מנקודת המבט המקראית
האם קיים אל אמת אחד ויחיד?
מולך, עשתורת, הבעל, דגון, מרודך, זאוס, הרמס וארטמיס הם מקצת האלים והאלות המוזכרים במקרא (ויקרא י״ח:21; שופטים ב׳:13; ט״ז:23; ירמיהו נ׳:2; מעשי השליחים י״ד:12; י״ט:24). עם זאת, רק יהוה מזוהה בכתבי־הקודש כאל הכול־יכול. בשיר ניצחון קרא עם ישראל בניצוחו של משה: ”מי כמוכה באלים, יהוה?” (שמות ט״ו:11).
אין ספק שהמקרא מרומם את יהוה מעל כל יתר האלים. אבל איזה תפקיד מגלמים אלילים נחותים אלה? האם הללו ואינספור אלילים אחרים, שהיוו מושא להערצה במשך הדורות, הם אלי אמת הכפופים לאל הכול־יכול, יהוה?
פרי הדמיון
המקרא מזהה את יהוה כאל האמת היחיד (תהלים פ״ג:19; יוחנן י״ז:3). הנביא ישעיהו תיעד את דבריו של אלוהים עצמו באומרו: ”לפניי לא נוצר אל ואחריי לא יהיה. אנוכי אנוכי יהוה, ואין מבלעדיי מושיע” (ישעיהו מ״ג:10, 11).
יתר האלים אינם פשוט נחותים מיהוה. רובם אינם קיימים כלל וכלל — הם פרי דמיונו של האדם ותו לא. המקרא מתייחס אליהם כ”מעשה ידי אדם, ... אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון” (דברים ד׳:28). כתבי־הקודש מלמדים בצורה ברורה שיהוה הוא אל האמת היחיד.
אין תימה אפוא שכתבי־הקודש מזהירים נחרצות מפני סגידה לאלים אחרים מלבד יהוה. למשל, בדיבר הראשון נצטווה עם ישראל לא לעבוד אלוהים אחרים (שמות כ׳:3). מדוע?
ראשית, זהו עלבון גדול לבורא כשעובדים אל שאפילו איננו קיים. עובדי אלילי הכזב האלה מתוארים במקרא כמי ”שהמירו את אמת האלוהים בשקר וכיבדו ועבדו את הנברא במקום את הבורא” (רומים א׳:25). ברוב המקרים, אלים דמיוניים אלה מיוצגים על־ידי צלמים העשויים מחומרים המצויים בטבע, כגון מתכת או עץ. אלים רבים קשורים להיבטים מסוימים בטבע כמו רעמים, רוחות ואוקיינוסים. אם כן, סגידה לאלים מדומים אלה היא ללא ספק מעשה המשקף חוסר כבוד משווע כלפי האל הכול־יכול.
אלילי הכזב ופסיליהם מעוררים בבורא סלידה. אך עיקר זעמו מופנה כלפי מי שבדו מלבם את אותם אלילי כזב. עמדתו מובעת בעוצמה במילים הבאות: ”עצבי [אלילי] הגויים כסף וזהב, מעשה ידי אדם. פה להם, ולא ידברו; עיניים להם, ולא יראו. אוזניים להם, ולא יאזינו. אף אין יש רוח בפיהם. כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם” (תהלים קל״ה:15–18).
יש סיבה נוספת לכך שהמקרא מזהיר נחרצות מפני סגידה למישהו או למשהו מלבד יהוה אלוהים. סגידה מעין זו היא בזבוז עצום של זמן ומאמצים. היטב אמר ישעיהו הנביא: ”מי יצר אל ופסל נסך? לבלתי הועיל” (ישעיהו מ״ד:10). עוד מצהיר המקרא, ”כל אלוהי העמים אלילים” (תהלים צ״ו:5). אלילי הכזב הינם הבל, והסוגד להבל קוצר הבל.
ישוע, המלאכים והשטן
כתבי־הקודש מתייחסים לעתים לדמויות מסוימות כאלוהים. ואולם, עיון מעמיק מראה בבירור שאין בתואר ”אלוהים” באותם מקרים כדי לייחס להן מעמד של אלים. לאמיתו של דבר, בשפות המקור בהן נכתב המקרא נעשה שימוש במילה ”אלוהים” גם כדי לתאר מישהו רב און או שיש בו מן האלוהות או שיש לו קשר הדוק עם האלוהים הכול־יכול.
לדוגמה, פסוקים מסוימים במקרא מתייחסים לישוע כאל או כאלוהים (ישעיהו ט׳:5, 6; יוחנן א׳:1, 18). האם משמע הדבר שיש לעבוד את ישוע? ישוע אמר במו פיו: ”ליהוה אלוהיך תשתחווה ואותו לבדו תעבוד” (לוקס ד׳:8). ברור, אם כן, כי למרות שישוע הוא רב און ויש בו מן האלוהות, המקרא אינו מציג אותו כמושא לסגידה.
גם המלאכים מכונים ”אלוהים” (תהלים ח׳:6; עברים ב׳:7). בכל זאת, בשום מקום כתבי־הקודש אינם מעודדים את בני האדם לעבוד את המלאכים. מסופר שהשליח הקשיש יוחנן התמלא יראת כבוד לנוכח המלאך שביקר אותו, עד כדי כך שהשתחווה לו. וכיצד הגיב המלאך? ”ראה, אל נא. ... לאלוהים תשתחווה!”, אמר (ההתגלות י״ט:10).
השליח פאולוס תיאר את השטן כ”אל העולם הזה” (קורינתים ב׳. ד׳:4). ובהיותו ”שר העולם הזה” השטן מקדם אינספור אלילי כזב (יוחנן י״ב:31). לפיכך, כל סגידה לאלילים מעשי ידי אדם היא למעשה סגידה לשטן. אבל השטן אינו אל שראוי שנעבוד אותו. הוא שליט לא־חוקי מטעם עצמו. בבוא היום, ימוגרו השטן עצמו ופולחן הכזב על כל צורותיו. וכשזה יתגשם, כל האנושות — כן, כל הבריאה — תכיר לעולמי עולמים ביהוה כאלוהי האמת לבדו וכאלוהים חיים (ירמיהו י׳:10).
האם שאלת את עצמך...
◼ מה המקרא מלמד בנוגע לעבודת אלילים? (תהלים קל״ה:15–18).
◼ האם יש לסגוד לישוע ולמלאכים? (לוקס ד׳:8).
◼ מיהו אלוהי האמת לבדו? (יוחנן י״ז:3).
[תמונות בעמודים 28, 29]
צלמים משמאל לימין: מרים, איטליה; אל התירס של בני המאיה, מקסיקו ואמריקה התיכונה; עשתורת, כנען; צלם פֶטִיש, סיירה לאון; בודהה, יפן; צ׳יקוֹמֶקוֹאַטל, אצטקים, מקסיקו; הוֹרוּס בעל ראש הבז, מצרים; זאוס, יוון
[שלמי תודה]
אל התירס, הורוס בעל ראש הבז וזאוס: צולם באדיבות המוזיאון הבריטי