‏”‏לא לכם המלחמה כי לאלוהים”‏

ו.‏ גלן האו מספר

במשך שישים השנים האחרונות השתתפו עדי־יהוה במאבקים משפטיים רבים בקנדה.‏ הזכיות שלהם הותירו חותמן על ציבור המשפטנים.‏ לאחרונה הוענק לי הפרס לפרקליטות אמיצה מטעם לשכת עורכי־הדין האמריקנית על התפקיד שמילאתי בכמה ממאבקים אלה.‏ בטקס חלוקת הפרסים נשמעה ההצהרה,‏ שתיקים הקשורים לעדי־יהוה ”‏הקימו סוללות מגן חשובות כנגד הפרזה של המדינה.‏.‏.‏ משום שיצרו מעין כתב־זכויות המוכר מבחינה משפטית,‏ אשר מכיר בחירויותיהם של כל הקנדים ומגן עליהן”‏.‏ ברצוני לחלוק עמכם פיסות מידע מכמה מן המשפטים הללו,‏ ולספר לכם מה הביא אותי לתחום המשפטים ולעדי־יהוה.‏

בשנת 1924 ג׳ורג׳ ריקס,‏ אחד מתלמידי־המקרא (‏כפי שנקראו אז עדי־יהוה)‏,‏ ביקר בבית הוריי בטורונטו שבקנדה.‏ אמי,‏ אשה קטנה ושמה בסי האו,‏ הזמינה אותו פנימה לשיחה.‏ הייתי אז בן חמש ואחי ג׳ו היה בן שלוש.‏

לא חלף זמן רב ואמי החלה לנכוח באסיפותיהם של תלמידי־המקרא בטורונטו.‏ ב־1929 היתה חלוצה,‏ כלומר מבשרת בשירות מלא,‏ והמשיכה בפעילות זו עד 1969,‏ השנה שבה באו אל קיצם חייה הארציים.‏ שירותה הנחוש והבלתי נלאה היווה דוגמה טובה עבורנו וסייע לרבים לרכוש ידע על האמת המקראית.‏

אבי פרנק האו היה איש שקט,‏ אך בתחילה התנגד לפעילותה הדתית של אמי.‏ אמי נהגה בחוכמה והזמינה הביתה משגיחים נודדים,‏ כמו ג׳ורג׳ יאנג,‏ לבקר אצלנו ולשוחח איתו.‏ עם הזמן אבי התרכך.‏ הוא הבחין בהשפעתה הברוכה של האמת המקראית על משפחתו ותמך בנו מאוד,‏ אף שלא הצטרף לשורות העדים.‏

מחליט לשרת את אלוהים

ב־1936 סיימתי את חוק לימודיי בתיכון.‏ בגיל העשרֵה לא התעניינתי במיוחד בנושאים רוחניים.‏ היתה זו תקופת השפל הכלכלי הגדול,‏ והסיכויים למצוא עבודה לא היו מבטיחים כלל.‏ לכן התחלתי ללמוד באוניברסיטת טורונטו.‏ ב־1940 החלטתי ללמוד בפקולטה למשפטים.‏ החלטתי זו לא הפתיעה את אמי.‏ בילדותי נהגה לומר לעתים בתסכול:‏ ”‏השובב הקטן הזה מתווכח על כל דבר!‏ כשיגדל הוא בטח יהיה עורך־דין!‏”‏

ב־4 ביולי 1940,‏ ממש לפני תחילת לימודיי בפקולטה למשפטים,‏ הוציאה ממשלת קנדה את עדי־יהוה אל מחוץ לחוק ללא אזהרה מוקדמת.‏ היתה זו נקודת מפנה בחיי.‏ כשהממשלה הפעילה מכבש על עדי־יהוה,‏ ארגון קטן של אנשים ענווים וחפים מפשע,‏ השתכנעתי שהם תלמידיו האמיתיים של ישוע.‏ כפי שניבא,‏ הם היו ’‏שנואים על כל הגויים בגלל שמו’‏ (‏מתי כ״ד:‏9‏)‏.‏ גמרתי אומר לשרת את האלוהים שעומד מאחורי ארגון זה.‏ ב־10 בפברואר 1941 נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה אלוהים.‏

רציתי להתחיל מייד בחלוציות.‏ אולם ג׳ק נתן,‏ שהיה אז בין האחראים על פעילות ההטפה בקנדה,‏ עודד אותי להשלים את לימודי המשפטים שלי.‏ ואומנם כך עשיתי,‏ ובתום לימודיי במאי 1943 הצטרפתי לשורות החלוצים.‏ באוגוסט הוזמנתי לשרת בסניף חברת המצפה בטורונטו ולסייע בפתרון בעיות משפטיות שבהן נתקלו עדי־יהוה.‏ כעבור חודש הוסמכתי לעריכת־דין באונטריו,‏ קנדה.‏

הגנה משפטית על הבשורה הטובה

מלחמת־העולם השנייה השתוללה,‏ ופעילותם של עדי־יהוה היתה עדיין אסורה בקנדה.‏ גברים ונשים נשלחו לבתי סוהר רק משום שהיו עדי־יהוה.‏ ילדיהם גורשו מבתי הספר וחלקם נמסרו למשפחות אומנות.‏ זאת משום שסירבו להשתתף בטקסים לאומניים כמו הצדעה לדגל או שירת ההימנון הלאומי.‏ פרופסור ויליאם קפלן,‏ מחבר הספר המדינה וישועה:‏ עדי־יהוה ומאבקם לזכויות האזרח [‏s Witnesses and Their Fight for Civil Rights’‏State and Salvation: The Jehovah]‏,‏ אמר ש”‏עדי־יהוה הושמצו בפומבי והיו מושא התקפתם של המדינה וגופים פרטיים כאחד,‏ התקפה מצד ממשלה בלתי סובלנית ועוינות אזרחית גלויה,‏ שלובו על־ידי הלהט והפטריוטיות של המלחמה”‏.‏

העדים ביקשו להסיר את החרם שהוטל עליהם,‏ אך ללא הצלחה.‏ ב־14 באוקטובר 1943 הוסר לפתע החרם.‏ אבל העדים היו עדיין אסורים בבתי כלא ובמחנות עבודה,‏ על ילדיהם נאסר ללמוד בבתי הספר הממשלתיים ונמשך החרם על חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים ועל אגודת תלמידי־המקרא הבינלאומיים,‏ שבבעלותה החוקית היה רכוש החברה בטורונטו.‏

בשלהי 1943 נסעתי לניו־יורק בלוויית פרסי צ׳פמן,‏ שהיה מתאם הסניף בקנדה,‏ להתייעצות עם נתן נור שהיה נשיא חברת המצפה ועם היידן קובינגטון,‏ סגן נשיא החברה דאז ויועצה המשפטי.‏ לאח קובינגטון היה ניסיון עשיר בתחום המשפטי.‏ הוא זכה במספר מדהים של 36 מתוך 45 ערעורים שהוגשו לבית־המשפט העליון של ארצות־הברית.‏

ההקלה במצב העדים בקנדה בוששה לבוא.‏ ב־1944 הושב רכוש הסניף בטורונטו לבעלותנו,‏ ומי שעבדו שם בטרם הוטל החרם הורשו לשוב.‏ ב־1945 הצהיר בית־הדין הגבוה בפרובינציית אונטריו שאין לחייב ילדים להשתתף בטקסים המנוגדים לצו מצפונם.‏ בית הדין הורה להשיב לספסל הלימודים את הילדים שגורשו מבתי־הספר.‏ לבסוף,‏ ב־1946,‏ שחררה ממשלת קנדה את כל העדים ממחנות העבודה.‏ בהדרכת אח קובינגטון למדתי להיאבק בתחומים אלה באומץ ובנחישות,‏ אך מעל לכל תוך ביטחון ביהוה.‏

המאבק בקוויבק

אף שחופש הדת של עדי־יהוה כובד ברוב חלקי קנדה,‏ היה מקום אחד יוצא דופן — הפרובינציה הצרפתית הקתולית קוויבֶּק.‏ פרובינציה זו היתה נתונה תחת שליטתה הישירה של הכנסייה הקתולית יותר מ־300 שנה.‏ בתי־הספר,‏ בתי־החולים ורוב השירותים הציבוריים היו בהנהלתה או בשליטתה של הכמורה.‏ בבית המחוקקים בקוויבק אף הכינו לקרדינל הקתולי מושב הסמוך לזה של היושב־ראש!‏

ראש־הממשלה והיועץ המשפטי של קוויבק,‏ מוריס דופלסי,‏ היה דיקטטור אשר לדברי ההיסטוריון לתולדות קוויבק ז׳ראר פֶּלטייה,‏ כפה על הפרובינציה ”‏עשרים שנות משטר רווי שקרים,‏ אי־צדק ושחיתות,‏ ניצול שיטתי של סמכויות לרעה,‏ שנות שלטון צרי האופק וניצחון הסכלות”‏.‏ דופלסי ביסס את כוחו הפוליטי כשהלך יד ביד עם הקרדינל הקתולי וִילנֶב.‏

בתחילת שנות הארבעים היו בקוויבק 300 עדים.‏ רבים מהם,‏ כולל אחי ג׳ו,‏ היו חלוצים מאזורים אחרים בקנדה.‏ עם התקדמות פעילות ההטפה בקוויבק פתחה המשטרה המקומית בפעולות נקם בלחץ הכמורה.‏ המשטרה הציקה לעדים במעצרים חוזרים ונשנים ובייחוס לא נכון של חוקי עזר בתחום המסחר לפעילותנו הדתית.‏

נסעתי לעתים תכופות מאוד מטורונטו לקוויבק,‏ עד שלבסוף הועברתי לקוויבק כדי לסייע לעורכי־דין שאינם עדי־יהוה בייצוג אחינו ואחיותינו המשיחיים.‏ מדי יום משימתי הראשונה היתה לברר כמה אחים נעצרו אמש ולמהר לבית־המשפט המקומי כדי לשחררם בערבות.‏ לשמחתנו,‏ עד־יהוה אמיד ושמו פרנק רונקרלי שילם את דמי הערבות בהרבה מקרים.‏

בשנים 1944 עד 1946 נסק מספר התביעות בגין הפרה לכאורה של חוקי עזר מ־40 ל־800!‏ לא זו בלבד שהרשויות הציבוריות עצרו את העדים והציקו להם,‏ תקף אותם גם אספסוף פרוע שהסיתה הכמורה הקתולית.‏

כדי להתמודד עם המשבר,‏ נערך ב־2 וב־3 בנובמבר 1946 כינוס מיוחד במונטריאול.‏ את הנאום האחרון שנושאו ”‏מה עלינו לעשות?‏”‏ נשא אח נור.‏ כל הנוכחים שמחו לשמוע את תשובתו.‏ הוא קרא בקול את מה שנחשב כיום מסמך היסטורי:‏ שנאתה הבוערת של קוויבק כלפי אלוהים,‏ המשיח והחירות היא אות קלון לקנדה כולה.‏ היה זה עלון חריף בן ארבעה עמודים שחשף לפרטי פרטים שמות,‏ תאריכים ומקומות של התפרעויות בהסתת הכמורה,‏ של יחס אכזרי מצד המשטרה,‏ של מעצרים ושל תקיפת עדי־יהוה על־ידי אספסוף אלים בקוויבק.‏ כעבור 12 יום בלבד הוחל בהפצת העלון ברחבי קנדה.‏

בתוך ימים הכריז דופלסי בגלוי על ”‏מלחמת חורמה”‏ נגד עדי־יהוה.‏ אולם שלא במתכוון,‏ מעז יצא מתוק.‏ הכיצד?‏ הוא הורה שכל המפיץ את שנאתה הבוערת של קוויבק יואשם בהסתה,‏ שהיא פשע חמור מאוד שהוביל אותנו מבתי־המשפט של קוויבק לבית־המשפט העליון של קנדה.‏ ברוב זעמו נהג דופלסי בפזיזות ולא הביא בחשבון תוצאה זו.‏ אזי הורה בעצמו לבטל את רשיונו של פרנק רונקרלי למכור משקאות חריפים,‏ בידיעה שהוא שילם את רוב דמי הערבויות עבורנו.‏ מספר חודשים לאחר שהפסיקו למכור יין במסעדה הרווחית של אח רונקרלי במונטריאול,‏ נסגרה המסעדה והוא פשט רגל.‏

המעצרים הלכו ורבו.‏ כעת לא התמודדנו עם 800 תביעות אלא עם 600,‏1.‏ עורכי־דין ושופטים רבים התלוננו שבתי הדין בקוויבק מוצפים במקרים של עדי־יהוה.‏ בתגובה נהגנו להציע פתרון קל:‏ שהמשטרה תעצור פושעים במקום משיחיים.‏ זה היה פותר את הבעיה!‏

שני עורכי־דין יהודים אמיצים,‏ א.‏ ל.‏ סטיין ממונטריאול וסאם ס.‏ בארד מהעיר קוויבק,‏ סייעו לנו וייצגו אותנו במקרים רבים,‏ במיוחד לפני שהוסמכתי לעריכת־דין בקוויבק ב־1949.‏ פּייר אליוט טרוּדוֹ,‏ אשר נתמנה מאוחר יותר לראש ממשלת קנדה,‏ כתב שעדי־יהוה בקוויבק ”‏סבלו לעג,‏ רדיפות ושנאה מצד החברה כולה.‏ אך בעזרת המערכת המשפטית הם הצליחו להיאבק בכנסייה,‏ בממשלה,‏ במדינה,‏ במשטרה ובדעת הקהל”‏.‏

גישתם של בתי הדין בקוויבק הודגמה היטב בדרך שבה התייחסו לאחי ג׳ו.‏ הוא הואשם בהפרת סדר.‏ השופט ז׳ן מרסייה גזר על ג׳ו את העונש המרבי,‏ 60 ימי מאסר.‏ לפתע איבד השופט שליטה וצעק ממושבו שהיה רוצה לגזור על ג׳ו מאסר עולם!‏

באחד העיתונים נאמר שמרסייה הורה למשטרת קוויבק ”‏לעצור מייד כל מי שידוע או חשוד כעד־יהוה”‏.‏ התנהגות זו רק הוכיחה את אמיתות ההאשמות שהועלו בעלון שלנו,‏ שנאתה הבוערת של קוויבק.‏ להלן כמה כותרות טיפוסיות שהופיעו בעיתונים קנדים מחוץ לקוויבק:‏ ”‏קוויבק שבה לימי הביניים”‏ (‏טורונטו סטאר‏)‏,‏ ”‏שובה של האינקוויזיציה”‏ (‏גלוב אנד מייל‏,‏ טורונטו)‏,‏ ”‏ריחו המבאיש של הפשיזם”‏ (‏גאזט‏,‏ מפרץ גלֵס,‏ נובה־סקושה)‏.‏

נאבקים בהאשמת הסתה

ב־1947 הייתי עוזרו של מר סטיין בייצוג אימֵי בּושֵי,‏ העד הראשון שהואשם בהסתה.‏ אימֵי חילק כמה עלונים באיזור מגוריו.‏ במשפטו של אימֵי הוכחנו,‏ שבעלון שנאתה הבוערת של קוויבק לא נכתבו שקרים,‏ אלא נעשה בו שימוש בלשון חריפה כדי להתריע על מעשי הזוועה נגד עדי־יהוה.‏ כמו כן טענו שמעולם לא הוגשו כתבי אישום נגד עושי עוולות אלה.‏ אימֵי הורשע רק בגלל שפרסם את העוולות בציבור.‏ אם כן,‏ משתמע מעמדת התביעה שזהו פשע לומר את האמת!‏

בתי־המשפט בקוויבק הסתמכו על הגדרה מעורפלת בת 350 שנה של ”‏הסתה”‏,‏ אשר לפיה ניתן להרשיע בביצוע פשע את כל מי שמותח ביקורת על הממשלה.‏ גם דופלסי הסתמך על הגדרה זו כדי לדכא כל ביקורת על המשטר שבראשו עמד.‏ אך ב־1950 קיבל בית־המשפט העליון של קנדה את טענתנו,‏ לפיה במדינה דמוקרטית בימינו ”‏הסתה”‏ מוגדרת כקריאה לאלימות או למרד נגד הממשלה.‏ בעלון שנאתה הבוערת של קוויבק לא היו קריאות כאלה,‏ ומכאן שהוא לגיטימי במסגרת חופש הדיבור.‏ הכרעה חשובה זו הביאה לביטולן של 123 תביעות בדבר הסתה!‏ ביכולתי להעיד ממקור ראשון כיצד הביא יהוה את הניצחון.‏

מאבק בצנזורה

בעיר קוויבק היו חוקי עזר שאסרו הפצת ספרות ללא אישור ממפכ”‏ל המשטרה.‏ צנזורה ישירה זו היתה בגדר הפרת חופש דת.‏ לורייה סוֹמוּר,‏ שהיה אז משגיח נודד,‏ נאסר לשלושה חודשים בעטיו של חוק עזר זה והואשם במספר עבירות נוספות הקשורות אליו.‏

ב־1947 הוגשה תביעה אזרחית בשמו של אח סומור,‏ שמטרתה למנוע מעיריית קוויבק לאכוף חוק עזר זה כנגד עדי־יהוה.‏ בתי־המשפט בקוויבק פסקו לרעתנו,‏ ושוב הגשנו ערעור לבית־המשפט העליון של קנדה.‏ באוקטובר 1953,‏ לאחר שימוע בן שבעה ימים לפני תשעת שופטי בית־המשפט העליון נענתה בקשתנו להוציא צו מניעה.‏ בית־המשפט הכיר בכך שהפצת חומר מודפס בנושאים מקראיים לציבור היא חלק בלתי נפרד מקיום דתם המשיחית של עדי־יהוה.‏ נובע מכך שהחומר מוגן על־פי החוקה מפני צנזורה.‏

לפיכך,‏ הפסיקה בתיק בּושֵי קבעה שמה שאמרו עדי־יהוה היה במסגרת החוק.‏ אולם הפסיקה בתיק סומור קבעה כיצד והיכן ניתן לומר זאת.‏ הניצחון במשפט סומור הביא לביטולן של יותר מ־100,‏1 תביעות בגין חוק העזר בקוויבק.‏ יותר מ־500 תביעות במונטריאול הוסרו בשל חוסר ראיות.‏ עד מהרה הותרנו דף חלק — לא היו יותר תביעות בקוויבק!‏

מתקפתו האחרונה של דופלסי

בהיעדר חוקים שניתן לנגח בעזרתם את עדי־יהוה,‏ הביא דופלסי הצעת חוק חדשה לפני הרשות המחוקקת בתחילת ינואר 1954,‏ שנקראה הצעת חוק מספר 38.‏ החוק תואר על־ידי התקשורת כ’‏חוק נגד עדי־יהוה’‏.‏ החוק קבע,‏ שמי שחושד שאדם כלשהו מתכוון לצאת בהצהרה ”‏פוגעת או מעליבה”‏ יכול להגיש תלונה נגדו ללא צורך בראיות.‏ מתוקף תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה,‏ יכול היה דופלסי להוציא צו האוסר על הנאשם לצאת בהצהרות פומביות.‏ עם הוצאת הצו כנגדו,‏ נאסר גם על כל בני דתו לשאת דברם.‏ זאת ועוד,‏ ספרי המקרא והספרות הדתית השייכים לבני דת זו יעוקלו ויושמדו,‏ וכל בתי התפילה שלה ייסגרו עד שיוכרע כיצד לנהוג במקרה זה,‏ דבר העלול להימשך שנים.‏

הצעת החוק מספר 38 הועתקה מחוק שנחקק במאה החמש־עשרה,‏ בתקופת האינקוויזיציה הספרדית בראשותו של טורקֶמַדָה,‏ ולפיו הנאשם וכל עמיתיו איבדו את כל זכויות האזרח שלהם ללא כל ראיה נגדם.‏ העיתונות הכריזה שלפי הצעת החוק מספר 38,‏ קיבלה משטרת הפרובינציה הוראה לסגור את כל אולמי המלכות של עדי־יהוה,‏ לעקל ולהשמיד את ספרי המקרא ואת שאר הספרות שלהם.‏ לנוכח איום נורא זה,‏ הוציאו עדי־יהוה את כל הפרסומים הדתיים שלהם אל מחוץ לגבולות הפרובינציה.‏ עם זאת,‏ הם המשיכו בפעילות ההטפה הציבורית שלהם תוך שימוש בעותק המקרא האישי שלהם בלבד.‏

הצעת החוק נתקבלה ב־28 בינואר 1954.‏ ב־29 בינואר התייצבתי ב־00:‏9 בבוקר על מפתן בניין בית־המשפט כדי להגיש תביעה בשם כל עדי־יהוה בפרובינציית קוויבק.‏ רצינו להשיג צו מניעה קבוע נגד חוק זה לפני שדופלסי יוציאו אל הפועל.‏ השופט לא העניק לנו צו מניעה זמני,‏ משום שהצעת חוק מספר 38 עדיין לא מומשה.‏ אולם הוא הבטיח שאם הממשלה תנסה לאכוף את החוק,‏ אוכל לשוב אליו ולזכות להגנה.‏ פעולה זו של השופט היתה טובה כצו מניעה זמני,‏ משום שמייד עם ניסיונו הראשון של דופלסי לאכוף את החוק,‏ היו מונעים זאת ממנו!‏

בשבוע שלאחר מכן חיכינו לראות אם המשטרה תנקוט צעד כלשהו במסגרת החוק החדש.‏ דבר לא אירע!‏ ערכתי ניסוי כדי לברר מדוע.‏ שתי חלוצות,‏ ויקטוריה דוגלוּק (‏כיום סטיל)‏ והלן דוגלוּק (‏כיום סימקוֹקס)‏,‏ הלכו מבית לבית כשבידיהן ספרות בעיר מולדתו של דופלסי,‏ טְרוּאָה רִיווְייֶר.‏ ושוב,‏ לא היתה כל תגובה.‏ כשהאחיות היו עסוקות בפעילות זו,‏ שלחתי את לורייה סוֹמוּר לטלפן למשטרה המקומית.‏ הוא התלונן בעילום שם שעדי־יהוה מטיפים ושהמשטרה אינה אוכפת את החוק החדש של דופלסי.‏

תשובתו הנבוכה של קצין המשטרה היתה:‏ ”‏כן,‏ אנחנו יודעים שיצא חוק,‏ אבל למחרת עדי־יהוה השיגו צו מניעה נגדנו כך שאין ביכולתנו לעשות מאומה”‏.‏ החזרנו מייד את הספרות שלנו לפרובינציה,‏ ובעשר השנים שבהן התגלגל התיק בערעורים לבתי־משפט גבוהים יותר נמשכה פעילות ההטפה שלנו בהצלחה.‏

נוסף על הצו,‏ תבענו שהצעת החוק מספר 38 תוכרז כמנוגדת לחוקה.‏ כדי להוכיח שהחוק כוון במיוחד נגד עדי־יהוה החלטנו לעשות צעד אמיץ — לשלוח לדופלסי זימון להעיד במשפט.‏ במסגרת החקירה הנגדית תחקרתי אותו שעתיים וחצי.‏ שוב ושוב הזכרתי לו את הצהרותיו הפומביות אודות ”‏מלחמת חורמה נגד עדי־יהוה”‏ וכן שהצעת החוק מספר 38 תשים קץ לעדי־יהוה בקוויבק.‏ הוא זעם ותקף אותי אישית:‏ ”‏אתה בחור חצוף מאוד!‏”‏

‏”‏מר דופלסי”‏,‏ עניתי,‏ ”‏אם באופי עסקינן,‏ גם לי יש כמה הערות.‏ אך הואיל ובאתי לכאן בעניין אחר,‏ תואיל בבקשה להסביר לבית־המשפט מדוע אינך משיב על השאלה האחרונה”‏.‏

ב־1964 טענתי נגד הצעת החוק מספר 38 לפני בית־המשפט העליון של קנדה.‏ אולם השופטים סירבו לפסוק בסוגיה אם החוק תואם את רוח החוקה,‏ משום שמעולם לא אכפו אותו.‏ על כל פנים,‏ לאחר מותו של דופלסי לאיש לא היה איכפת מהצעת החוק מספר 38.‏ מעולם לא הופעל החוק נגד עדי־יהוה או בני דתות אחרות.‏

זמן קצר לפני מותו של דופלסי ב־1959,‏ הורה לו בית־המשפט העליון בקנדה לשלם נזיקין לאח רונקרלי על שביטל באופן לא חוקי את רשיונו למכור משקאות חריפים.‏ מאז רבים מתושבי קוויבק היו ידידותיים מאוד כלפינו.‏ מספר העדים שם גדל מ־300 ב־1943 ליותר מ־000,‏33 כיום,‏ לפי נתוני מפקד האוכלוסין הממשלתי.‏ עדי־יהוה רשומים כיום כקבוצה הדתית הרביעית בגודלה בפרובינציה.‏ אינני רואה בניצחונות המשפטיים הללו ובהצלחת שירותם של עדי־יהוה הישגים של אנשים בשר ודם.‏ לדידי,‏ זוהי הוכחה ניצחת שהניצחון מיהוה,‏ משום שלא לנו המלחמה כי לאלוהים (‏דברי הימים ב׳.‏ כ׳:‏15‏)‏.‏

הנסיבות משתנות

ב־1954 נשאתי לאשה את מרגרט ביגל,‏ חלוצה מקסימה מאנגליה,‏ ויחד שירתנו כחלוצים.‏ במקביל,‏ המשכתי להופיע בבית־המשפט ולסנגר על עדי־יהוה בקנדה ובארצות־הברית,‏ וכן לשמש כיועץ בכמה משפטים באירופה ובאוסטרליה.‏ מרגרט היתה מזכירתי,‏ ותמיכתה בי במשך שנים רבות היתה יקרה לאין ערוך.‏ ב־1984 שבתי עם מרגרט לסניף בקנדה,‏ ושם תרמתי להקמתה מחדש של המחלקה המשפטית.‏ למגינת לבי,‏ נפטרה מרגרט מסרטן ב־1987.‏

לאחר מות אמי ב־1969 עבר אבי לגור עם אחי ג׳ו ואשתו אלסי,‏ שניהם שליחים בוגרי הכיתה התשיעית של בית־ספר גלעד למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ הוא גר אצלם 16 שנה,‏ עד ליום מותו.‏ הקרבתם העצמית איפשרה לי להמשיך בשירות המלא,‏ ועל כך אהיה אסיר תודה להם לעולם.‏

מאבקים ממושכים

במשך השנים השתנה אופיים של המאבקים המשפטיים של עדי־יהוה.‏ מקרים רבים היו קשורים לחזקה על רכוש ולהיתרים לאולמי מלכות ואולמי כינוסים.‏ במקרים אחרים היו מאבקים על משמורת ילדים,‏ ובהם הובילה קנאות דתית עיוורת לכך שהורים שאינם עדי־יהוה קיבלו משמורת בלעדית על ילדיהם או שנאסר על הורה עד־יהוה ללמד את ילדיו עקרונות ומנהגים מועילים מדתו.‏

לינדה מנינג,‏ עורכת־דין אמריקנית,‏ הגיעה לסניף קנדה ב־1989 כדי לספק זמנית עזרה משפטית.‏ בנובמבר אותה שנה נישאנו,‏ ומאז ועד היום אנו משרתים כאן יחדיו באושר.‏

בשנות התשעים ג׳ון ברנס,‏ עורך־דין עמית בסניף קנדה,‏ ואנוכי נסענו ליפן כדי לסייע לאחינו המשיחיים במדינה זו לנצח במשפט חוקתי,‏ הקשור לזכותו של תלמיד לא להשתתף בשיעורי אומנויות הלחימה המהווים חלק מתוכנית הלימודים בבית־ספרו.‏ נחלנו ניצחון גם במקרה הקשור לזכותו של בגיר לסרב לעירוי־דם.‏

ב־1995 וב־1996 היתה ללינדה ולי הזכות לשרת חמישה חודשים בסינגפור בגין החרם שהוטל על עדי־יהוה במדינה זו והרדיפות שפרצו בעקבותיו.‏ שימשתי כסנגורם של 64 גברים,‏ נשים וילדים שהוגשו נגדם תביעות פליליות משום שנכחו באסיפות של העדים והחזיקו ברשותם ספרי מקרא וספרות מקראית.‏ הפסדנו בכל המשפטים הללו,‏ אך ראינו כיצד נותן יהוה למשרתיו הנאמנים כוח לשמור על תומתם ולהחזיק מעמד בשמחה.‏

שמחים לעשות את חלקנו

כיום אני בן 80,‏ ואני שמח שאני בריא ומסוגל עדיין להשתתף במאבקים המשפטיים של עובדי יהוה.‏ אני עדיין מוכן ומזומן לגשת לבית־המשפט ולצדד בצדק.‏ התענוג היה כולו שלי לראות כיצד גדל מספרם של עדי־יהוה בקנדה מ־000,‏4 איש ב־1940 ל־000,‏111 כיום.‏ אנשים ומאורעות באים והולכים,‏ אך יהוה ממשיך להניע את עמו קדימה ומוודא שהם ישגשגו רוחנית.‏

האם צצות בעיות?‏ כן,‏ אך דבר יהוה מבטיחנו:‏ ”‏כל כלי יוצר עלייך לא יצלח”‏ (‏ישעיהו נ״ח:‏17)‏.‏ לאחר יותר מ־56 שנות שירות מלא,‏ שבהן השתתפתי ”‏בהגנת הבשורה הטובה ובעיגונה בחוק”‏,‏ אני יכול להעיד עד כמה נכונה נבואת ישעיהו!‏ (‏פיליפים א׳:‏7‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

עם אחי הצעיר והוריי

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

היידן קובינגטון,‏ יועץ משפטי

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

עם נתן נור

‏[‏תמונות בעמוד 20]‏

אימֵי בושי

‏[‏תמונות בעמודים 20,‏ 21]‏

פרנק רונקרלי

‏[‏שלמי תודה]‏

באדיבות Canada Wide

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

דופלסי כורע ברך לפני הקרדינל וילנֶב

‏[‏שלמי תודה]‏

Photo by W. R. Edwards

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם עמיתיי עורכי־הדין ג׳ון ברנס ולינדה אשתי