אמונה מתגלה בכלא היסטורי

ברחבי העולם,‏ מתנדבים מקרב עדי־יהוה מבקרים בבתי סוהר כדי לעזור לאסירים החפצים בכנות לקרוב לאלוהים.‏ זה למעלה מ־20 שנה שאנו מנהלים בהצלחה תוכנית מקראית חינוכית מעין זו בבית הסוהר הפדראלי שבאטלנטה,‏ ג׳ורג׳יה,‏ ארה״ב.‏ הוראת המקרא באווירת הכלא הינה,‏ ללא ספק,‏ משימה מאתגרת.‏ במסגרת פעילותנו ההתנדבותית נתקלנו בשודדי בנקים,‏ סחטנים,‏ רוצחים,‏ סוחרי סמים,‏ נוכלים ועברייני מין.‏ איזו עזרה מושטת לאנשים אלו?‏

ראשית,‏ אולי יעניין אותך לדעת מתי וכיצד הגיעו עדי־יהוה לבית הסוהר שבאטלנטה.‏ היה זה ב־4 ביולי 1918.‏ תחת משמר,‏ קבוצה של שמונה משיחיים מכובדים עלתה במעלה 15 מדרגות הגרניט של בית הסוהר הפדראלי.‏ אם נהגו בהם כמקובל אז,‏ הרי שהם היו כבולים באזיקים ל”‏שלשלאות בטן”‏ ורגליהם נתונות בטבעות של אזיקים.‏ האסירים החדשים היו גברים רוחניים מוכשרים שעמדו בראש תלמידי המקרא הבינלאומיים,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ בשלב זה הם לא תיארו לעצמם שבתוך פחות משנה יוכח כי מאסרם היה עיוות דין משווע.‏ במרס 1919,‏ ירדו שמונת העדים באותן מדרגות ממש,‏ אך הפעם כבני חורין,‏ ללא אזיקים.‏ מאוחר יותר החליטו הרשויות לבטל את התביעה והם זוכו מכל אשמה.‏a

בזמן שהותם בכלא באטלנטה,‏ ניהלו משיחיים אלה כיתות ללימוד המקרא.‏ אחד משמונת האסירים,‏ א.‏ ה.‏ מקמילן,‏ סיפר מאוחר יותר שמפקד בית הסוהר היה עוין בתחילה,‏ אולם בסופו של דבר הודה:‏ ”‏השיעורים האלה שאתם מעבירים שם [‏לאסירים]‏ פשוט נפלאים!‏”‏

כיום,‏ כעבור יותר מ־80 שנה,‏ כיתות פרודוקטיביות ללימוד המקרא ממשיכות להותיר רושם בל יימחה על אנשים באותו בית סוהר.‏ במספר מקרים,‏ הנהלת בית הסוהר ציינה לשבח חברים בקבוצתנו והעניקה להם אותות כבוד.‏ היעילות של התוכניות החינוכיות של עדי־יהוה הודגשה גם בעלון החדשות הלאומי וולנטיר טודיי‏,‏ שמתפרסם מטעם נציבות בתי הסוהר הפדראלית,‏ משרד המשפטים של ארה״ב.‏

אחד היתרונות שבניהול תוכנית שיעורי מקרא עם אסירים הוא שיפור ניכר בהתנהגותם.‏ כתוצאה מהשיעורים,‏ חלקם השתחררו מהכלא מוקדם יותר על התנהגות טובה.‏ צופים מן הצד יניחו אולי בציניות שהאסירים לומדים עימנו את המקרא מסיבה זו בלבד.‏ אף שהדבר היה נכון במקרים בודדים,‏ נוכחנו מניסיוננו שבדרך כלל אין זה המצב.‏ מעת לעת מגיעים לאוזנינו דיווחים מרגשים שתלמידינו מקפידים על התנהגות משיחית למופת שנים רבות לאחר שחרורם מהכלא.‏ להלן קומץ מן החוויות הרבות שעברנו בין חומותיו הגבוהות של בית סוהר היסטורי זה.‏

אסירים מהגרים מוצאים תקווה

בתחילת שנות השמונים,‏ אלו מאיתנו שבישרו בכלא שבאטלנטה נהנו מהזכות לעזור להרבה אסירים מהגרים.‏ חלקם חוללו שינויים יוצאים מן הכלל.‏

ראוּלb היה אסיר מסוכן לכל הדעות.‏ הוא וחברו היו פושעים מקצוענים שריצו עונש מאסר בעוון רצח.‏ הם היו אלימים מאוד,‏ לדברי זקני־הקהילה שעזרו להם.‏ לראול היו אויבים מושבעים.‏ איש אחד נשבע לרצוח את ראול,‏ וראול נשבע לרצוח אותו.‏ לאימתו של ראול הועבר אויבו הראשי לכלא שבאטלנטה.‏ זה היה רק עניין של זמן עד שהאויבים משכבר הימים ייתקלו זה בזה בחצר,‏ בקפיטריה או באגף תאי המגורים.‏ אך לאחר שלמד את המקרא עם עדי־יהוה,‏ חולל ראול שינויים דרסטיים בדרך חשיבתו,‏ בהתנהגותו ובהופעתו החיצונית.‏ כשהשניים נתקלו לבסוף זה בזה בחצר הכלא,‏ אויבו של ראול לא הכיר אותו!‏ שפיכות הדמים שנראתה קודם בלתי נמנעת מעולם לא קרתה.‏

כשראול החליט להיטבל כסמל להקדשת חייו לאלוהים,‏ היה צורך למצוא מתקן שיתאים לצורך זה.‏ הכומר של הכלא נחלץ לעזרתו,‏ וסיפק ארון מתים שחור שישמש כאגן טבילה.‏ מילאו את הארון במים עד הקצה,‏ אבל הארון היה קטן ממידות גופו של ראול.‏ נדרשה עבודת צוות של שני זקני־קהילה כדי שכל גופו של ראול יטבול במים,‏ וזאת על־פי הדרישה המקראית (‏לוקס ג׳:‏21‏)‏.‏ כיום ראול הוא אדם חופשי,‏ והוא ממשיך לבשר בהתלהבות.‏

ב־1987 בעקבות פסיקה שהתקבלה לגרש רבים מן המהגרים האסירים,‏ פרצו מהומות קשות ואלימוֹת בכלא שעלו לכותרות ברחבי העולם.‏ נלקחו בני ערובה.‏ מה שידוע רק למתי מעט הם הסיפורים על אסירים מהגרים אמיצי לב,‏ שסיכנו את חייהם משום שסירבו להצטרף למרד האלים שפרץ במלוא העוצמה.‏ היו אלה תלמידינו,‏ מהכיתות ללימוד המקרא.‏ גברים אלו,‏ שבעבר לא היססו להילחם ביריבם עד מוות,‏ היו ניטרליים ולא נטלו חלק באלימות ובוונדליזם.‏ איזו הוכחה מרשימה לכוחו של המקרא לגרום אפילו לפושעים אכזריים להשתנות ולהיות משיחיים שוחרי שלום!‏ (‏עברים ד׳:‏12‏)‏.‏

מוצאים מחילה

סיפור בלתי נשכח נוסף הוא סיפורו של ג׳יימס.‏ ג׳יימס היה עד־יהוה שהידרדר מבחינה רוחנית.‏ הוא לא עמד בפני הפיתוי והסתבך בהונאת בנק.‏ ג׳יימס נודה מהקהילה המשיחית ונכלא בבית הסוהר הפדראלי שבאטלנטה.‏ הוא אמר לנו מאוחר יותר:‏ ”‏חיי הגיעו אז לשפל המדרגה”‏.‏

החיים בכלא היו קשים.‏ ”‏חשתי בדידות וייאוש קשים מנשוא”‏,‏ נזכר ג׳יימס.‏ כליאתו בתא קטן גרמה לו לערוך חשבון נפש.‏ הוא מתאר זאת כך:‏ ”‏מה שהכאיב לי ביותר בכלא לא היתה האי־נוחות שלי,‏ אלא העובדה שאכזבתי את אבי שבשמים”‏.‏ כעבור מספר חודשים,‏ אחד האסירים שלמד את המקרא עם העדים המתנדבים ניגש לג׳יימס והזמין אותו לנכוח באחת הכיתות ללימוד המקרא.‏ ג׳יימס סירב בתחילה מתוך בושה.‏ אבל הבחור התעקש,‏ ולבסוף ג׳יימס נכח באסיפה שהתקיימה ביום ראשון.‏

האהבה והדאגה שגילו העדים שלימדו בכיתה כלפי התלמידים נגעו ללבו.‏ מאוחר יותר,‏ הוא התרשם מדבר נוסף.‏ בשל ניסיונו הקודם,‏ ג׳יימס הניח שהמתנדבים בני כל הדתות קיבלו שכר נאה תמורת עבודתם עם האסירים.‏ אולם להפתעתו גילה שהעדים לא הגישו חשבונות ולא קיבלו תשלום עבור שירותיהם (‏מתי י׳:‏8‏)‏.‏

ג׳יימס חיכה לאסיפות בכליון עיניים.‏ האחים שניהלו את האסיפות היו אדיבים ותומכים.‏ אחד מזקני־הקהילה הרשים אותו במיוחד.‏ ”‏ספרתי את הימים מביקור לביקור שלו”‏,‏ מספר ג׳יימס,‏ ”‏משום שהוא הפיח חיים באמת שבדבר־אלוהים.‏ ההתלהבות שלו היתה מידבקת.‏ הוא הבהיר לי עד כמה חשוב לנתח את הכתוב במקרא בצורה אנליטית כדי לרדת לעומקו של המסר,‏ לאמצו לעצמי.‏ וחשוב מזה,‏ לטפח את הלך הרוח של המשיח”‏.‏

ג׳יימס התקשה להאמין שאלוהים יסלח לו על טעויותיו.‏ מה עזר לו להשתכנע?‏ ”‏המחילה של אלוהים השתקפה ביחס שקיבלנו מאנשים נאמנים שגילו הקרבה עצמית.‏c דבר אחד היה ברור לי כשמש:‏ למרות חטאיי הנוראים האח מעולם לא נתן לי את התחושה,‏ אפילו לא ברמז,‏ שאלוהים לא יסלח לי.‏ יהוה מעולם לא נטש אותי.‏ הוא ראה את חרטתי העמוקה ואת העובדה שהתנערתי מדרך חיי האווילית הקודמת וממעשי הונאה.‏ והוא אכן בירך אותי ביד נדיבה”‏.‏ ג׳יימס הוחזר לחיק הקהילה המשיחית.‏ הוא שוחרר מבית הסוהר לפני כעשר שנים,‏ והוא עדיין עד פעיל ומסור.‏ לשמחתם של אשתו ובני משפחתו,‏ כיום הוא משרת־עוזר ולאחרונה נתן את ההרצאה הפומבית הראשונה שלו.‏

מציאת הדרך

פגשנו את ג׳וני בתחילת שנות התשעים.‏ למשפחתו היה קשר עם עדי־יהוה,‏ אבל איש מהם לא היה חזק מבחינה רוחנית בשנים שבהן ג׳וני עיצב לעצמו אישיות ונזקק להכוונה רוחנית ומוסרית.‏ ג׳וני הידרדר לפשע.‏ הוא נשפט ונכלא במתקן הכליאה הצמוד אל בית הסוהר שבאטלנטה.‏ בתקופת מאסרו שמע על הכיתות ללימוד המקרא שארגַנו והחליט להצטרף.‏

בהתחלה,‏ ג׳וני בקושי ידע לקרוא.‏ אך הוא כל כך השתוקק לרכוש ידע על יהוה ועל ישוע המשיח,‏ עד כי היה נחוש בדעתו להשתפר בקריאה (‏יוחנן י״ז:‏3‏)‏.‏ כיתות הלימוד שלנו עזרו לאסירים רבים בתחום זה,‏ במיוחד כשמדובר בהבנת הנקרא ובקריינות.‏ ג׳וני השקיע רבות בלימודיו,‏ ושאר התלמידים העריצו אותו וראו בו דוגמה לתלמיד מקרא חרוץ.‏

כעבור חודשים רבים,‏ הועבר ג׳וני לכלא הפדראלי בטלדֶגָה,‏ אלבמה,‏ כדי להשתתף באחת מתוכניות הגמילה מסמים.‏ מייד עם הגיעו,‏ דאג לנכוח באסיפות שערכו שם עדי־יהוה.‏ הוא המשיך להיות פעיל עד לשחרורו מהכלא.‏ וכשהגיע היום המאושר,‏ ג׳וני לא בזבז זמן מיותר ויצר קשר עם העדים בעיירת מגוריו.‏ הוא התקבל בחמימות,‏ והמשיך ללמוד ולהתקדם מבחינה רוחנית.‏

התלהבותו של ג׳וני ואהבתו לאמת המקראית עודדו גם את אמו להיות פעילה יותר בקהילה.‏ הוא תומך בה ועוזר לה רבות.‏ לאחרונה נטבל כסמל להקדשתו ליהוה אלוהים,‏ והוא ממשיך להיות פעיל בשירות המשיחי.‏

קציר רב

בעשרים השנים האחרונות,‏ יותר מ־40 אסירים מבית הסוהר שבאטלנטה זכו לעזרה להיות למבשרים טבולים,‏ דהיינו לעדי־יהוה.‏ יותר מ־90 אסירים נוספים הפיקו תועלת משיעורי המקרא השבועיים.‏ אסירים נוספים נטבלו לאחר שחרורם מהכלא או כשהועברו לבתי כלא אחרים.‏

אלו מבינינו שנוהגים לבקר בבית הסוהר ההיסטורי הזה מדי שבוע כדי לסייע לאסירים המביעים חרטה כנה,‏ חשים הכרת תודה על ההשתתפות בפן מיוחד זה של השירות המשיחי (‏מעשי השליחים ג׳:‏19;‏ קורינתים ב׳.‏ ז׳:‏8–13‏)‏.‏ על הרקע האפרורי של מגדלי שמירה,‏ סוהרים,‏ שערים חשמליים וגדר תיל דוקרני ובוהק,‏ נמלאים לבותינו שמחה ופליאה.‏ נוכחנו בשינויים מן הקצה אל הקצה שחוללו בחייהם פושעים,‏ שהפכו לאזרחים הגונים ולעובדיו הנאמנים של אלוהים (‏קורינתים א׳.‏ ו׳:‏9–11‏)‏.‏ תרומת עט.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמודים 18,‏ 19]‏

‏”‏אירחתם פה כמה מחבריי הטובים ביותר”‏

באפריל 1983 ביקר בבית הסוהר שבאטלנטה,‏ ארה״ב,‏ פרדריק וו.‏ פראנץ,‏ שהיה אז חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ הוא השתוקק במיוחד לבקר בכלא הזה.‏ לאחר שנכנס לבניין,‏ אמר בקול רם לשומר שישב מאחורי הדלפק באולם הכניסה:‏ ”‏אתה יודע,‏ אירחתם פה כמה מחבריי הטובים ביותר!‏”‏ השומר לא ירד לסוף דעתו,‏ אם לדבר בלשון המעטה.‏ למה התכוון פראנץ?‏

שישים וארבע שנים קודם לכן,‏ הורשעו ג׳וזף פ.‏ רתרפורד ושבעה מעמיתיו על לא עוול בכפם בקשירת קשר.‏ רתרפורד ופראנץ התיידדו מאוד מאוחר יותר,‏ והיו עמיתים לעבודה.‏ כעת,‏ יותר מ־40 שנה לאחר מותו של רתרפורד,‏ וכשפראנץ עצמו היה כבן 90,‏ הוא התרגש מביקורו במקום שבו נכלא ידידו לפני זמן כה רב.‏ אין ספק שחשב על מפעלם של רתרפורד ועמיתיו בין כותלי הכלא.‏ במה דברים אמורים?‏

זמן קצר לאחר שרתרפורד ועמיתיו הגיעו,‏ אמר להם סגן מנהל הכלא:‏ ”‏אנחנו רוצים לתת לכם עבודה.‏ מה אתם מסוגלים לעשות?‏”‏

”‏אדוני הסגן”‏,‏ השיב לו א.‏ ה.‏ מקמילן,‏ אחד מהשמונה,‏ ”‏הדבר היחיד שעשיתי בחיים הוא להטיף.‏ יש לך כאן עבודה כזאת?‏”‏

”‏לא,‏ אדוני!‏ הרי בגלל זה אתה בכלא,‏ ואני מבטיח לך שלא תטיף כאן לאף אחד”‏.‏

חלפו שבועות מספר.‏ כל האסירים נדרשו להגיע לתפילת יום ראשון,‏ ומי שרצה יכול היה להישאר לשיעורי הדת של יום ראשון,‏ שהתקיימו לאחר מכן.‏ השמונה החליטו לפתוח כיתה משלהם ללימוד המקרא,‏ והם ניהלו את השיעורים לפי התור.‏ ”‏כמה סקרנים הצטרפו,‏ ונוספו בהדרגה אחרים”‏,‏ סיפר רתרפורד לאחר מכן.‏ עד מהרה,‏ הקבוצה הקטנה שמנתה 8 איש גדלה ל־90 איש!‏

מה היתה תגובת האסירים לכיתת לימוד המקרא?‏ אחד מהם סיפר:‏ ”‏אני בן שבעים ושתיים,‏ והצטרכתי להיות מאחורי הסורגים כדי לשמוע את האמת.‏ מבחינה זו אני שמח שהגעתי לכלא”‏.‏ אסיר אחר ציין:‏ ”‏תקופת מאסרי עומדת להסתיים.‏ אני מצטער שאני חייב לעזוב.‏.‏.‏ תוכלו לומר לי היכן אמצא אנשים כמוכם כשאשתחרר?‏”‏

בלילה שלפני שחרורם של השמונה מהכלא,‏ הם קיבלו מכתב נוגע ללב מצעיר שלמד בכיתתם.‏ הוא כתב:‏ ”‏רציתי שתדעו שעוררתם בי רצון להיות טוב יותר,‏ להיות אדם גדול,‏ אם זה אפשרי בכלל עבור מישהו עלוב,‏ מושחת ומר נפש כמוני.‏ .‏.‏.‏ אני חלש,‏ חלש מאוד,‏ איש אינו יודע זאת טוב ממני,‏ אבל אני אנסה להילחם בעצמי בשעת הצורך כדי להניב פירות בשלים מהזרע שזרעתם.‏ כך אעזור לא רק לעצמי,‏ אלא גם לאנשים הסובבים אותי.‏ אולי מוזר לשמוע את זה ממישהו כמוני,‏ אבל עמוק,‏ עמוק בלב אני מתכוון לכל מילה”‏.‏

כיום,‏ בחלוף יותר מ־80 שנה,‏ עדי־יהוה עדיין זורעים את זרעי האמת המקראית בכלא באטלנטה,‏ וכן בבתי סוהר רבים אחרים (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏