כיצד חלומי התגשם
סיפורה של אלנה זִ’יטְנִיקוֹבה
גדלתי בצ׳כוסלובקיה, מדינת גרורה סובייטית, במשפחה שייחלה לעולם השליו שהבטיח הקומוניזם. אלא שהחלום הקומוניסטי ליצור חברה מאושרת ומאוחדת נגוז עם התמוטטות ברית המועצות ב־1991. הרשו לי לספר לכם כיצד חלומי התגשם בדרך אחרת.
נולדתי ב־12 בספטמבר 1962 למשפחה של קומוניסטים מושבעים שחיו בהוֹרְנִי בֶּנֶשוֹף, כפר השוכן כ־290 קילומטר מפראג. אבי השליך יהבו על האידיאלים הקומוניסטיים וחי על־פיהם. הוא גידל אותי, את שני אחיי ואת אחותי על־פי אותם אידיאלים. הוא לימד אותנו שבעזרת עבודה קשה וחיי צניעות, נוכל לתרום ליצירת חברה טובה יותר. הקומוניזם נתפס בעיניו כצורת השלטון הטובה ביותר, והוא תמך בו באופן פעיל.
אבי הִרבה לנכוח במפגשים שבהם היללו את הקומוניזם. הוא בז לדת בשל צביעותן של הכנסיות, והנחיל לנו את האמונה שאין אלוהים. אבי האמין שבסופו של דבר, כשלכל אחד יהיה קורת גג ומספיק מזון, יהיו בני האדם טובים יותר ויחיו בשלום. זו היתה תקווה נפלאה, ומילדותי שמעתי עליה רבות. האמנתי בכל מה שלימד אותנו אבי, והייתי נחושה בדעתי לתמוך בקומוניזם.
בתור ילדה קטנה שמתי לי למטרה להיות חלוצה, כפי שכונו חברי תנועת הנוער הקומוניסטית ”חלוצים צעירים”. החלוצים למדו לטפח תכונות טובות ולהיות פטריוטים. בגיל תשע נשבעתי את שבועת החלוצים וקיבלתי צעיף אדום. באירועים מיוחדים נתנו לי ללבוש גם את התלבושת הרשמית האחידה של החלוצים. השתדלתי להיות חלוצה למופת. כששמעתי את חברותיי לספסל הלימודים מדברות בשפה גסה, גערתי בהן והזכרתי להן שלא יאה לחלוצות לדבר כך.
אלא שעם הזמן התחוור לי שלא כל הטוענים להיות קומוניסטים אכן תמכו באידיאלים הקומוניסטיים. במקום להילחם בנטייה האנושית לחמדנות וצרות עין, נהגו לגנוב מרכוש הציבור. רבים שהטיפו לאחרים לעבוד לטובת הזולת, לא עשו כן בעצמם. המימרה הרווחת היתה: ”מי שאינו גונב, גונב ממשפחתו שלו”. התחלתי לשאול את עצמי, ’מדוע יש כל כך הרבה צביעות? מדוע כה מעטים נרתמים לקידום האידיאלים הנעלים של הקומוניזם? מדוע המאמצים נכשלים?’
עת לבחינה מחדש
באמצע שנות העשרֵה לחיי, ביליתי חלק מחופשות הקיץ בחברת תלמידה מבית־ספרי ששמה אלנה. ערב אחד באה לבקר אותנו טניה, חברתה המבוגרת של אלנה. ”אני חייבת לדבר איתכם על משהו מאוד חשוב”, אמרה. ”השתכנעתי שיש אלוהים”. היינו מוכות תדהמה. לאחר שהתאוששנו מן ההפתעה שטפנו אותה בשאלות. ”איזה הוכחות יש לך?” ”איך הוא נראה?” ”היכן הוא חי?” ”מדוע אין הוא מתערב?”
טניה השיבה על השאלות בזו אחר זו. היא הסבירה לנו שמטרתו המקורית של אלוהים היתה שכדור־הארץ יהיה בית גן־עדני עבור בני האדם, ותיארה בפנינו כיצד מטרה זו בסופו של דבר תתממש. כשהראתה לנו מן המקרא את ההבטחות שהעולם יטוהר ויאוכלס בבני אדם בריאים הדואגים איש לרעהו, התברר לי שהן דומות להבטחות שגם אני מאמינה בהן. אך ידעתי שאם יאמרו לאבי שדברים נפלאים אלו יתגשמו באמצעות מלכות אלוהים — ולא באמצעות הקומוניזם — הוא לא יהיה מרוצה.
פעם אחת כשהייתי בת שש או שבע, לקחה אותי הבת של השכנים לכנסייה בלא ידיעת הוריי. הכומר סיפר סיפור מקראי. זה כל כך מצא חן בעיניי והייתי צמאה למידע נוסף. אפילו השגתי ספרות דתית. כשסיפרתי להוריי אסרו עלי בכל תוקף לבקר שוב בכנסייה, והשמידו את כל מה שהכנסתי הביתה. בנוסף לכל זה, אבי היכה אותי כדי להדגיש לי את חומרת מעשיי.
מאז, לא העזנו לדבר על אלוהים בבית. התגבשה בי האמונה שרק אנשים פרימיטיביים וחסרי השכלה מאמינים באלוהים, ושהדת היא המצאה של בני אדם. בבית־הספר למדנו שהמציאו את אלוהים כדרך להסביר תופעות בלתי מובנות. והנה טניה, אשה אינטליגנטית — מורה במקצועה — מאמינה באלוהים! ’יש דברים בגו’, חשבתי לעצמי.
טניה דיברה באופן משכנע מאוד, והיה ברור לנו שהיא מאמינה במה שהיא אומרת. אז שאלנו אותה, ”טניה, מה שיכנע אותך שיש אלוהים?”
”המקרא”, השיבה. ”לכל השאלות ששאלתן יש תשובות במקרא. האם אתן רוצות להבין אותו טוב יותר?”
ידעתי שאם אתחיל ללמוד את המקרא, הוריי יכעסו. אבל הרצון העז ללמוד גבר עלי. טניה נתנה לי את כתובתה של לודמילה, עדת־יהוה שגרה סמוך לביתנו בהוֹרְנִי בֶּנֶשוֹף. לודמילה הראתה לי את הבטחותיו של אלוהים לכונן גן־עדן עלי אדמות, ושאלתי את עצמי, ’מי ערב לי שההבטחות האלו תתגשמנה?’
לודמילה אמרה שעלי ללמוד עוד על אלוהים כדי שאוכל להאמין בו ובהבטחותיו. מן השיעורים עם לודמילה השתכנעתי שהארץ וצורות החיים המורכבות הרבות שעליה אינן פרי המקרה העיוור. חייב להיות בורא בעל תבונה עילאית. הגעתי למסקנה שהמקרא הגיוני מאוד באומרו: ”כל בית יש לו בונה, אך בונה הכול הוא האלוהים” (עברים ג׳:4).
רציתי שמשפחתי תלמד את הדברים הללו. אך הנחתי שהם לא יתעניינו, ולא מיהרתי לספר להם. יום אחד מצאה אמי בין חפציי האישיים דף שנפל מספר מקרא בלוי שקיבלתי. הוריי היו מודאגים מאוד.
שיחה עם אבי
כשנתאמתו חשדותיו של אבי שאני בקשר עם עדי־יהוה, הזמין אותי לשיחה ארוכה. ”את חייבת לנתק מייד כל קשר עם האנשים האלו”, אמר. ”אם לא תעשי זאת, לא אוכל עוד לכהן כראש הכפר. את תהרסי לי את הקריירה. אהיה חייב לעזוב את התפקיד ולחזור לעבוד במפעל. את תמיטי חרפה על כל המשפחה”.
”אבל אבא, המקרא הוא ספר הגיוני, ויש בו עצות מעולות לחיים”.
”לא, אלנקה”, הסביר אבא, ”מעולם לא נזקקתי למקרא או לאלוהים כדי להיות מאושר. עשיתי הכול במו ידיי. איש לא עזר לי. אני מתפלא שאת יכולה להאמין בשטויות האלו! את חייבת לחיות את החיים האמיתיים — להתחתן, להביא ילדים, ואז תראי שתוכלי להיות מאושרת בלי אלוהים”.
לשונו הנחרצת של אבי הטביעה בי את חותמה. התחלתי לפקפק באמונתי, שבאותה עת לא היו לה יסודות איתנים. הרי היכרתי את אבי זמן רב יותר מאשר את עדי־יהוה, ותמיד הרגשתי בבית כמו בחממה. ידעתי שאבי רוצה בטובתי, ושהוא אוהב אותי, אז הבטחתי לו שאפסיק ללמוד את המקרא. כעבור זמן קצר, כשמלאו לי 18 שנה, סיימתי את לימודיי בבית־הספר ויצאתי לעבוד בפראג, בירת ארצנו.
חיי בפראג
מצאתי עבודה בבנק, כשלנגד עיניי השאיפה ללמוד על החיים האמיתיים שיביא עימו הקומוניזם, כפי שלימד אותי אבי. אלא שלא חלף זמן רב, והתברר לי שתושבי העיר אינם מאושרים יותר מן האנשים שגדלתי איתם. אי־מוסרית, צביעות, אנוכיות ושתיינות נחשבו לנורמות.
הימים חלפו, ועד־יהוה שגר ליד בית הוריי בהוֹרְנִי בֶּנֶשוֹף, ביקר בפראג ודאג לכך שהעדים יצרו איתי קשר. כך חזרתי ללמוד את המקרא עם אשה ששמה אֶווה. בסוף כל שיעור, שאלה אותי אווה, ”האם את רוצה שאחזור בשבוע הבא?” היא מעולם לא כפתה עלי את דעותיה, למרות שמדי פעם שאלתי אותה מה היתה עושה במקומי.
”לא אוכל לומר לך מה הייתי עושה”, השיבה. אחר כך הראתה לי משהו במקרא שעזר לי לקבל החלטה. היחסים שלי עם הוריי הדאיגו אותי במיוחד, ושאלתי אותה אם עלי לנתק איתם כל קשר. אווה פתחה בשמות כ׳:12, ששם נאמר כבד את אביך ואת אמך. ואז שאלה, ”למרות זאת, האם יש משהו שצריך להיות יקר לנו יותר מאשר הורינו?”
מאחר שלא ידעתי מה לומר, היא פתחה את המקרא והצביעה על דברי ישוע המשיח: ”האוהב את אביו או את אמו יותר ממני אינו כדאי לי, והאוהב את בנו או את בתו יותר ממני אינו כדאי לי” (מתי י׳:37). אז הבנתי שעלי לכבד את הוריי, אבל ישוע, ואביו השמימי, ראויים לאהבה רבה יותר. אווה תמיד ניסתה להצביע על עיקרון מקראי רלוונטי, ולהותיר את ההחלטה בידיי.
ניגוד אינטרסים
ב־1982 התקבלתי ללימודי אגרונומיה במכללה בפראג. עד מהרה התברר לי שאין באפשרותי להקדיש לקורסים במכללה תשומת לב מספקת ובו בזמן ללמוד את המקרא. אז הודעתי לאחת הפרופסורים שאני שוקלת לפרוש מן המכללה. ”אשלח אותך למישהו שיבין אותך ויעזור לך”, אמרה. היא ארגנה לי פגישה עם הדיקן של המכללה.
הדיקן קיבל את פניי בברכה ושאל: ”מדוע הסטודנטית המצטייינת שלנו רוצה לעזוב?”
”משום שאין לי זמן לדברים אחרים שגם מעניינים אותי”, השבתי. מאחר שעדי־יהוה בצ׳כוסלובקיה באותה תקופה היו מחוץ לחוק, לא היתה לי כוונה לספר לו מה עומד מאחורי הכוונה לעזוב. אבל לאחר שיחה של שעתיים, הגעתי למסקנה שאפשר לסמוך עליו. אז סיפרתי לו שאני לומדת את המקרא.
”תלמדי גם את המקרא וגם את מרקס”, אמר. ”ואז תחליטי”. קיבלתי את הרושם שהוא ממש מעודד אותי ללמוד את המקרא!
מזימה שסוכלה
אבל למחרת נסעו הדיקן והפרופסור אל ביתי בכפר ושוחחו עם הוריי. הם הזהירו אותם שאני בקשר עם כת מסוכנת ובלתי חוקית וסיפרו להם שבכוונתי לעזוב את המכללה. ”אם בתכם תחליט לעזוב את בית־הספר”, הבטיח הדיקן לאבי, ”נוודא שהיא לא תצליח למצוא שום עבודה בפראג, ואז לא תהיה לה ברירה אלא לחזור אליכם ולנתק כל קשר עם הכת הזאת”.
בינואר 1983 עזבתי את בית־הספר. חברה שלמדה גם היא את המקרא, עזרה לי לשכור חדר מאשה מבוגרת. מאחר שלא ידעתי מאומה על ביקורו של הדיקן בבית הוריי, לא הבנתי מדוע כל מאמציי למצוא עבודה עולים בתוהו. הדבר עורר גם את סקרנותה של בעלת הבית שלי, ובלי ידיעתי הלכה אל הדיקן ושאלה אותו מדוע עזבתי את בית־הספר.
”תיזהרי ממנה!” אמר. ”היא שייכת לכת המסוכנת של עדי־יהוה. בגלל זה היא עזבה את בית־הספר. היא חייבת לחזור הביתה ולהפסיק עם זה. אני אדאג לכך שהיא לא תמצא עבודה בפראג!”
כשחזרה בעלת הבית באותו לילה, היא קראה לי ואמרה: ”אלנקה, היום הייתי במכללה שלך”. חשבתי לעצמי שהנה עלי להתחיל לארוז בזה הרגע ולעזוב את דירתה. אך היא אמרה: ”אינני מסכימה עם מעשיו של הדיקן. זכותך להאמין במה שאת רוצה; מה שחשוב זו ההתנהגות שלך. אעזור לך למצוא עבודה”. באותו לילה התפללתי ליהוה והודיתי לו על עזרתו.
כעבור זמן קצר הגיע אבי לפראג כדי לקחת אותי הביתה. אלא שהפעם הטיעונים שלו לא שכנעו אותי. אמונתי ביהוה ובהבטחותיו נשענה על יסודות איתנים יותר. לבסוף עזב אבי בלעדיי, ולראשונה בחיי ראיתי אותו בוכה. זו היתה פגישה טעונה מאוד, אבל החוויה הזו קירבה אותי ליהוה. רציתי להיות שלו ולשרתו. ועל כן, ב־19 בנובמבר 1983, נטבלתי באמבטיה בדירה בפראג כסמל להקדשתי ליהוה.
החלטה מבורכת
עם הזמן, השתתפתי בהפקת הספרות האסורה של העדים. העבודה הצריכה אמצעי זהירות קפדניים, משום שהרשויות כבר השליכו לכלא כמה אחים שעסקו באותה פעילות. משימתי הראשונה היתה להדפיס במכונת כתיבה עותקים של חוברת המצפה בצ׳כית. העותקים נמסרו לעדים לצורך לימוד המקרא.
בהמשך הוזמנתי להצטרף לקבוצה שנפגשה בדירה בפראג להכנת ספרים. מרבית הרהיטים הוצאו מאחד החדרים, הוצב שולחן גדול במרכזו, ועליו קיבצנו דפים מודפסים בודדים. את הדפים הדביקו או תפרו וכך יצרו ספרים. לא אחת חשבתי לעצמי מה נפלא יהיה לעסוק בעבודה זו במסגרת של שירות מלא.
כחלוצה בתנועת הנוער הקומוניסטית, השתדלתי ללמד את הילדים להיות אנשים טובים יותר. כעדת־יהוה אני עדיין עובדת עם צעירים, ועזרתי לכמה מהם להיות משרתי יהוה טבולים. איש מבני משפחתי לא הצטרף עדיין לעדי־יהוה, אבל כפי שהמקרא מבטיח, יש לי היום הרבה אבות ואמהות ואחים ואחיות רוחניים (מרקוס י׳:29, 30).
ב־1989 הוחלפה הממשלה הקומוניסטית בארצנו בממשלה דמוקרטית. השינוי הוביל להכרה חוקית בעדי־יהוה, ומאז אנו יכולים להתכנס בגלוי ללימוד המקרא, לבשר מבית לבית ללא סכנת מעצר ולנסוע לארצות אחרות לכינוסים בינלאומיים. יתרה מזו, איננו חוששים עוד מחקירות, מעצרים ואיומים.
בעלי ואני משרתים יחד את יהוה
ב־1990 התחתנתי עם פֶּטֶר, אח לאמונה. באפריל 1992 הגשמנו יחד את המטרה להיות חלוצים, כינוי של עדי־יהוה למבשרים בשירות מלא. ביוני 1994 הוזמנו לעבוד במשרד הסניף של עדי־יהוה בפראג. היום, במקום לייצר ספרות מקראית בחשאי, אנו יכולים לדאוג בגלוי לצרכים הרוחניים של תושבי צ׳כיה.
לשמחתנו הרבה, לפני מספר שנים, נענו הוריי להזמנה לבקר במרכז שבו אנו חיים ועובדים יחד עם עוד כ־60 איש. לאחר שראה את בניין המגורים ואת המשרדים אמר אבי: ”כן, יש ביניכם אהבה אמיתית”. אלו היו המילים היפות ביותר שיכולתי לשמוע מאבי.
ליהנות ממה שהקומוניזם הבטיח
התקווה ליהנות מעולם טוב יותר בעזרת הקומוניזם לא היתה אלא חלום באספמיא. ההיסטוריה מלמדת שאפילו במאמצים הכנים ביותר לא הצליחו בני האדם ליצור חברה צודקת. אני מאמינה שעוד רבים יבינו שהאדם אינו מסוגל לחיות חיי אושר בלי עזרת אלוהים (ירמיהו י׳:23).
אני נזכרת מדי פעם שאבי איחל לי לחיות את ”החיים האמיתיים”, ולימד אותי שהקומוניזם הוא הדרך לחיים הללו. אך מן המקרא למדתי ש”החיים האמיתיים” — חיים בעולם החדש רב הצדק שיכונן אלוהים — הם ההבטחה הוודאית היחידה שבני אדם יכולים לסמוך עליה (טימותיאוס א׳. ו׳:19). אני אומרת זאת משום שמי שמשתדלים במלוא הכנות ליישם את עקרונות המקרא מצליחים לחיות יחד בשלום באופן יוצא מן הכלל, וזאת למרות היותם נתונים לחטא ולאי־שלימות. הם הודפים את כל הפיתויים להפר את אחדותם או לקלקל את יחסיהם ההדוקים עם יהוה אלוהיהם.
ראיתי זאת במיוחד כשהוזמנו בעלי ואני לחנוכת הסניף החדש של עדי־יהוה סמוך ללבוב, אוקראינה, ב־19 במאי 2001. פגשתי שם עדים אחרים שהיו בעבר חברים בתנועת הנוער הקומוניסטית ”חלוצים צעירים”. הם קיוו, כמוני, שהקומוניזם יביא שלום ואחדות אמיתיים בעולם. ולדימיר גריגוריב, המשרת כיום עם אשתו בסניף ברוסיה, היה גם הוא ”חלוץ צעיר”.
היום זה נראה אירוני שכאן, במקום ששימש כמחנה קיץ ל”חלוצים הצעירים”, הקימו עדי־יהוה סניף חדש. בשל המקום המוגבל בסניף החדש, ניתן היה לארח 839 איש בלבד מ־35 ארצות לתוכנית חנוכת הבית. אולם, למחרת בבוקר התאספו 881,30 איש באיצטדיון כדורגל בלבוב כדי לשמוע סקירה של התוכנית שהתקיימה יום קודם לכן.a חלקם באו ממקומות רחוקים, מרחק שש שעות נסיעה או יותר.
בנוסף, כשנודע להם שניתן לבקר בסניף החדש, עלו על המוני האוטובוסים שהביאו אותם לאיצטדיון ועשו את דרכם אל הסניף. אחר הצהריים החלו האוטובוסים להגיע לסניף לסיור רגלי במבנים. בעלי ואני התארחנו שם בלילה. עד הערב יותר מ־000,16 מאחינו היקרים השלימו את הסיור, עלו על האוטובוסים והחלו בנסיעה ארוכה לביתם.
באוקראינה, כמו גם בארצות מזרח אירופאיות אחרות, האמינו מיליונים שהקומוניזם הוא התקווה הטובה ביותר ליצירת חברה חדשה ושלווה. היום יש יותר מ־000,120 איש באוקראינה לבדה המבשרים על מלכות אלוהים. קומוניסטים לשעבר כמוני מגיעים למסקנה שממשלה זו שבידי אלוהים היא התקווה הממשית הבלעדית לכינון אחווה אמיתית ושלום בין כל העמים.
[הערת שוליים]
a באותו זמן התאספו 143,41 איש נוספים באיצטדיון בקייב — מרחק 500 קילומטר בערך — ושם הקשיבו גם הם לסקירה של תוכנית חנוכת הבית. הנוכחות הכוללת של 024,72 איש נחשבה להתכנסות הגדולה ביותר של עדי־יהוה באוקראינה בכל הזמנים.
[תמונה בעמוד 12]
בגיל עשר, זמן קצר לאחר שהצטרפתי לתנועה הקומוניסטית ”חלוצים צעירים”
[תמונה בעמוד 16]
יותר מ־000,16 איש ביקרו בסניף
[תמונה בעמודים 16, 17]
יותר מ־000,30 איש הקשיבו לסקירה של תוכנית חנוכת הבית
[תמונה בעמוד 17]
ולדימיר, ”חלוץ צעיר” קומוניסטי לשעבר, שפגשתי בחנוכת הסניף באוקראינה
[תמונה בעמוד 17]
עם בעלי פֶּטֶר