כיצד חלומי התגשם

סיפורה של אלנה זִ’‏יטְנִיקוֹבה

גדלתי בצ׳כוסלובקיה,‏ מדינת גרורה סובייטית,‏ במשפחה שייחלה לעולם השליו שהבטיח הקומוניזם.‏ אלא שהחלום הקומוניסטי ליצור חברה מאושרת ומאוחדת נגוז עם התמוטטות ברית המועצות ב־1991.‏ הרשו לי לספר לכם כיצד חלומי התגשם בדרך אחרת.‏

נולדתי ב־12 בספטמבר 1962 למשפחה של קומוניסטים מושבעים שחיו בהוֹרְנִי בֶּנֶשוֹף,‏ כפר השוכן כ־290 קילומטר מפראג.‏ אבי השליך יהבו על האידיאלים הקומוניסטיים וחי על־פיהם.‏ הוא גידל אותי,‏ את שני אחיי ואת אחותי על־פי אותם אידיאלים.‏ הוא לימד אותנו שבעזרת עבודה קשה וחיי צניעות,‏ נוכל לתרום ליצירת חברה טובה יותר.‏ הקומוניזם נתפס בעיניו כצורת השלטון הטובה ביותר,‏ והוא תמך בו באופן פעיל.‏

אבי הִרבה לנכוח במפגשים שבהם היללו את הקומוניזם.‏ הוא בז לדת בשל צביעותן של הכנסיות,‏ והנחיל לנו את האמונה שאין אלוהים.‏ אבי האמין שבסופו של דבר,‏ כשלכל אחד יהיה קורת גג ומספיק מזון,‏ יהיו בני האדם טובים יותר ויחיו בשלום.‏ זו היתה תקווה נפלאה,‏ ומילדותי שמעתי עליה רבות.‏ האמנתי בכל מה שלימד אותנו אבי,‏ והייתי נחושה בדעתי לתמוך בקומוניזם.‏

בתור ילדה קטנה שמתי לי למטרה להיות חלוצה,‏ כפי שכונו חברי תנועת הנוער הקומוניסטית ”‏חלוצים צעירים”‏.‏ החלוצים למדו לטפח תכונות טובות ולהיות פטריוטים.‏ בגיל תשע נשבעתי את שבועת החלוצים וקיבלתי צעיף אדום.‏ באירועים מיוחדים נתנו לי ללבוש גם את התלבושת הרשמית האחידה של החלוצים.‏ השתדלתי להיות חלוצה למופת.‏ כששמעתי את חברותיי לספסל הלימודים מדברות בשפה גסה,‏ גערתי בהן והזכרתי להן שלא יאה לחלוצות לדבר כך.‏

אלא שעם הזמן התחוור לי שלא כל הטוענים להיות קומוניסטים אכן תמכו באידיאלים הקומוניסטיים.‏ במקום להילחם בנטייה האנושית לחמדנות וצרות עין,‏ נהגו לגנוב מרכוש הציבור.‏ רבים שהטיפו לאחרים לעבוד לטובת הזולת,‏ לא עשו כן בעצמם.‏ המימרה הרווחת היתה:‏ ”‏מי שאינו גונב,‏ גונב ממשפחתו שלו”‏.‏ התחלתי לשאול את עצמי,‏ ’‏מדוע יש כל כך הרבה צביעות?‏ מדוע כה מעטים נרתמים לקידום האידיאלים הנעלים של הקומוניזם?‏ מדוע המאמצים נכשלים?‏’‏

עת לבחינה מחדש

באמצע שנות העשרֵה לחיי,‏ ביליתי חלק מחופשות הקיץ בחברת תלמידה מבית־ספרי ששמה אלנה.‏ ערב אחד באה לבקר אותנו טניה,‏ חברתה המבוגרת של אלנה.‏ ”‏אני חייבת לדבר איתכם על משהו מאוד חשוב”‏,‏ אמרה.‏ ”‏השתכנעתי שיש אלוהים”‏.‏ היינו מוכות תדהמה.‏ לאחר שהתאוששנו מן ההפתעה שטפנו אותה בשאלות.‏ ”‏איזה הוכחות יש לך?‏”‏ ”‏איך הוא נראה?‏”‏ ”‏היכן הוא חי?‏”‏ ”‏מדוע אין הוא מתערב?‏”‏

טניה השיבה על השאלות בזו אחר זו.‏ היא הסבירה לנו שמטרתו המקורית של אלוהים היתה שכדור־הארץ יהיה בית גן־עדני עבור בני האדם,‏ ותיארה בפנינו כיצד מטרה זו בסופו של דבר תתממש.‏ כשהראתה לנו מן המקרא את ההבטחות שהעולם יטוהר ויאוכלס בבני אדם בריאים הדואגים איש לרעהו,‏ התברר לי שהן דומות להבטחות שגם אני מאמינה בהן.‏ אך ידעתי שאם יאמרו לאבי שדברים נפלאים אלו יתגשמו באמצעות מלכות אלוהים ‏—‏ ולא באמצעות הקומוניזם ‏—‏ הוא לא יהיה מרוצה.‏

פעם אחת כשהייתי בת שש או שבע,‏ לקחה אותי הבת של השכנים לכנסייה בלא ידיעת הוריי.‏ הכומר סיפר סיפור מקראי.‏ זה כל כך מצא חן בעיניי והייתי צמאה למידע נוסף.‏ אפילו השגתי ספרות דתית.‏ כשסיפרתי להוריי אסרו עלי בכל תוקף לבקר שוב בכנסייה,‏ והשמידו את כל מה שהכנסתי הביתה.‏ בנוסף לכל זה,‏ אבי היכה אותי כדי להדגיש לי את חומרת מעשיי.‏

מאז,‏ לא העזנו לדבר על אלוהים בבית.‏ התגבשה בי האמונה שרק אנשים פרימיטיביים וחסרי השכלה מאמינים באלוהים,‏ ושהדת היא המצאה של בני אדם.‏ בבית־הספר למדנו שהמציאו את אלוהים כדרך להסביר תופעות בלתי מובנות.‏ והנה טניה,‏ אשה אינטליגנטית ‏—‏ מורה במקצועה ‏—‏ מאמינה באלוהים!‏ ’‏יש דברים בגו’‏,‏ חשבתי לעצמי.‏

טניה דיברה באופן משכנע מאוד,‏ והיה ברור לנו שהיא מאמינה במה שהיא אומרת.‏ אז שאלנו אותה,‏ ”‏טניה,‏ מה שיכנע אותך שיש אלוהים?‏”‏

‏”‏המקרא”‏,‏ השיבה.‏ ”‏לכל השאלות ששאלתן יש תשובות במקרא.‏ האם אתן רוצות להבין אותו טוב יותר?‏”‏

ידעתי שאם אתחיל ללמוד את המקרא,‏ הוריי יכעסו.‏ אבל הרצון העז ללמוד גבר עלי.‏ טניה נתנה לי את כתובתה של לודמילה,‏ עדת־יהוה שגרה סמוך לביתנו בהוֹרְנִי בֶּנֶשוֹף.‏ לודמילה הראתה לי את הבטחותיו של אלוהים לכונן גן־עדן עלי אדמות,‏ ושאלתי את עצמי,‏ ’‏מי ערב לי שההבטחות האלו תתגשמנה?‏’‏

לודמילה אמרה שעלי ללמוד עוד על אלוהים כדי שאוכל להאמין בו ובהבטחותיו.‏ מן השיעורים עם לודמילה השתכנעתי שהארץ וצורות החיים המורכבות הרבות שעליה אינן פרי המקרה העיוור.‏ חייב להיות בורא בעל תבונה עילאית.‏ הגעתי למסקנה שהמקרא הגיוני מאוד באומרו:‏ ”‏כל בית יש לו בונה,‏ אך בונה הכול הוא האלוהים”‏ (‏עברים ג׳:‏4‏)‏.‏

רציתי שמשפחתי תלמד את הדברים הללו.‏ אך הנחתי שהם לא יתעניינו,‏ ולא מיהרתי לספר להם.‏ יום אחד מצאה אמי בין חפציי האישיים דף שנפל מספר מקרא בלוי שקיבלתי.‏ הוריי היו מודאגים מאוד.‏

שיחה עם אבי

כשנתאמתו חשדותיו של אבי שאני בקשר עם עדי־יהוה,‏ הזמין אותי לשיחה ארוכה.‏ ‏”‏את חייבת לנתק מייד כל קשר עם האנשים האלו”‏,‏ אמר.‏ ”‏אם לא תעשי זאת,‏ לא אוכל עוד לכהן כראש הכפר.‏ את תהרסי לי את הקריירה.‏ אהיה חייב לעזוב את התפקיד ולחזור לעבוד במפעל.‏ את תמיטי חרפה על כל המשפחה”‏.‏

‏”‏אבל אבא,‏ המקרא הוא ספר הגיוני,‏ ויש בו עצות מעולות לחיים”‏.‏

‏”‏לא,‏ אלנקה”‏,‏ הסביר אבא,‏ ”‏מעולם לא נזקקתי למקרא או לאלוהים כדי להיות מאושר.‏ עשיתי הכול במו ידיי.‏ איש לא עזר לי.‏ אני מתפלא שאת יכולה להאמין בשטויות האלו!‏ את חייבת לחיות את החיים האמיתיים ‏—‏ להתחתן,‏ להביא ילדים,‏ ואז תראי שתוכלי להיות מאושרת בלי אלוהים”‏.‏

לשונו הנחרצת של אבי הטביעה בי את חותמה.‏ התחלתי לפקפק באמונתי,‏ שבאותה עת לא היו לה יסודות איתנים.‏ הרי היכרתי את אבי זמן רב יותר מאשר את עדי־יהוה,‏ ותמיד הרגשתי בבית כמו בחממה.‏ ידעתי שאבי רוצה בטובתי,‏ ושהוא אוהב אותי,‏ אז הבטחתי לו שאפסיק ללמוד את המקרא.‏ כעבור זמן קצר,‏ כשמלאו לי 18 שנה,‏ סיימתי את לימודיי בבית־הספר ויצאתי לעבוד בפראג,‏ בירת ארצנו.‏

חיי בפראג

מצאתי עבודה בבנק,‏ כשלנגד עיניי השאיפה ללמוד על החיים האמיתיים שיביא עימו הקומוניזם,‏ כפי שלימד אותי אבי.‏ אלא שלא חלף זמן רב,‏ והתברר לי שתושבי העיר אינם מאושרים יותר מן האנשים שגדלתי איתם.‏ אי־מוסרית,‏ צביעות,‏ אנוכיות ושתיינות נחשבו לנורמות.‏

הימים חלפו,‏ ועד־יהוה שגר ליד בית הוריי בהוֹרְנִי בֶּנֶשוֹף,‏ ביקר בפראג ודאג לכך שהעדים יצרו איתי קשר.‏ כך חזרתי ללמוד את המקרא עם אשה ששמה אֶווה.‏ בסוף כל שיעור,‏ שאלה אותי אווה,‏ ”‏האם את רוצה שאחזור בשבוע הבא?‏”‏ היא מעולם לא כפתה עלי את דעותיה,‏ למרות שמדי פעם שאלתי אותה מה היתה עושה במקומי.‏

‏”‏לא אוכל לומר לך מה הייתי עושה”‏,‏ השיבה.‏ אחר כך הראתה לי משהו במקרא שעזר לי לקבל החלטה.‏ היחסים שלי עם הוריי הדאיגו אותי במיוחד,‏ ושאלתי אותה אם עלי לנתק איתם כל קשר.‏ אווה פתחה בשמות כ׳:‏12‏,‏ ששם נאמר כבד את אביך ואת אמך.‏ ואז שאלה,‏ ”‏למרות זאת,‏ האם יש משהו שצריך להיות יקר לנו יותר מאשר הורינו?‏”‏

מאחר שלא ידעתי מה לומר,‏ היא פתחה את המקרא והצביעה על דברי ישוע המשיח:‏ ”‏האוהב את אביו או את אמו יותר ממני אינו כדאי לי,‏ והאוהב את בנו או את בתו יותר ממני אינו כדאי לי”‏ (‏מתי י׳:‏37‏)‏.‏ אז הבנתי שעלי לכבד את הוריי,‏ אבל ישוע,‏ ואביו השמימי,‏ ראויים לאהבה רבה יותר.‏ אווה תמיד ניסתה להצביע על עיקרון מקראי רלוונטי,‏ ולהותיר את ההחלטה בידיי.‏

ניגוד אינטרסים

ב־1982 התקבלתי ללימודי אגרונומיה במכללה בפראג.‏ עד מהרה התברר לי שאין באפשרותי להקדיש לקורסים במכללה תשומת לב מספקת ובו בזמן ללמוד את המקרא.‏ אז הודעתי לאחת הפרופסורים שאני שוקלת לפרוש מן המכללה.‏ ”‏אשלח אותך למישהו שיבין אותך ויעזור לך”‏,‏ אמרה.‏ היא ארגנה לי פגישה עם הדיקן של המכללה.‏

הדיקן קיבל את פניי בברכה ושאל:‏ ”‏מדוע הסטודנטית המצטייינת שלנו רוצה לעזוב?‏”‏

‏”‏משום שאין לי זמן לדברים אחרים שגם מעניינים אותי”‏,‏ השבתי.‏ מאחר שעדי־יהוה בצ׳כוסלובקיה באותה תקופה היו מחוץ לחוק,‏ לא היתה לי כוונה לספר לו מה עומד מאחורי הכוונה לעזוב.‏ אבל לאחר שיחה של שעתיים,‏ הגעתי למסקנה שאפשר לסמוך עליו.‏ אז סיפרתי לו שאני לומדת את המקרא.‏

‏”‏תלמדי גם את המקרא וגם את מרקס”‏,‏ אמר.‏ ”‏ואז תחליטי”‏.‏ קיבלתי את הרושם שהוא ממש מעודד אותי ללמוד את המקרא!‏

מזימה שסוכלה

אבל למחרת נסעו הדיקן והפרופסור אל ביתי בכפר ושוחחו עם הוריי.‏ הם הזהירו אותם שאני בקשר עם כת מסוכנת ובלתי חוקית וסיפרו להם שבכוונתי לעזוב את המכללה.‏ ”‏אם בתכם תחליט לעזוב את בית־הספר”‏,‏ הבטיח הדיקן לאבי,‏ ”‏נוודא שהיא לא תצליח למצוא שום עבודה בפראג,‏ ואז לא תהיה לה ברירה אלא לחזור אליכם ולנתק כל קשר עם הכת הזאת”‏.‏

בינואר 1983 עזבתי את בית־הספר.‏ חברה שלמדה גם היא את המקרא,‏ עזרה לי לשכור חדר מאשה מבוגרת.‏ מאחר שלא ידעתי מאומה על ביקורו של הדיקן בבית הוריי,‏ לא הבנתי מדוע כל מאמציי למצוא עבודה עולים בתוהו.‏ הדבר עורר גם את סקרנותה של בעלת הבית שלי,‏ ובלי ידיעתי הלכה אל הדיקן ושאלה אותו מדוע עזבתי את בית־הספר.‏

‏”‏תיזהרי ממנה!‏”‏ אמר.‏ ”‏היא שייכת לכת המסוכנת של עדי־יהוה.‏ בגלל זה היא עזבה את בית־הספר.‏ היא חייבת לחזור הביתה ולהפסיק עם זה.‏ אני אדאג לכך שהיא לא תמצא עבודה בפראג!‏”‏

כשחזרה בעלת הבית באותו לילה,‏ היא קראה לי ואמרה:‏ ”‏אלנקה,‏ היום הייתי במכללה שלך”‏.‏ חשבתי לעצמי שהנה עלי להתחיל לארוז בזה הרגע ולעזוב את דירתה.‏ אך היא אמרה:‏ ”‏אינני מסכימה עם מעשיו של הדיקן.‏ זכותך להאמין במה שאת רוצה;‏ מה שחשוב זו ההתנהגות שלך.‏ אעזור לך למצוא עבודה”‏.‏ באותו לילה התפללתי ליהוה והודיתי לו על עזרתו.‏

כעבור זמן קצר הגיע אבי לפראג כדי לקחת אותי הביתה.‏ אלא שהפעם הטיעונים שלו לא שכנעו אותי.‏ אמונתי ביהוה ובהבטחותיו נשענה על יסודות איתנים יותר.‏ לבסוף עזב אבי בלעדיי,‏ ולראשונה בחיי ראיתי אותו בוכה.‏ זו היתה פגישה טעונה מאוד,‏ אבל החוויה הזו קירבה אותי ליהוה.‏ רציתי להיות שלו ולשרתו.‏ ועל כן,‏ ב־19 בנובמבר 1983,‏ נטבלתי באמבטיה בדירה בפראג כסמל להקדשתי ליהוה.‏

החלטה מבורכת

עם הזמן,‏ השתתפתי בהפקת הספרות האסורה של העדים.‏ העבודה הצריכה אמצעי זהירות קפדניים,‏ משום שהרשויות כבר השליכו לכלא כמה אחים שעסקו באותה פעילות.‏ משימתי הראשונה היתה להדפיס במכונת כתיבה עותקים של חוברת המצפה בצ׳כית.‏ העותקים נמסרו לעדים לצורך לימוד המקרא.‏

בהמשך הוזמנתי להצטרף לקבוצה שנפגשה בדירה בפראג להכנת ספרים.‏ מרבית הרהיטים הוצאו מאחד החדרים,‏ הוצב שולחן גדול במרכזו,‏ ועליו קיבצנו דפים מודפסים בודדים.‏ את הדפים הדביקו או תפרו וכך יצרו ספרים.‏ לא אחת חשבתי לעצמי מה נפלא יהיה לעסוק בעבודה זו במסגרת של שירות מלא.‏

כחלוצה בתנועת הנוער הקומוניסטית,‏ השתדלתי ללמד את הילדים להיות אנשים טובים יותר.‏ כעדת־יהוה אני עדיין עובדת עם צעירים,‏ ועזרתי לכמה מהם להיות משרתי יהוה טבולים.‏ איש מבני משפחתי לא הצטרף עדיין לעדי־יהוה,‏ אבל כפי שהמקרא מבטיח,‏ יש לי היום הרבה אבות ואמהות ואחים ואחיות רוחניים (‏מרקוס י׳:‏29,‏ 30‏)‏.‏

ב־1989 הוחלפה הממשלה הקומוניסטית בארצנו בממשלה דמוקרטית.‏ השינוי הוביל להכרה חוקית בעדי־יהוה,‏ ומאז אנו יכולים להתכנס בגלוי ללימוד המקרא,‏ לבשר מבית לבית ללא סכנת מעצר ולנסוע לארצות אחרות לכינוסים בינלאומיים.‏ יתרה מזו,‏ איננו חוששים עוד מחקירות,‏ מעצרים ואיומים.‏

בעלי ואני משרתים יחד את יהוה

ב־1990 התחתנתי עם פֶּטֶר,‏ אח לאמונה.‏ באפריל 1992 הגשמנו יחד את המטרה להיות חלוצים,‏ כינוי של עדי־יהוה למבשרים בשירות מלא.‏ ביוני 1994 הוזמנו לעבוד במשרד הסניף של עדי־יהוה בפראג.‏ היום,‏ במקום לייצר ספרות מקראית בחשאי,‏ אנו יכולים לדאוג בגלוי לצרכים הרוחניים של תושבי צ׳כיה.‏

לשמחתנו הרבה,‏ לפני מספר שנים,‏ נענו הוריי להזמנה לבקר במרכז שבו אנו חיים ועובדים יחד עם עוד כ־60 איש.‏ לאחר שראה את בניין המגורים ואת המשרדים אמר אבי:‏ ”‏כן,‏ יש ביניכם אהבה אמיתית”‏.‏ אלו היו המילים היפות ביותר שיכולתי לשמוע מאבי.‏

ליהנות ממה שהקומוניזם הבטיח

התקווה ליהנות מעולם טוב יותר בעזרת הקומוניזם לא היתה אלא חלום באספמיא.‏ ההיסטוריה מלמדת שאפילו במאמצים הכנים ביותר לא הצליחו בני האדם ליצור חברה צודקת.‏ אני מאמינה שעוד רבים יבינו שהאדם אינו מסוגל לחיות חיי אושר בלי עזרת אלוהים (‏ירמיהו י׳:‏23‏)‏.‏

אני נזכרת מדי פעם שאבי איחל לי לחיות את ”‏החיים האמיתיים”‏,‏ ולימד אותי שהקומוניזם הוא הדרך לחיים הללו.‏ אך מן המקרא למדתי ש”‏החיים האמיתיים”‏ ‏—‏ חיים בעולם החדש רב הצדק שיכונן אלוהים ‏—‏ הם ההבטחה הוודאית היחידה שבני אדם יכולים לסמוך עליה (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏19‏)‏.‏ אני אומרת זאת משום שמי שמשתדלים במלוא הכנות ליישם את עקרונות המקרא מצליחים לחיות יחד בשלום באופן יוצא מן הכלל,‏ וזאת למרות היותם נתונים לחטא ולאי־שלימות.‏ הם הודפים את כל הפיתויים להפר את אחדותם או לקלקל את יחסיהם ההדוקים עם יהוה אלוהיהם.‏

ראיתי זאת במיוחד כשהוזמנו בעלי ואני לחנוכת הסניף החדש של עדי־יהוה סמוך ללבוב,‏ אוקראינה,‏ ב־19 במאי 2001.‏ פגשתי שם עדים אחרים שהיו בעבר חברים בתנועת הנוער הקומוניסטית ”‏חלוצים צעירים”‏.‏ הם קיוו,‏ כמוני,‏ שהקומוניזם יביא שלום ואחדות אמיתיים בעולם.‏ ולדימיר גריגוריב,‏ המשרת כיום עם אשתו בסניף ברוסיה,‏ היה גם הוא ”‏חלוץ צעיר”‏.‏

היום זה נראה אירוני שכאן,‏ במקום ששימש כמחנה קיץ ל”‏חלוצים הצעירים”‏,‏ הקימו עדי־יהוה סניף חדש.‏ בשל המקום המוגבל בסניף החדש,‏ ניתן היה לארח 839 איש בלבד מ־35 ארצות לתוכנית חנוכת הבית.‏ אולם,‏ למחרת בבוקר התאספו 881,‏30 איש באיצטדיון כדורגל בלבוב כדי לשמוע סקירה של התוכנית שהתקיימה יום קודם לכן.‏a חלקם באו ממקומות רחוקים,‏ מרחק שש שעות נסיעה או יותר.‏

בנוסף,‏ כשנודע להם שניתן לבקר בסניף החדש,‏ עלו על המוני האוטובוסים שהביאו אותם לאיצטדיון ועשו את דרכם אל הסניף.‏ אחר הצהריים החלו האוטובוסים להגיע לסניף לסיור רגלי במבנים.‏ בעלי ואני התארחנו שם בלילה.‏ עד הערב יותר מ־000,‏16 מאחינו היקרים השלימו את הסיור,‏ עלו על האוטובוסים והחלו בנסיעה ארוכה לביתם.‏

באוקראינה,‏ כמו גם בארצות מזרח אירופאיות אחרות,‏ האמינו מיליונים שהקומוניזם הוא התקווה הטובה ביותר ליצירת חברה חדשה ושלווה.‏ היום יש יותר מ־000,‏120 איש באוקראינה לבדה המבשרים על מלכות אלוהים.‏ קומוניסטים לשעבר כמוני מגיעים למסקנה שממשלה זו שבידי אלוהים היא התקווה הממשית הבלעדית לכינון אחווה אמיתית ושלום בין כל העמים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

בגיל עשר,‏ זמן קצר לאחר שהצטרפתי לתנועה הקומוניסטית ”‏חלוצים צעירים”‏

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

יותר מ־000,‏16 איש ביקרו בסניף

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

יותר מ־000,‏30 איש הקשיבו לסקירה של תוכנית חנוכת הבית

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

ולדימיר,‏ ”‏חלוץ צעיר”‏ קומוניסטי לשעבר,‏ שפגשתי בחנוכת הסניף באוקראינה

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

עם בעלי פֶּטֶר