מנקודת המבט המקראית
רגשי אשמה — האם הם תמיד בלתי רצויים?
רבים רואים כיום ברגשי האשמה תחושה בלתי רצויה. הם תומכים בעמדתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה אשר אמר: ”האשמה היא המחלה האיומה ביותר מכל מה שהתחולל בו באדם עד כה”.
אלא שמספר חוקרים מגיעים כעת למסקנה שונה. ”האשמה היא צד חיוני באדם רגיש ואחראי”, אומרת ד״ר סוזן פורוורד, סופרת ופסיכותֶרַפִּיסטית בעלת שם עולמי. ”היא כלי של המצפון”. אם כן, האם כל רגשי האשמה שליליים? היש נסיבות כלשהן שבהן רגשי האשמה מועילים?
מהי אשמה?
האשמה ניעורה מן ההכרה שפגענו במישהו יקר לנו או לא עמדנו באמות המידה שחשוב לנו לחיות על־פיהן. ספר עיון אחד מציין שאשמה קשורה ב”תחושה של חָבות מתוך אחריות לכישלון, לעלבון, לפשע או לחטא”.
המילה אשמה מוזכרת בתנ״ך בהקשר לאי־ציותם של בני ישראל לתורת אלוהים. יותר ממחצית ההתייחסויות לאשמה מופיעות בספרים ויקרא ובמדבר. מעניין לציין שהמילה כמעט אינה מוזכרת בכתבים המשיחיים. אולם גם באותם מקומות מעטים נזכרת המילה בהקשר לחטאים חמורים נגד אלוהים (מרקוס ג׳:29; קורינתים א׳. י״א:27).
למרבה הצער, אנו עלולים לחוש אשמה ללא סיבה מוצדקת. למשל, אם אדם הוא טיפוס פרפקציוניסט ונוטה להציב לעצמו רף ציפיות גבוה מדי, כל אכזבה תצית בתוכו תחושה מיותרת של אשמה (קהלת ז׳:16). ייתכן מצב אחר שבו חרטה מוצדקת על טעות או עוול שעשינו תתעצם ותהפוך לרגשי בושה, ומתוך כך נעניש את עצמנו שלא לצורך. אם כן, איזו תועלת יכולים רגשי האשמה להצמיח?
הצד החיובי של רגשי האשמה
רגשי אשמה יכולים להועיל בשלוש דרכים לפחות. ראשית, הם מעידים על מודעותנו לאמות מידה מקובלות. הם מהווים אות לכך שמצפוננו מתפקד (רומים ב׳:15). ספר שיצא לאור מטעם האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה רואה בהיעדר רגשי אשמה דפוס התנהגות מסוכן לחברה. אדם שמצפונו טמא או קהה מתקשה להבחין בין טוב לרע, וזה יכול להיות מסוכן (טיטוס א׳:15, 16).
שנית, מצפון מיוסר עוזר לנו להימנע ממעשים פסולים. כשם שכאב פיסי מאותת לנו על בעיה בריאותית אפשרית, כאב רגשי הכרוך באשמה מאותת לנו על בעיה מוסרית או רוחנית שראוי לתת עליה את הדעת. המודעות לחולשה דוחקת בנו להימנע מלפגוע שוב בעצמנו, ביקירינו ובאחרים (מתי ז׳:12).
שלישית, ההודאה באשמה עוזרת הן לאשם והן לנפגע. לדוגמה, רגשי האשמה שאחזו בדוד המלך היו מלווים בייסורים רגשיים עזים. ”כי החרשתי בָּלו עצמָי בשאגתי כל היום”, כתב. אך כשהודה לבסוף על חטאתו בפני אלוהים, שר דוד בשמחה: ”רָנֵי פַּלֵט [שירי רינה של הצלה] תסובבני” (תהלים ל״ב:3, 7). ההודאה עשויה להקל גם על הנפגע משום שחרטת הפוגע מוכיחה שהוא אוהב את הנפגע ומצטער על שגרם לו צער (שמואל ב׳. י״א:2–15).
השקפה מאוזנת לגבי רגשי אשמה
כדי לראות את האשמה באופן מאוזן, שים לב לניגוד החד בין ישוע לפרושים בהתייחסותם לחוטאים ולחטא. בלוקס ז׳:36–50 מסופר על אשה לא־מוסרית שנכנסה לביתו של פרושי. באותה שעה סעד שם ישוע. היא נכנסה בשקט וניגשה לישוע, הרטיבה את רגליו בדמעותיה ומשחה אותן בשמן בושם יקר.
הפרושי המתחסד בז לה וחשב שזה למטה מכבודו להתייחס אליה. הוא חשב בלבו: ”אילו היה זה [ישוע] נביא, היה יודע מי היא ומה טיבה של האשה הנוגעת בו — שהיא אשה חוטאת” (לוקס ז׳:39). מייד תיקן אותו ישוע. ”בשמן את ראשי לא משחתָ”, אמר, ”אך היא בשמן בושם משחה את רגליי. על כן אומר אני לך: נסלחו לה חטאיה הרבים, כי רבה אהבתה”. אין ספק שמילים אוהבות אלו רוממו את רוחה של האשה והקלו עליה (לוקס ז׳:46, 47).
אין להבין מכך שישוע התייחס לאי־מוסריות בסלחנות. הוא למעשה לימד את הפרושי הגאה שהאהבה היא המניע החזק ביותר לשרת את אלוהים (מתי כ״ב:36–40). רגשי האשמה שהטרידו את האשה עקב אי־מוסריותה בעבר היו במקומם. אך היא הביעה חרטה: היא בכתה, לא ניסתה להצדיק את התנהגותה הקודמת ונקטה צעדים חיוביים לכבד את ישוע ברבים. בתגובה לכך אמר לה ישוע: ”אמונתך הושיעה אותך, לכי לשלום” (לוקס ז׳:50).
בניגוד לכך, הפרושי הוסיף לבוז לה כחוטאת. אולי ניסה לעורר בתוכה יראת שמים ובושה. אך הניסיון התמידי לגרום לאחרים לחוש אשמה אם אין הם מתנהגים תמיד כפי שלדעתנו עליהם להתנהג אינו משקף אהבה. קו פעולה זה עלול להשיג בטווח הארוך את התוצאה ההפוכה (קורינתים ב׳. ט׳:7). כדי לראות תוצאות טובות יש לנהוג כדוגמת ישוע — להציב דוגמה טובה, לשבח בכנות ולהביע אמון, אם כי לעתים יש צורך בתוכחה ובתיקון (מתי י״א:28–30; רומים י״ב:10; אפסים ד׳:29).
לפיכך, רגשי אשמה עשויים להיות חיוביים ואף הכרחיים כשאנו עושים מעשה רע. במשלי י״ד:9 נאמר: ”אווילים יליץ אָשָם”, כלומר האווילים מזלזלים באשמה. מצפון מיוסר יכול וצריך להניע אותנו לווידוי ולצעדים חיוביים נוספים. עם זאת, עלינו תמיד לשרת את יהוה לא מתוך אשמה אלא בראש ובראשונה מתוך אהבה (איוב א׳:9–11; ב׳:4, 5). המקרא מבטיח שאם מתוך גישה זו מעודדים אנשים טובים ומחזקים את ידיהם, הם יעשו את מיטבם. והחשוב מכול, הם יעשו זאת בשמחה.