילים לתוכניתנו המוקדמת.‏ בימי שישי בשעה 00:‏6 בערב אנו עורכים שיעור משפחתי,‏ שבמהלכו ילדינו דנים עימנו בנושאים מקראיים שעליהם ערכו מחקר במשך השבוע.‏ אנו מנצלים זמן זה גם כדי לתרגל דברי הקדמה לשירות.‏

כל ילדינו טבולים.‏ דורכַּס וסמיואל משרתים כחלוצים מ־1994,‏ וזַ’‏ימיטוּ משרת כחלוץ־עוזר מאז שנטבל.‏ הילדים עדיין לומדים בבית־הספר,‏ והם הציבו לעצמם יעד להרחיב בעתיד את שירותם.‏ אליטה מחלקת את זמנה באיזון בין חלוציות ועבודות הבית.‏ שנים רבות שירתתי כחלוץ,‏ גם בתקופה שהייתי עצור במחנות.‏ משנת 1993 אני עובד במשך היום במשרד הסניף של עדי־יהוה.‏

אלוהים ממשיך לברך

ב־1997 היתה לי הזכות הנפלאה להשתתף בקורס של חודשיים לחברי ועדי הסניפים.‏ הקורס נערך בארצות־הברית במרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון,‏ ניו־יורק.‏ מאמציי ללמוד אנגלית השתלמו גם הפעם.‏ בדרכי הביתה ביקרתי אצל משרתי יהוה בארצות אחרות,‏ ועד כמה גרם לי הביקור להעריך את אגודת האחים העולמית שלנו!‏

אהבה זו בין משיחיים אמיתיים היא אחת הסיבות לכך שאלפי ישרי לב נוספים מצטרפים לשורותיהם של עדי־יהוה במוזמביק (‏יוחנן י״ג:‏35‏)‏.‏ מ־000,‏7 מבשרים שהיו בתקופה שגורשנו למחנות מעצר,‏ גדלנו ליותר מ־000,‏29 מבשרי הבשורה הטובה על מלכות אלוהים במוזמביק כולה.‏ מבשרים אלה משתייכים ל־665 קהילות.‏ ב־1958 היו רק 4 קהילות.‏

ב־1993 אושרו התוכניות לבניית משרד סניף במפוטו במטרה לשכן 75 חברים ויותר,‏ ולתמוך בצמיחתה הנפלאה של עבודת אלוהים הטהורה במוזמביק.‏ פרוייקט הבנייה של הסניף ארך ארבע שנים.‏ ב־19 בדצמבר 1998 לא היה גבול לשמחתנו כאשר נכחו 098,‏1 איש מארצות רבות בחנוכת הבית של בניינים נאים אלה.‏ בתוכנית שנערכה היה לי הכבוד לראיין אנשים שהוגלו לקריקוֹ לשנים רבות.‏ ביקשתי שמי שהוגלו לשם יצביעו.‏ מאות ידיים הורמו והדבר נגע ללב הקהל.‏

למחרת התכנס קהל של 525,‏8 איש באולם הכינוסים במָטוֹלה.‏ התוכנית כללה סקירת הנאמר בחנוכת הבית,‏ דיווחים מעודדים ממדינות אחרות ונאומים בנושאים מקראיים שהגישו מבקרים מהמרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏

נכון אומנם שמאז שלמדתי את האמת המקראית כנער נתקלתי בהתנגדות של המשפחה,‏ באיומים בהוצאה להורג וברדיפות איומות שלפעמים גרמו לי לרצות למות.‏ אך שמחתי רבה,‏ משום שניסיונותיי אלה הביאוני ליחסים הדוקים עם יהוה.‏ וכפי שאמר זאת מחבר התהלים,‏ ”‏אלוהים עוזר לי.‏ אדני בסומכי נפשי”‏ (‏תהלים נ״ד:‏6‏)‏.‏ זוהי זכות שאין שווה לה למשפחתי ולי לשרת את יהוה בקרב משפחת משרתיו הכלל עולמית.‏

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

עדי־יהוה ליד אולם מלכות שנבנה כאשר היו בבידוד

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

מי שהיו במחנות בקריקו הצביעו

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

נהנים משיעור מקרא משפחתי