מייאוש לשמחה
סיפורו של וִיסֶנְטֶה גונזלס
כאשר השכנים שמעו שיריתי בעצמי ארבע פעמים ונותרתי בחיים הם התחילו לכנות אותי סופרמן. אבל ממש לא הייתי סופרמן. הרשו לי לספר מדוע ניסיתי לשים קץ לחיי.
נולדתי בשנת 1951 בגְוַיַקִּיל שבאקוודור. הוריי שהיו עם תשעה ילדים, בנו את ביתם בקרבת הים באזור הנקרא לאס אינבסיונס (הפלישות). משפחות דלות אמצעים ”פלשו” באופן לא־חוקי לאזור ובנו בתים מקירות במבוק ומגגות מתכת גליים. היות והם נבנו על אדמות בוציות ועל ביצות מנגרובה, התנשאו הבתים על כלונסאות עץ. לא היה לנו חשמל. בישלנו בתנור־פחמים וצעדנו קילומטר לכל כיוון כדי להביא מי שתייה.
אחיי ואחיותיי נכנסו למעגל העבודה בגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בגיל 16 נשרתי מבית־הספר ומצאתי עבודה בתור שליח במפעל. חבריי ואני התחלנו לשתות ולהתנהג בצורה לא־מוסרית. בכל פעם שהמצפון הציק לי הלכתי להתוודות. ”בני, התוודית כראוי”, נהג הכומר לומר לפני ששלח אותי לדרכי מבלי להעניק לי כל עזרה רוחנית. לכן פשוט המשכתי במעשיי. בסופו של דבר מעגל החטא והווידוי נראה חסר טעם והפסקתי לפקוד את הכנסייה. בערך באותו זמן הבחנתי באי־צדק החברתי הסובב אותי. העניים שהיו הרוב התפרנסו בדוחק, בעוד שהעשירים שהיו במיעוט חיו חיי מותרות. לא היה כל היגיון בחיים. הרגשתי שאין לי כל עתיד או מטרה בחיים.
ואז יום אחד גיליתי שארבע מאחיותיי קוראות ספרות שיוצאת לאור מטעם עדי־יהוה, והתחלתי גם אני לקרוא. ספר אחד במיוחד צד את עיני — האמת המובילה לחיי־נצח (לועזית). הוא הסביר בצורה הגיונית נושאים מקראיים רבים. אני זוכר שאמרתי לעצמי, ’זאת האמת!’ אולם כפי שהתחוור לי ב־15 השנים שלאחר מכן, לחיות את האמת זה עניין אחר לגמרי.
בגיל 22 התחלתי לעבוד בבנק. יום אחד הראה לי עמית לעבודה כיצד הוא ”לווה” בחשאי כסף מהבנק ואחר כך מחזיר את ”ההלוואה”. התחלתי להעניק לעצמי ”הלוואות”, עד שבשלב מסוים לקחתי כל כך הרבה שכבר לא יכולתי להסתיר את פשעי. הייאוש הציף אותי מכיוון שהרגשתי שאף פעם לא אוכל להשיב את הכסף. לכן החלטתי להתוודות, ואז כעונש עצמי קיצוני, להתאבד.
לאחר שכתבתי מכתב לבנק, קניתי אקדח קליבר קטן, הלכתי לאזור מבודד בחוף הים ויריתי לעצמי שני כדורים בראש ושני כדורים בחזה. נפצעתי אנושות, אבל נותרתי בחיים. רוכב אופניים מצא אותי ודאג שיחישו אותי לבית־חולים. אחרי שהחלמתי, נשפטתי ונשלחתי לכלא. כשהשתחררתי חשתי בושה והייתי מדוכא מכיוון שמעכשיו הייתי בעל עבר פלילי. היות ושרדתי ארבעה פצעי ירי, התחילו השכנים לכנות אותי סופרמן.
הזדמנות להשתנות
בערך באותו זמן ביקר אצלי פול סנשז, שליח של עדי־יהוה. הדבר הראשון שלכד את תשומת לבי היה חיוכו הרחב. פול היה טיפוס שמח וחיובי ומשום כך נעניתי להצעתו לקבל ממנו שיעורי מקרא. ’אולי הוא יוכל לעזור לי למצוא אושר ומשמעות בחיים’, חשבתי.
בעזרתו של פול למדתי שלאלוהים יש מטרה עבור האנושות ושמי שאוהבים אותו ומצייתים לו, יחיו יום אחד בגן עדן עלי אדמות (תהלים ל״ז:29). עוד למדתי שאי־צדק ועוני אינם מעשה ידיו של אלוהים, אלא נגרמים עקב מרד האנושות בו (דברים ל״ב:4, 5). אמיתות אלו היו כקרן אור בחיי. אולם היה לי הרבה יותר קשה לשנות את האישיות מאשר ללמוד את המקרא.
קיבלתי עבודה משרדית שבה היה עליי לטפל בכספי החברה. שוב נכנעתי לפיתוי והתחלתי לגנוב. כאשר לא יכולתי עוד להסתיר את הגניבות, ברחתי לעיר אחרת באקוודור למשך כשנה. ניסיתי לעזוב את הארץ, אך ללא הצלחה. לכן שבתי הביתה.
פול שוב מצא אותי וחידשנו את השיעורים. הפעם החלטתי ליישם את עקרונות המקרא ולשרת את יהוה. לשם כך, סיפרתי לפול על מעשי הגניבה. עצותיו היו מאוד כנות. הוא הפנה אותי לפסוקים מהמקרא כגון אפסים ד׳:28, שם נאמר: ”הגונב אל יוסיף לגנוב, כי אם יעמול”. הבנתי שעליי להודות בגניבות ולשאת בתוצאות.
בינתיים התחלתי לעבוד כאומן עצמאי. יום אחד הגיע לסטודיו אדם וגילה עניין באחד הציורים. אך הסתבר שהוא בלש והיה לו צו מעצר נגדי. שוב הועמדתי לדין ונשלחתי לכלא. פול הגיע לביקור והבטחתי לו, ”לא תצטער על מאמציך לעזור לי להבין את המקרא”. המשכנו בשיעורים בזמן שהותי בכלא.
הוכחתי את כנותי
עם שחרורי החלטתי לשרת את יהוה בכל לבי ובמשך שנתיים הוכחתי את כוונותיי הכנות. בשנת 1988 נטבלתי כאחד מעדי־יהוה. רציתי מאוד לפצות על הזמן שבזבזתי. התחלתי לשרת בשירות מורחב כחלוץ ועשיתי מאמצים מיוחדים להגיע לחברי כנופיות נוער.
כנופיה אחת נהגה לצייר גרפיטי על אולם המלכות שלנו. הכרתי את חברי הכנופיה וידעתי היכן הם מתגוררים, ולכן ביקרתי אצלם והסברתי למה משמש אולם המלכות וביקשתי באדיבות שיכבדו את רכושנו. מאז לא היו לנו עוד גרפיטי על הקירות.
מאוחר יותר כאשר שיפצנו את האולם וגירדנו את הצבע הישן, חשף עד צעיר בשם פרננדו כתובת גרפיטי במילים La Rana (”הצפרדע”, בספרדית). ”זה הייתי אני!”, אמר. בזמן שהיה חבר כנופיה, ריסס פרננדו את הכינוי שלו על מבנים שונים. והנה כעת הוא מסיר זאת מאולם המלכות!
כאשר פגשתי לראשונה את פרננדו הוא היה תחת השפעת סמים. אמו שלחה אותו לשני מרכזי גמילה, אך ללא הועיל. היא התייאשה ממנו, עזבה את הבית והותירה אותו לבדו. פרננדו מכר כל דבר בעל ערך — אפילו את הדלתות, החלונות ואת גג הבית — כדי לקנות סמים. יום אחד ניגשתי אליו ברחוב, נתתי לו משקה קל והצעתי לו תוכנית לשיעורי מקרא. הוא הסכים ולשמחתי אימץ ללבו את האמת. הוא עזב את הכנופיה, הפסיק ליטול סמים, החל להגיע לאסיפות ותוך זמן קצר נטבל.
כאשר פרננדו ואני בישרנו ביחד מבית לבית, הרבה אנשים זיהו אותנו וקראו ”הצפרדע!” או ”סופרמן!” ושאלו למעשינו. הם נדהמו לראות חבר כנופיה לשעבר וגנב לשעבר מבקרים בביתם וספרי מקרא בידיהם.
יום אחד דיברתי עם אדם בשעה שפרננדו שוחח עם שכנו. האיש הצביע על פרננדו ואמר לי: ”אתה רואה את הבחור שם? פעם אחת הוא הצמיד אקדח לראשי”. הרגעתי אותו ואמרתי שפרננדו נטש את דרכיו הקודמות וכעת חי את חייו בהתאם לעקרונות המקרא. לאחר שפרננדו סיים לשוחח עם השכן קראתי לו והצגתי אותו בפני האיש. ”בחור צעיר”, אמר בעל הבית, ”אני רוצה לשבח אותך על השינויים שעשית בחיים”.
אינני זוכר את מספר הפעמים שפרננדו ואני זכינו לתגובות דומות. הדבר פילס את הדרך למתן עדות יסודית וכתוצאה מכך למספר תוכניות לשיעורי מקרא. פרננדו ואני גאים להיות מזוהים כעדי־יהוה.
ציון דרך בחיי
בשנת 2001, כאשר מלאו לי 50 שנה, הופתעתי והתרגשתי לקבל הזמנה לבית־הספר להכשרת משרתים בפרו. בית־הספר מעניק למבשרים כשירים שמונה שבועות של הדרכה רוחנית מעמיקה כדי לעזור להם בשירותם.
נהניתי מכל תוכנית הלימודים בבית־הספר, חוץ מדבר אחד — דיבור בפני קהל. רבים מהתלמידים היותר צעירים הגישו נאומים מצוינים ודיברו בביטחון רב. אולם כאשר קמתי לתת את נאומי הראשון, צפו ועלו רגשי הנחיתות שהטרידו אותי עוד בילדותי. ברכיי שקשקו, ידיי הזיעו ורעדו וקולי רטט. בכל זאת יהוה תמך בי באמצעות רוח קודשו ובעזרת אחים אוהבים. אחד המדריכים הקדיש לי תשומת לב אישית ולאחר השיעורים עזר לי להכין את נאומיי. והחשוב מכול, הוא לימד אותי לבטוח ביהוה. בסוף הקורס, לראשונה בחיי, ממש נהניתי לנאום בפני קהל.
הביטחון שלי עמד למבחן גדול בכינוס של עדי־יהוה בגְוַיַקִּיל. לעיני קהל שמנה 000,25 איש סיפרתי כיצד הפכתי לעד־יהוה. בעודי מדבר התרגשתי מאוד מן הזכות שניתנה לי לעודד כל כך הרבה אנשים וקולי רעד. מאוחר יותר ניגש אליי אחד מבאי הכינוס ואמר: ”אח גונזלס, כשסיפרת את סיפורך, לא נשארה עין אחת יבשה בקהל”. יותר מכול, רציתי שסיפורי יהיה מקור עידוד לאלה שמתקשים להתגבר על דרכיהם הקודמות.
אני משרת כעת כזקן־קהילה וכחלוץ רגיל, ועד כה הייתה לי הזכות לעזור ל־16 איש לרכוש ידע מדויק על אמיתות המקרא. אני מאושר שגם הוריי וארבע מאחיותיי הקדישו את חייהם ליהוה. אמא מתה נאמנה לאלוהים ב־2001. אני אסיר תודה ליהוה על כך שאיפשר לי להכיר אותו, ואני יודע שאין דרך טובה יותר להביע את הערכתי מאשר להזמין אחרים לקרוב אליו גם כן (יעקב ד׳:8).
[תמונה בעמוד 12]
פרננדו, ”הצפרדע”, חבר כנופיה לשעבר שעזרתי לו
[תמונה בעמוד 12]
פול סנשז, השליח שלימד אותי את המקרא
[תמונה בעמוד 13]
ויסנטה גונזלס היום