תקווה — האם היא באמת עוזרת?
דניאל היה רק בן עשר, אבל הוא נאבק במחלת הסרטן כבר שנה. רופאיו וקרוביו איבדו כל תקווה. אבל דניאל נאחז בתקווה. הוא האמין שהוא יגדל להיות חוקר, ויום אחד יעזור למצוא תרופה לסרטן. הוא היה אופטימי במיוחד לקראת ביקורו של רופא שהתמחה בטיפול בסוג הסרטן שלו. בהגיע היום המיוחל, הרופא נאלץ לבטל את ביקורו בשל מזג האוויר. דניאל שקע בייאוש. לראשונה הוא איבד תקווה. בתוך ימים ספורים הוא מת.
את סיפורו של דניאל סיפר חוקר בתחום הרפואה, שבדק את ההשפעה שיש לתקווה ולחוסר תקווה על הבריאות. אולי שמעת סיפורים דומים. לדוגמה, קשיש שעומד למות אולי משתוקק להמשיך לחיות כדי לראות אירוע חשוב ומיוחד — אולי ביקור של אדם יקר או פשוט לחגוג יום נישואין. האירוע בא וחולף, והמוות לא מאחר לבוא. איזה גורם מעורב במקרים כאלה? האם לתקווה יש השפעה כל כך חזקה כפי שכמה חושבים?
יותר ויותר חוקרים רפואיים מציינים שלאופטימיות, תקווה ולרגשות חיוביים אחרים אכן יש השפעה חזקה מאוד על חיי האדם ובריאותו. אבל לא כולם חושבים כך. יש חוקרים שמתייחסים לכל הטענות האלה כאל סתם סיפורים חסרי כל ביסוס מדעי. הם מעדיפים לחשוב שלמחלות פיזיות יש אך ורק גורמים פיזיים.
כמובן, הספקנות לגבי חשיבות התקווה אינה דבר חדש. לפני אלפי שנים, כאשר התבקש הפילוסוף היווני אריסטו להגדיר מהי תקווה, הוא השיב: ”התקווה היא חלומם של העֵרים”. יותר קרוב לתקופתנו, המדינאי האמריקני בנג׳מין פרנקלין אמר בלגלוג: ”החי על תקוות ימות בצום”.
אם כן, מהי האמת לגבי תקווה? האם היא לא יותר מאשר משאלת לב, דרך להתנחם בחלומות שווא? או אולי יש סיבות מוצדקות להתייחס לתקווה כאל דבר משמעותי יותר, משהו שכולנו צריכים למען בריאותנו ואושרנו, משהו מבוסס ובעל תועלת ממשית?