הררי שיש
מאת כתב עורו! באיטליה
דומה כי הפסגות החולשות על הערים קַרַרָה ופיטרסנטה זרועות כתמי שלג. אלא שזו אשליה. לאמיתו של דבר, הכתמים הלבנים הללו הם שטחים נרחבים של שאריות שנותרו מחציבה. הרים אלה, שהם חלק מרכס האפנינים שבטוסקנה, ממוקמים בצפון מרכז איטליה ונדירים מבחינה גיאולוגית. ההרים באזור עשויים שיש. אין אף מקום אחר בעולם שבו ניתן למצוא ריכוז כה גבוה של חומר אצילי זה.
עוד מימי קדם חצב האדם אבנים מהרים אלה ויצר מהם עמודים, אריחים, רצפות ופסלים מרהיבים. מרבצי השיש העצומים, הניסיון והמומחיות של הפועלים המקומיים ואיכות הטכנולוגיה המקומית עשו למחוז זה שם כמרכז הסחר העולמי לאבנים. בנוסף לחומרים שנחצבים במקום, שיש המגיע למארינה די קררה מכל פינה בעולם, מעובד בתעשיות מקומיות המתמחות בענף ומיוצא לרחבי העולם.
מסורת שיש עתיקה
הרומים הקדומים ניצלו את השיש המקומי לצורכי בנייה ופיסול. פסלי השיש הלבנים של קררה נחשבו ליפים במיוחד. ב־1505 הגיע למקום מיכלאנג׳לו במטרה לבחור גושי שיש בעלי מרקם עדין, נטולי עורקים וללא פגמים מהם פיסל כמה מיצירות הפאר היותר ידועות שלו.
ביסודו של דבר, שיטות החציבה הקדומות נותרו בעינן במשך מאות שנים. טריזי עץ הוחדרו לנקודות נבחרות בתוך סדקים טבעיים או חריצים שנחצבו בגוש סלע. כאשר שפכו מים על טריזי העץ, הם התנפחו ולבסוף הגוש נבקע. באמצע המאה ה־18 הוכנסו לשימוש חומרי נפץ, אולם הם ניפצו את הסלע לרסיסים, כך שניתן היה להשתמש לכל היותר רק בשליש ממנו. גושים ענקיים של שאריות שיש — הנראים כמו כתמי שלג — מהווים עדות לשיטות שפסו מן העולם.
העברת גושי אבן גדולים ומסיביים במורד המדרון התלול בעזרת מזחלות וחבלים היתה עבודה מסוכנת. ”אם הכבל שהחזיק את המזחלת היה מתנתק”, מסביר מקור אחד, ”עבור ראש צוות הפועלים היתה לכך רק משמעות אחת — מוות בטוח, הואיל ועמד לפני גוש הסלע כדי לכוון את ההובלה; גם ליתר העובדים בצוות לא היו סיכויים של ממש להימלט אם הם נפגעו מהכבל שהצליף בהם כמו במכת שוט”.
ברם, השיטות המודרניות שונות לחלוטין. ערכתי סיור בן יום באזור קררה וזכיתי לקבל מושג באשר לייצור השיש בימינו. הרשו לי לחלוק עימכם את מה שלמדתי.
ביקור במחצבה
את ג׳ובאני, שהוא המדריך שלי בשטח המחצבה, אני מוצא באחד ממגרשי השיש הרבים שבקררה. במגרשים אלה מוחזקים במלאי מאות גושי שיש, מונחים זה על גבי זה בערימות מסודרות, מוכנים למכירה או לעיבוד באתר. מכונות אוטומטיות מנסרות מהגושים לוחות שיש, ומכונות אחרות מלטשות. בעבר, נעשו ידנית שתי העבודות הללו.
כדי לסייר במחצבה, אנו לוקחים את רכב השטח של ג׳ובאני ועד מהרה אנחנו נוסעים בזהירות בכביש תלול ומפותל המוביל אותנו לבקעה צרה בתוך ההר, כשמסביב ניבטים שברי הסלעים הלבנים. המשאיות שאנו רואים, אשר יכולות לשאת מטען של עד 30 טון, נעות בכבדות במדרון ההר עמוסות בגושי סלע ענקיים.
ביציאה מאחד העיקולים נגלה לעינינו קיר לבן ומסנוור החצוב בהר. הוא עצום ממדים ומורכב משורה של מדרגות ענק, או ספסלים, שגובהה של כל אחת מהן נע בין 6 ל־9 מטרים. ג׳ובאני מתקרב עם המכונית לאחת מהן ונעצר.
מבט חטוף מסביב מגלה שאנו באחת מהמחצבות הרבות שבעמק. צלקות לבנות נוספות, חלקן נמצאות מאות מטרים מעלינו, בולטות על פני השטח הטבעי של הסלע. לא פלא שמכנים מראה זה כ’מרהיב ועם זאת מזעזע’.
מחשבותיי נקטעות למראה דחפור המצויד בכלי חד שתכליתו להפוך חלק מהמדרגה הענקית עליה אנו עומדים. הגוש, שלו זוויות ישרות להפליא ומידותיו בערך 11 מטר אורך, 2 מטרים רוחב ו־6 מטרים גובה, נוחת על מיטת חצץ שהוכנה כדי לרכך את נפילתו. אולם כיצד יוצרים את הגושים האלה מתוך הסלע?
את התשובה לשאלה מספק פרנקו, אביו של ג׳ובאני, שעבד כל חייו במחצבות. הוא מראה לי גלגלת המניעה כבל פלדה ארוך המנסר אנכית את החלק האחורי של המדרגה שעליה אנחנו נמצאים. בהתאם להסברו, קודחים בפני השטח של הסלע חור מאוזן בקוטר של שמונה סנטימטרים, ולאחר מכן קודחים עוד חור אנכי במדרגה שמעל. שני החורים צריכים לחצות זה את זה. כעת משחילים דרך החורים כבל פלדה משובץ יהלומים ויוצרים לולאה, כמו מחרוזת ענקית. הכבל המתוח, שמסתובב במהירות גבוהה בעזרת מנוע חשמלי, מנסר את הסלע בדיוק רב. כשכל צידי הגוש — אופקי ואנכי — נוסרו, הופכים את הגוש. אחרי כן, בעזרת אותו כבל, מנסרים את הסלע לחתיכות בגדלים סבירים יותר כדי שיהיה קל להעבירן. שיטה דומה מיושמת גם במחצבות התת־קרקעיות שבקרבת מקום, שם כורים שיש הקבור בלב לבם של ההרים.
בתי חרושת מקומיים הופכים חומר גלם זה לשלל מוצרים — אריחים, אלמנטים מבניים וציפויים המשמשים בענף האדריכלות. מוצרי האבן של קררה שימשו מאז ומעולם, ועד עצם היום הזה, את ענף הבנייה.
בכמה בתי מלאכה מייצרים על־פי הזמנה מרצפות או ריהוט ואביזרים חיצוניים או פנימיים. אחרים מתמחים בייצור אדני אח דקורטיביים, אביזרים לשירותים, שולחנות וכיוצא בזה. מוצרי שיש מקומיים בשלל דגמים וצבעים הקיימים בשוק מיועדים לעטר כיכרות ציבוריות וכן גם מבנים פרטיים וציבוריים, כולל בתי תפילה, מוזיאונים, מרכזי קניות, שדות תעופה וגורדי שחקים ברחבי העולם.
אומנם הפן התעשייתי של עולם השיש מעניין, אך אני מגלה עניין גם בשימושיו הדקורטיביים והאומנותיים. כדי להרחיב את ידיעותיי בנושא, העברתי את אחר הצהריים בעיר פיטרסנטה.
סדנאות השיש
”בקר בסדנאות האומנים”, מזמינך עלון מידע לתייר של פיטרסנטה, והאומנים ”ישמחו להראות לך את מיומנותם”. פיטרסנטה היא מקום קטן וידידותי, ולא היתה לי כל בעיה לשוטט בין סדנאותיה השוכנות במרכז שמתקופת ימי הביניים ובסביבתו, ולהתפעל מיצירות האומנות הנעשות כאן.
כאן פגשתי פַּסָלים ממדינות רבות, העמלים וטורחים ביצירת עבודות מקוריות ורבות תעוזה, בעוד שהאומנים המקומיים, שידיהם ופניהם מכוסות אבק לבן, מתמקדים בשחזור פסלים מתבניות גבס. חדרי התצוגה של הסדנאות, הגדושות בחפצי אומנות קלאסיים ומודרניים, מזכירים מוזיאונים המלאים בחפצי אומנות.
פיסול הוא תהליך ארוך. לדוגמה, כדי לעבד גוש השוקל שני טונות יש לנסר אותו בעזרת מסור שרשרת; לאחר מכן, בפרק זמן של שלושה עד חמישה חודשים חותכים בזהירות פיסות מהגוש עד השלמת העבודה. במקרים מסוימים מסירים במהלך העבודה כולה עד טון שלם מהגוש המקורי. בעבר, הכלים הבסיסיים היו פטישים, מפסלות ושופינים. כיום, מסורי דיסק ומפסלות המופעלות בלחץ אוויר — ”האחים הקטנים” של פטישי האוויר מפוררי הקרקע — מאיצים את התהליכים, אולם את עבודות הגימור אי אפשר לסיים אלא בעבודת יד. והתוצר המוגמר עוצר נשימה.
אומנות הפיסול הקדומה בשיש לא שרדה במקומות רבים. ברם, תודות למשאבים המקומיים, למיומנות שרכשו האומנים במשך מאות שנות ניסיון ולאומנים שבאים הנה כדי לקלוט מעט מהידע המקומי, ניתן בצדק לכנות את אזור קררה ופיטרסנטה ”האקדמיה הגבוהה לשיש”.
[תמונה בעמוד 22]
פסל שיש של הקיסר אוגוסטוס מהמאה הראשונה לספירה
[שלמי תודה]
Scala/Art Resource, NY
[תמונות בעמודים 22, 23]
על מנת לחתוך את גושי השיש נעזרים בכבל משובץ יהלומים
[תמונה בעמודים 22, 23]
מחצבות שיש בקַרַרָה, איטליה
[תמונה בעמוד 23]
מחצבה תת־קרקעית
[שלמי תודה לתמונה בעמוד 21]
סטודיו SEM, פיטרסנטה