אלוהים עזר לנו
פרנסיסקו קואנה מספר
”אם תסרב לציית לרשויות, יוציאו אותך להורג!” הזהיר אותי אחי.
”זה עדיף בהרבה על חיים בתנאים איומים כאלה”, התרסתי כנגדו.
חילופי דברים אלה ביני לבין אחי הגדול נשמעו בספטמבר 1975, כשהביא לי אוכל לכלא במַפּוּטוֹ (שנקראה אז לוֹרֶנסוּ מַרקֶש) שבדרום מוזַמבּיק. הצטופפנו בתא אחד יותר מ־180 איש, רובנו עדי־יהוה. אחי כל כך כעס עלי, שאפילו לא נתן לי את האוכל שהביא!
כדי לסייע לכם להבין את הרקע למטען הרגשי שבפגישתנו הייתי רוצה להסביר כיצד הגעתי לכלא.
חינוך דתי
נולדתי ב־1955 כבן למשפחה פרסביטרית בכפר קלנגָה שבמחוז מַניקָה, לא רחוק מהעיר הגדולה מפּוּטוֹ. אבי לא נהג לבקר בקביעות בכנסייה, אך אמי נהגה לקחת אותנו, חמשת ילדיה, איתה כל יום ראשון. היא לימדה אותנו מילדוּת את תפילת האדון, ונהגתי לדקלמה לעתים קרובות (מתי ו׳:9–12). מגיל צעיר שאלתי את אמי שאלות כמו ”למה אנחנו מתים?” ו”האם אנשים תמיד יצטרכו למות?”
אמי השיבה שהמוות קשור למטרת אלוהים — שהרעים ילכו לגיהינום והטובים ילכו לגן־עדן בשמים. אף שלא הגבתי אז, תשובתה העציבה אותי. המציאות הקשה של המוות הציקה לי, במיוחד לאחר מות אבי היקר כשהייתי רק בן עשר. לאחר מכן, עז היה חפצי לדעת יותר על מצב המתים ואם יש תקווה עבורם.
לימוד האמת ויישומה
זמן קצר לאחר מות אבי, אחד המורים בבית־הספר לימד את כיתתנו מהספר מגן־העדן האבוד לגן־העדן שיוחזר (לועזית). הספר שיצא לאור מטעם חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים היה בשפת הזוּלוּ, שפה דרום אפריקנית. השאלתי את הספר מהמורה, ואף שלא שלטתי היטב בשפת הזולו, הייתי שבע רצון ממה שלמדתי מהפסוקים מהמקרא שצוטטו בו.
כשמלאו לי 16, אחי שהיה מפרנס המשפחה גויס לצבא. התחלתי לעבוד בחברה לבשמים במפּוטו ונרשמתי ללימודי ערב בבית־ספר מקצועי. בהפסקות הצהריים בעבודה הבחנתי בתיאופילו צ׳יאוּלֶלֶה, עד־יהוה שנהג תמיד לקרוא את המקרא. תיאופילו שם לב להתעניינות שלי ופתח בשיחה.
לאחר מכן התחלתי ללמוד את המקרא עם עד־יהוה אחר, לואיס בּילה. הוקל לי כשלמדתי שהמתים אינם יודעים מאומה ושקיימת תקווה שיקומו לתחייה (קהלת ט׳:5, 10; יוחנן ה׳:28, 29). מייד כתבתי לאמי את התשובות המקראיות לשאלות ששאלתי אותה בעבר. היא שמחה שמצאתי סוף סוף תשובות מבוססות.
התלהבתי ממה שלמדתי והתכוונתי לחלוק זאת עם אחרים. הרשו לי להרצות על נושאים מקראיים בבית־הספר אך לא בכנסייה. תוך זמן קצר נוכחותי בכנסייה לא היתה רצויה. אפילו בני משפחתי התחילו להתנגד לי, על אף העובדה שאמי היתה מרוצה מאמונתי החדשה. אחי הגדול היכה אותי מכות נמרצות. כאשר המכות לא הועילו החלה המשפחה ללעוג לי, במיוחד כאשר ראו אותי מתפלל לפני הארוחות. לכן התפללתי בחדר האמבטיה לפני כל ארוחה. הרגשתי ש”אלוהים עוזר לי” (תהלים נ״ד:6).
הצעד הבא היה לאסור על לואיס לבוא לביתנו ללמד אותי את המקרא. עברנו ללמוד בביתו. כשהתחלתי לנכוח באסיפות הקהילה ולהשתתף בהטפת הבשורה, לא יכולתי לחזור הביתה כי נעלו בפניי את הדלת. הפתרון היה לעשות את הלילה בבתיהם של עדים אחרים.
בסופו של דבר, הקדשתי את חיי ליהוה אלוהים ונטבלתי ב־13 במאי 1973. באותה עת, שלט במוזמביק המשטר הקולוניאלי הפורטוגזי, אשר הוציא מחוץ לחוק את פעילותם של עדי־יהוה בפורטוגל ובכל מושבותיה. ב־1 באוקטובר 1974 הצטרפתי לשורות החלוצים, כינויָם של המבשרים במלוא זמנם בפי עדי־יהוה. הצבתי לי יעד להיות שליח מטעמם, ולמדתי אנגלית כדי שאוכל להתקבל לבית־ספר גלעד למקרא מיסודה של חברת המצפה, שנמצא בארצות־הברית.
אסטרטגיה בבשורה
במשך השנים שבהן היתה פעילותנו אסורה, המשטרה הפורטוגזית הקולוניאלית, שנקראה בקיצור PIDE, אסרה עדים רבים על שבישרו. כדי שלא יתפסו אותנו, היתה לנו אסטרטגיה. למשל, היינו מבשרים בבית אחד ואחר כך עוברים לאיזור אחר. שיטה נוספת: שניים מאיתנו נהגו ללכת לפארק העירוני בהפסקת הצהריים או בערב. האחד היה יושב ליד מישהו ומתחיל לקרוא עיתון. כעבור זמן קצר היה השני מתיישב לידם, מציץ בעיתון ומעיר הערה כגון: ”וואו, תראה כמה אנשים מתו! אתה יודע שכאשר תשלוט מלכות אלוהים זה לא יקרה יותר?”
בעקבות זאת היתה מתפתחת שיחה שבמהלכה זה שקרא את העיתון היה מבקש מהשני הוכחה מקראית לדבריו. אז היינו קובעים להיפגש למחרת ולהמשיך בשיחה. בדרך זו יכולנו לא אחת לערב בשיחותינו על נבואות המקרא את האיש שישב לידנו ולהתחיל בשיעורי מקרא רבים. הודינו לאלוהים על עזרתו.
עת של ניסיונות קשים
ב־25 באפריל 1974 נסתיימה הדיקטטורה בפורטוגל, ותהפוכות פוליטיות רבות פקדו את המושבות הפורטוגזיות. אסירים פוליטיים רבים ועדי־יהוה שנכלאו בשל עמדתם הניטרלית בעניינים פוליטיים קיבלו חנינה במוזמביק. אולם ב־25 ביוני 1975, כעבור 14 חודשים בלבד, הכריזה מוזמביק על עצמאות מפורטוגל. חלפו מספר ימים וניחת על העדים גל חדש של רדיפות. חוליות שכונתיות גויסו כדי לעצור כמה שיותר עדים. תיארו אותנו כ”מרגלים שהותיר אחריו הקולוניאליזם הפורטוגזי”.
בספטמבר אולצתי לנכוח באסיפה של חוליה שכונתית. משהגעתי נוכחתי שכל קבוצת שיעור־הספר שלי נמצאת שם. הורו לנו לקרוא בקול סיסמאות פוליטיות בעד המפלגה השלטת. כאשר סירבנו בנימוס, הושלכנו לכלא ושמו אותנו בתא הצפוף שהזכרתי בהתחלה.
הצפיפות בתא היתה כה רבה, שלא יכולנו לזוז. כדי לפנות מקום לכמה לישון על הרצפה, נאלצו אחרים לשבת או לעמוד. השירותים היחידים שהיו שם נסתמו לעתים קרובות והוצפו, והסירחון היה נוראי. האוכל שקיבלנו היה ספגטי שומני מלא בעצמות דגים ובזבובים גדולים, והיינו צריכים לאוכלו בידינו הלא נקיות. נאלצנו, יותר מ־180 איש, לסבול את התנאים המחפירים הללו במשך 19 יום. לאחר מכן הועברנו למקום שבו הוחזקו רק עדי־יהוה — גברים, נשים וטף. בחודשים שלאחר מכן גרמו התנאים המחרידים ששררו בכלא למותם של ילדים רבים.
בסופו של דבר, החליטה הממשלה לגרש את העדים לקריקוֹ, איזור נידח בצפון. המטרה היתה לבודד אותנו. באותה עת היו במוזמביק כ־000,7 עדים, שאחוז גדול מהם נטבלו בשנים 1974 ו־1975. ידעתי שנזדקק לספרות מקראית בתקופת הבידוד, ולכן השגתי אישור לשוב הביתה כדי לקחת מזון וכמה מיטלטלים למסע. מבלי שהבחין בכך השוטר שליווה אותי, רוקנתי חלקית כמה קופסאות של עוגיות והטמנתי בתחתיתן פרסומים מקראיים. בימים קשים אלו לא היה פחד בלִבּנו. סמכנו על עזרתו של אלוהים (עברים י״ג:6).
החיים במחנות
הגענו לקריקוֹ בינואר 1976 ופגשנו שם עדי־יהוה רבים ממלאווי השכנה, שגרו במחנות פליטים שבנו בעצמם. הרדיפות האכזריות על רקע דתי שפרצו במלאווי בין השנים 1972 ו־1975 הביאו לידי כך שנמלטו משם יותר מ־000,30 איש וביניהם ילדים. מוזמביק התירה לפליטים להיכנס לתחומה ולהתגורר בצפון הארץ. כאשר הגענו לשם, הם חלקו עימנו את בתיהם ואת אמצעיהם הדלים.
לרובנו לא היה כל ניסיון בבנייה. לכן אחינו ממלאווי לימדו אותנו לבנות בתים מלְבנים שהכנו וגם מצמחיית היער. הם גם לימדו אותנו לגדל מזון ולבצע עבודות נוספות שהיו נחוצות לקיומנו. באופן זה למדתי נגרות, חקלאות ותפירה. מיומנויות אלה שרכשו רבים מאיתנו הועילו לנו כאשר שבנו הביתה.
הדאגה העיקרית שלנו היתה לשמור על רוחניותנו, ואני חייב לומר שמעולם לא חסר לנו מזון רוחני. כיצד התאפשר הדבר? כפי שציינתי קודם, כאשר הוגלינו רבים מאיתנו גילו תושייה והצליחו להבריח ספרות מקראית בחפציהם. בדרום אפריקה הדפיסו עדי־יהוה את המצפה בגרסה מיניאטורית, והדבר הקל עלינו להבריחו אל תוך המחנות.
לאחר בקשות רבות, קיבלנו ב־1 בדצמבר 1978 היתר לערוך חתונה במחנה. בתאריך זה נשאתי לאשה את אליטה שילאוּלה, שאביה נמנה עם הראשונים שנטבלו במפוטו ב־1958. כאשר נולדו לנו ילדים, דורכַּס וסמיואל, לימדנו אותם לאהוב את יהוה ולקחנו אותם איתנו לאסיפות דרך קבע. מאוחר יותר נולד לנו ילד נוסף, זַ’ימיטוּ.
כיצד בישרנו
עדי־יהוה קיבלו היתר לצאת מהמחנות כדי למכור דברים, וביניהם מזון שגידלו. רבים מאיתנו ניצלו את ההזדמנות לבשר. אני דרשתי בכוונה מחיר גבוה עבור המלח כדי שאיש לא יקנה אותו. אנשים די רבים שפגשתי הגיבו לבשורת המלכות והתחלתי ללמוד עימם את המקרא.
אחד מתלמידי המקרא שלי שוחח עם מנהל חברה במילנגֶ׳ה הסמוכה, והוא התעניין במקרא. כשנודע לי הדבר, כתבתי למנהל. הוא השיב לי בהזמנה לבקרו. הטמנתי בבגדיי ספרות מקראית ויצאתי לדרך בתואנה שעלי למכור לו כמה רהיטים מעשה ידיי.
משהגעתי לשם ראיתי שחיילים שומרים על הבית והתחלתי לחשוש. אך האיש יצא החוצה והודיע לחיילים שלא יפריעוהו. פתחנו בשיעור מקרא בחמש אחר הצהריים, והוא גילה עניין כה רב שסיימנו ללמוד למחרת בחמש לפנות בוקר! הוא הציע שהספרות שלנו תישלח אליו מפורטוגל, משום שלא הוטלו הגבלות על דברי הדואר שלו. כשקיבל ספרות נתן לי אותה ואני הברחתי אותה לתוך המחנה.
חלקנו נעצרנו ונאסרנו מספר פעמים בגלל פעילות ההטפה. אך כשרבים נענו בחיוב לבשורת המלכות, היינו סמוכים ובטוחים שאלוהים היה בעוזרינו, כפי שעזר למשיחיים במאה הראשונה (מעשי השליחים פרקים ג׳ עד ה׳).
יציאה לחופשי ושיבה למפוטו
לאחר ששקלנו בכובד ראש את הנסיבות, הוחלט בספטמבר 1985 לארגן עזיבה המונית של המחנות. אלה שנשארו במחנות בקריקוֹ היו מנותקים משאר העדים בשבע השנים שלאחר מכן. אחרים נמלטו למלאווי ולזמביה. אשתי ואנוכי החלטנו לעבור עם ילדינו לעיר הקרובה מילנגֶ׳ה. שם מצאתי עבודה ומקום מגורים, והמשכנו בשירותנו. בשנה שלאחר מכן שבנו סוף סוף למפוטו.
בתחילה גרנו אצל קרובי משפחה. למרות הקושי שבכך, הצלחתי במשך הזמן למצוא עבודה. אליטה מכרה בוטנים קלויים כדי להשלים את הכנסתנו הזעומה. האנגלית שלי השתפרה, והגשתי את מועמדותי למשרה בשגרירות הבריטית. עברתי בהצלחה את הבחינות ונתקבלתי לעבודה. שכרי הוכפל פי 20! חשתי באמת את עזרתו של יהוה והודיתי לו בתפילה.
איזון במילוי התחייבויות
ב־11 בפברואר 1991 הוכרו עדי־יהוה כדת רשמית על־ידי ממשלת מוזמביק. היה זה יום בלתי נשכח! כעבור שנה הוזמנתי לשמש כחבר ועד שתפקידו להשגיח על פעילות ההטפה של עדי־יהוה במוזמביק. ילדינו היו אז רק בני 12, 9 ו־6. התפללתי כל הלילה וביקשתי מיהוה תבונה, כדי להחליט החלטה שלא תפגע באיזון ההולם בין האחריות המשפחתית שלי ואחריותי בארגון.
עלה בידינו לרכוש קרוואן קטן והוא שימש אותנו בעסק שפתחנו. העסקנו כמה חלוצים שהכינו ומכרו כריכים, והעסק שגשג. כך התפניתי לזכויות השירות החדשות שלי. היינו זקוקים לבית, משום שלא יכולנו להמשיך לשכור את הבית שבו גרנו. הגשתי בקשה לרשויות ותיארתי את מצבה של משפחתי. תוך זמן קצר קיבלנו אישור לרכישת בית. הדבר זכה לפרסום רב, משום שהייתי אזרח מוזמביק הראשון שקנה בית מהמדינה.
אליטה ואנוכי בורכנו, ותוכנית ההוראה הרוחנית שהענקנו לילדינו נשאה פרי (דברים ו׳:6–9). אנו נוהגים לדון מדי יום בפסוק מן המקרא בשעה 40:5 בבוקר, ולאחר מכן לקרוא יחד פרקים מן המקרא. ילדינו אמורים בכל מקרה להשכים קום כדי להגיע בזמן לבית־הספר, ולכן הם רגילים לתוכניתנו המוקדמת. בימי שישי בשעה 00:6 בערב אנו עורכים שיעור משפחתי, שבמהלכו ילדינו דנים עימנו בנושאים מקראיים שעליהם ערכו מחקר במשך השבוע. אנו מנצלים זמן זה גם כדי לתרגל דברי הקדמה לשירות.
כל ילדינו טבולים. דורכַּס וסמיואל משרתים כחלוצים מ־1994, וזַ’ימיטוּ משרת כחלוץ־עוזר מאז שנטבל. הילדים עדיין לומדים בבית־הספר, והם הציבו לעצמם יעד להרחיב בעתיד את שירותם. אליטה מחלקת את זמנה באיזון בין חלוציות ועבודות הבית. שנים רבות שירתתי כחלוץ, גם בתקופה שהייתי עצור במחנות. משנת 1993 אני עובד במשך היום במשרד הסניף של עדי־יהוה.
אלוהים ממשיך לברך
ב־1997 היתה לי הזכות הנפלאה להשתתף בקורס של חודשיים לחברי ועדי הסניפים. הקורס נערך בארצות־הברית במרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון, ניו־יורק. מאמציי ללמוד אנגלית השתלמו גם הפעם. בדרכי הביתה ביקרתי אצל משרתי יהוה בארצות אחרות, ועד כמה גרם לי הביקור להעריך את אגודת האחים העולמית שלנו!
אהבה זו בין משיחיים אמיתיים היא אחת הסיבות לכך שאלפי ישרי לב נוספים מצטרפים לשורותיהם של עדי־יהוה במוזמביק (יוחנן י״ג:35). מ־000,7 מבשרים שהיו בתקופה שגורשנו למחנות מעצר, גדלנו ליותר מ־000,29 מבשרי הבשורה הטובה על מלכות אלוהים במוזמביק כולה. מבשרים אלה משתייכים ל־665 קהילות. ב־1958 היו רק 4 קהילות.
ב־1993 אושרו התוכניות לבניית משרד סניף במפוטו במטרה לשכן 75 חברים ויותר, ולתמוך בצמיחתה הנפלאה של עבודת אלוהים הטהורה במוזמביק. פרוייקט הבנייה של הסניף ארך ארבע שנים. ב־19 בדצמבר 1998 לא היה גבול לשמחתנו כאשר נכחו 098,1 איש מארצות רבות בחנוכת הבית של בניינים נאים אלה. בתוכנית שנערכה היה לי הכבוד לראיין אנשים שהוגלו לקריקוֹ לשנים רבות. ביקשתי שמי שהוגלו לשם יצביעו. מאות ידיים הורמו והדבר נגע ללב הקהל.
למחרת התכנס קהל של 525,8 איש באולם הכינוסים במָטוֹלה. התוכנית כללה סקירת הנאמר בחנוכת הבית, דיווחים מעודדים ממדינות אחרות ונאומים בנושאים מקראיים שהגישו מבקרים מהמרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין, ניו־יורק.
נכון אומנם שמאז שלמדתי את האמת המקראית כנער נתקלתי בהתנגדות של המשפחה, באיומים בהוצאה להורג וברדיפות איומות שלפעמים גרמו לי לרצות למות. אך שמחתי רבה, משום שניסיונותיי אלה הביאוני ליחסים הדוקים עם יהוה. וכפי שאמר זאת מחבר התהלים, ”אלוהים עוזר לי. אדני בסומכי נפשי” (תהלים נ״ד:6). זוהי זכות שאין שווה לה למשפחתי ולי לשרת את יהוה בקרב משפחת משרתיו הכלל עולמית.
[תמונה בעמוד 17]
עדי־יהוה ליד אולם מלכות שנבנה כאשר היו בבידוד
[תמונה בעמוד 18]
מי שהיו במחנות בקריקו הצביעו
[תמונה בעמוד 19]
נהנים משיעור מקרא משפחתי