גמאתי מרחקים בשמחה
סיפורה של קלייר ואווי
מדגסקר הוא אי הררי מכוסה יערות גשם עבותים השוכן 400 קילומטר מזרחית למדינה האפריקנית מוזמביק. נולדתי בצידו המזרחי של האי בכפר קטנטן ששמו בֶּטוֹקוֹ II. בשנת 1987, כשהייתי בת 15, עברתי לעיירת החוף מַהַנוֹרוֹ כדי להתחיל ללמוד בבית־הספר.
גרתי במהנורו עם אחי הגדול סלסטין, שכבר התחיל ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה. שנתיים לאחר מכן הפכתי לאחת מעדי־יהוה. הייתי נחושה לשרת את יהוה אלוהים כמיטב יכולתי.
מאמצים להגשים את יעדיי
אחד מיעדיי הראשונים היה לעזור למשפחתי שהתגוררה בבטוקו, ובאופן קבוע התפללתי ליהוה בנושא. אך רק בזמן החופשות מבית־הספר התאפשר לי לבקר. המסע היה מפרך וארך 100 קילומטר. את 40 הקילומטר הראשונים ניתן היה לעבור ברכב, אבל שארית 60 הקילומטר היו שביל הררי צר שהצריך הליכה ברגל.
היה עליי לטפס על גבעות תלולות רבות, וקטעים מסוימים במסלול הקשה היו צרים ככף רגלי. אם הייתי יוצאת השכם בבוקר וצועדת עד שעות בין הערביים, הייתי מצליחה לעבור בערך 40 קילומטר. האספקה שסחבתי שקלה יותר מ־15 קילוגרם — חלק על ראשי, חלק על גבי, והיתר בידיים. נשאתי בעיקר ספרות מקראית שנתתי לקרובי משפחה ולאנשים מעוניינים. אנשים בדרך הכירו אותי בתור ”האישה עם המטען הכבד”.
תחילה, למרות כל ההתלהבות שלי, בני משפחתי סירבו לשמוע על אמונתי החדשה. אבל לא חלף זמן רב וגישתם השתנתה. הם נהגו לשאול כל כך הרבה שאלות עד שלפעמים פרשנו למיטה רק בשתיים לפנות בוקר.
ביקור בלתי נשכח
ב־24 בדצמבר 1990 הגעתי לחופשה בכפר שלי, בטוקו. משפחתי קיבלה אותי במאור פנים, מתוך מחשבה שהגעתי כדי לחגוג איתם את חג המולד. שמחתם הפכה לאכזבה כאשר הסברתי מדוע לא אוכל להשתתף בחג. לא היה להם נעים להסביר זאת ליתר התושבים, היות וכולם בכפר היו די קרובים זה לזה. לכן הרגשתי שעליי ליטול יוזמה ולעשות זאת בעצמי. אבל כיצד?
לא הייתי בטוחה בעצמי, במיוחד בשל גילי הצעיר. תהיתי אם יהיה זה הולם להסביר את אמונתי באסיפה הכללית של הכפר שתיערך למחרת בכנסייה. התפללתי ליהוה ארוכות ומעומק הלב והתחננתי שידריך אותי. אחר כך ניגשתי לאחי הגדול פול, שהיה מורה בכנסייה, ושאלתי אותו: ”אתה חושב שזה יהיה בסדר אם אסביר מחר לאנשים בכנסייה מדוע אינני חוגגת את חג המולד?” הוא בירר את הנושא עם אחרים, והם הסכימו להצעה.
למחרת היום, בתום הטקסים בכנסייה, קראו לי להגיע. התפללתי שוב ליהוה ולקחתי איתי אספקה של ספרות מקראית. אחרי דברי הקדמה, הודיתי לכולם על שעזרו לי לרחוש כבוד עמוק למקרא. הסברתי שאחרי שעברתי לעיירה המשכתי ללמוד את המקרא, ושגיליתי אמיתות מקראיות רבות שאיש לא הראה לנו קודם לכן.
ניצלתי את ההזדמנות להסביר על התקווה המקראית לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות (תהלים ל״ז:29; ההתגלות כ״א:3, 4), על הסיבה לכך שקבוצה קטנה של נאמנים תילקח מכדור־הארץ לחיות בשמים (יוחנן י״ד:2, 3; ההתגלות ה׳:9, 10; י״ד:1, 3) ועל האמת המקראית שהמתים חסרי הכרה ומצויים במצב הדומה לשינה ולכן אינם סובלים מאומה (קהלת ט׳:5, 10; יוחנן י״א:11–14, 38–44). עוד הסברתי שהמשיחיים הראשונים לא חגגו את חג המולד ושיש לו שורשים אליליים.
בתום ההסבר, רבים מן הנוכחים השתכנעו מן הדברים שאמרתי, והיו שאפילו שאלו שאלות נוספות. לאחר מכן, הראיתי להם את הפרסומים שהבאתי איתי ואמרתי שאלה כלי עזר ללימוד המקרא מטעם עדי־יהוה. אמרתי שאני מוכנה לעזור לכל מי שמעוניין ללמוד את המקרא. הרבה מהם הסכימו לקבל עותקים של ספרות מקראית.
תגלית מפתיעה
אישה אחת שלא פגשתי קודם לכן, ניגשה אליי ואמרה, ”אחותי מתגוררת בכפר אחר והיא גם מהדת שלך”. בתמיהה רבה שאלתי, ”היכן?”
”באנדרַנוֹמַפַאנָה”, השיבה. הכפר מרוחק כ־30 קילומטר מבטוקו.
אמרתי לאישה שככל הנראה אחותה שייכת לדת אחרת, מפני שכל עדי־יהוה באזור מכירים זה את זה. ובכל זאת, האישה התעקשה ואמרה שאחותה לימדה אותה בדיוק את אותם דברים שהסברתי בנאום שלי בכנסייה. ביקשתי ממנה את שמה ואת כתובתה של אחותה, והייתי להוטה לצאת תיכף ומייד לאותו כפר. אך אמי הפצירה בי לחכות יום־יומיים בגלל המסע הרגלי הקשה שציפה לי. יומיים לאחר מכן יצאנו אני ואחי צ׳ארלס לאנדרַנוֹמַפַאנָה.
עם הגיענו לכפר, שאלנו כמה תושבים, ”יש כאן עדי־יהוה?” התאכזבתי כאשר השיבו, ”יש לנו פה בכפר רק כנסיות קתוליות, פנטקוסטיות ועצמאיות”.
ואז אישה אחת אמרה, ”אם אתם מחפשים את עדי־יהוה, תלכו למרסלין ולמשפחתה”. זה בדיוק היה השם שנמסר לי!
מישהו הלך לקרוא למרסלין. היא הגיעה תוך זמן קצר, אבל נראתה קצת מפוחדת. כל הכפר הקיף אותנו, משום שהם הסיקו שאנו גורמי ממשל שבאו לחקור אותה. בדיעבד נודע לי שתושבי הכפר רדפו אותה ואת משפחתה בגלל ’הדת החריגה’ שלהם.
מרסלין לקחה אותנו הצידה, הרחק מן ההמון, כדי שנוכל לדבר. שאלתי אותה אם היא אחת מעדי־יהוה, והיא השיבה בחיוב. מייד הלכה והביאה את הספר האמת המובילה לחיי־נצח (לועזית), ספר ששימש את עדי־יהוה ככלי עזר ללימוד המקרא, וגם הוצאות ישנות של כתב העת המצפה, כולן קרועות ובלויות. ”איזו חוברת למדתם ביום ראשון שעבר?” שאלתי.
”יש לנו רק את החוברות האלה”, השיבה, ”ואנחנו לומדים אותן שוב ושוב”. רק אז סיפרתי למרסלין שגם אני עדת־יהוה. עד כמה היא שמחה! אמרתי לה שאני רוצה לפגוש את האיש שמנהל את האסיפות שלהם, והיא הסבירה שהוא גר באזור אחר, מרוחק יותר.
תגלית נעימה נוספת
למחרת יצאנו מרסלין ואני לבקר את האיש. הוא היה מאוד מופתע ושמח לראותנו. הסתבר שהוא עד־יהוה שהגיע מעיר החוף טוֹאַמַסִינָה, הנמצאת יותר מ־200 קילומטר צפונית מזרחית משם. הוא ומשפחתו נאלצו לחזור לכפר כמה שנים קודם לכן אחרי שאיבד במפתיע את מקום עבודתו בעיר. עם שובו, החל לבשר, להעביר שיעורי מקרא ולקיים אסיפות.
העד ומשפחתו התרגשו מאוד כשראו את ההוצאות החדשות של המצפה שהיו באמתחתי. הראיתי להם גם את הספר ביכולתך לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות, ששימש אותנו ככלי העזר העיקרי להוראת המקרא. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אותו. ביום ראשון חזרנו ביחד לאנדרַנוֹמַפַאנָה כדי לנכוח באסיפה. עודדתי אותם ליצור קשר עם משרד הסניף של העדים בעיר הבירה אַנְטַנַנַרִיבוֹ, משום שבמשרד לא ידעו על קיומה של קבוצה קטנה זו.
החל מינואר 1991 עשיתי את המסע ממהנורו לאנדרַנוֹמַפַאנָה כמעט כל חודש, וסיפקתי להם את ההוצאות החדשות של המצפה ופרסומים אחרים. היה זה מסע בן 130 קילומטר לכל כיוון, וצעדתי כמעט 90 קילומטר במעלה ובמורד גבעות תלולות וטרשיות, ביערות עבותים ובתוך בוץ סמיך וחלקלק כאשר ירדו גשמים.
ככל שיותר אנשים רצו ספרים וחוברות, כך הפך המטען שלי ליותר כבד. אך בסוף כל מסע מילאה אותי תחושה של סיפוק עמוק ואושר שפיצתה מעל ומעבר על העייפות והשרירים הכואבים. כמה שמחתי לראות את חברי הקבוצה מתלהבים מכל הוצאה חדשה ולהיות עדה לתגובתם כשלמדו אמיתות מקראיות!
מתחילה בשירות המלא
ב־1 בספטמבר 1992 התמניתי לשרת כחלוצה (כך מכנים העדים את המבשרים בשירות מלא). שירתתי כחלוצה במהנורו, אבל שמרתי על קשר עם קרוביי בבטוקו באמצעות מכתבים. עם הזמן הם התחילו ללמוד איתי בהתכתבות ושאלו אם אוכל לחזור לכפר כדי לעזור להם. הייתי מוכנה ומזומנה, אבל קודם רציתי לוודא שהם באמת רוצים ללמוד את המקרא ולהתקדם רוחנית. לכן, במשך תקופה מסוימת נשארתי בשירות החלוצי במהנורו.
בסוף שנת 1993 נפלה בחלקי הזכות להשתתף בקורס בן שבועיים לחלוצים שהתקיים באנטננריבו. אחרי כן הוזמנתי להגיש בקשה לשרת כחלוצה מיוחדת. פירוש המינוי היה שיכלו לשלוח אותי לכל מקום בארץ. היססתי להיענות לבקשה, משום שרציתי לעזור לקרוביי בבטוקו, שלא הייתה בקרבתם קהילה. לבסוף החלטתי לחזור למהנורו כחלוצה רגילה.
כעבור זמן מה ביקר אצלנו משגיח נודד של עדי־יהוה, וביררתי איתו את עניין העזרה לקרובים שלי בבטוקו. עד אז כבר נוסדה קהילה באנדרַנוֹמַפַאנָה, והוא הציע שאעבור לשם כדי שאוכל להיות עם הקהילה ולבשר בשטח של בטוקו. התחלתי שם בשירות ב־1 בספטמבר 1994. אחי פול, שהיה מורה דת, נכח יחד איתי בכינוס מחוזי שהתקיים באותו חודש. כעבור זמן לא רב היו 30 איש באנדרַנוֹמַפַאנָה שהשתתפו בפעילות הבישור, והנוכחות הממוצעת באסיפות שלנו בימי ראשון עמדה על 65 איש.
מסעותיי לא תמו
מייד לאחר שובי לבטוקו, ארבעה מאחיי ואחיותיי היו כשירים ליטול חלק בשירות כעדי־יהוה, ותוך זמן קצר גם נטבלו. אחרי שחזרתי לגור בבטוקו הלכתי באופן קבוע לאנוסיבה אנלה כדי לקחת משם ספרות וחוברות — מסע של 30 קילומטר לכל כיוון. המסע אומנם היה מתיש, אבל השמחה שחשתי בעקבות ההתקדמות הרוחנית באותו אזור הייתה שווה כל מאמץ.
בבטוקו יש כיום קהילה פורחת, והנוכחות הממוצעת באסיפות של ימי ראשון עומדת על 45 איש. כל המשפחה הקרובה שלי באותו אזור הם כיום עדי־יהוה, ורובם חלוצים רגילים. אחי הקטן הוא חלוץ מיוחד. גם אני התמניתי ב־1 בנובמבר 2001 לשרת כחלוצה מיוחדת, ונשלחתי לכפר אנטנמבו־מנמפוטסי. אבל עזבתי את בטוקו בלב מלא שמחה.
כשהתחלתי ללמוד את האמת המקראית ב־1987, היו במדגסקר פחות מ־000,3 עדים. כיום יש כאן יותר מ־000,14 עדים. כמו רבים מהם, אני אסירת תודה על הזכות שהייתה לי לגמוא מרחקים כדי לעזור לאנשים, ואני מודה ליהוה על שבירך את מאמציי.
[תמונות בעמודים 24, 25]
פעמים רבות האספקה שסחבתי שקלה יותר מ־15 קילוגרם במסע רגלי שארך 60 קילומטר אל הכפר שלי
[תמונה בעמוד 25]
פול, אחי הגדול
[תמונה בעמוד 26]
אחי צ׳ארלס
[תמונה בעמוד 26]
עם כמה מבני משפחתי, שכולם עכשיו עדי־יהוה