רעידת אדמה בהאיטי — אמונה ואהבה בפעולה

ביום שלישי 12 בינואר 2010 בשעה 53:‏16,‏ שמעה אוולין קול רעם אדיר,‏ כאילו מטוס גדול ממריא מתחתיה,‏ ואז החלה האדמה לרעוד.‏ מסביבה קורות בטון נסדקו ברעש עצום ובניינים קרסו.‏ כשפסקו הרעידות,‏ טיפסה אוולין לנקודת תצפית גבוהה יותר והביטה במתרחש.‏ מכל עבר נשמעו קולות בכי ויללה.‏ ענן אבק כיסה את בירתה של האיטי,‏ פורט־או־פרנס.‏

תוך מספר שניות התמוטטו בתים,‏ בנייני ממשל,‏ בנקים,‏ בתי־חולים ובתי־ספר.‏ למעלה מ־000,‏220 איש מכל שכבות החברה מצאו את מותם,‏ וכ־000,‏300 נפצעו.‏

ניצולים רבים ישבו המומים ליד הריסות בתיהם.‏ אחרים חפרו בידיהם בקדחתנות בין ההריסות בניסיון להציל קרובי משפחה ושכנים.‏ מערכת החשמל קרסה ועד מהרה ירדה החשיכה ואילצה את המחלצים לעבוד לאור פנסים ונרות.‏

בעיר ז׳קמל,‏ שכב רלפנדי בן ה־11 תחת הריסות בניין שקרס בחלקו.‏ במשך שעות עמל צוות חילוץ עירוני כדי לחלצו.‏ רעשי משנה חוזרים ונשנים אילצו את המחלצים לחדול ממאמציהם מחשש שהקומות העליונות יתמוטטו עליהם.‏ אך פיליפ,‏ המשרת בהאיטי כשליח מטעם עדי־יהוה,‏ סירב להרים ידיים.‏ הוא הסביר את הסיבה לכך:‏ ”‏לא יכולתי לשאת את המחשבה לעזוב את רלפנדי למות שם”‏.‏

פיליפ ושלושה אנשים נוספים נדחקו דרך פתח צר ונכנסו מתחת לבניין ההרוס.‏ הם פילסו אט אט את דרכם עד למקום שבו שכב רלפנדי.‏ רגלו הייתה לכודה תחת ההריסות.‏ בחצות הלילה הם החלו לפנות בזהירות את ההריסות.‏ כל רעידה גרמה לבטון שמעליהם לזוז ולהיסדק.‏ בחמש בבוקר,‏ למעלה מ־12 שעות לאחר רעידת האדמה,‏ הם הצליחו לבסוף לחלץ בשלום את רלפנדי.‏

למרבה הצער,‏ לא כל מאמצי החילוץ נחלו הצלחה.‏ בעיר לאוגן,‏ שנפגעה קשות ברעידת האדמה,‏ הצליחו רוג׳ר ובנו הבכור קליד להימלט מביתם שהחל לקרוס,‏ אך הבן הצעיר יותר קלרנס נהרג באסון.‏ אשתו של רוג׳ר,‏ קלנה,‏ נותרה בחיים והייתה מסוגלת לדבר אך ראשה היה לכוד תחת התקרה שקרסה.‏ רוג׳ר וחבר נוסף ניסו בכל כוחם לחלצה.‏ ”‏מהר!‏”‏ היא האיצה בהם מתחת להריסות.‏ ”‏אין לי כבר כוח.‏ קשה לי לנשום!‏”‏ כעבור שלוש שעות הגיע צוות חילוץ,‏ אך כאשר הוציאו אותה מבין ההריסות היא הייתה ללא רוח חיים.‏

יום רביעי 13 בינואר,‏ היום השני לאסון

עם שחר התגלו ממדי האסון.‏ רוב העיר פורט־או־פרנס נהרסה.‏ כאשר החלו להתקבל בעולם דיווחים על האסון הכבד,‏ נרתמו ארגוני סיוע ואנשים טובי לב רבים ברחבי העולם על מנת לעזור.‏ מתנדבים העובדים בסניף של עדי־יהוה ברפובליקה הדומיניקנית,‏ מרחק של כ־300 קילומטר נסיעה משם,‏ הרגישו גם הם את רעידת האדמה.‏ כאשר נודע להם שמוקד הרעש היה קרוב לעיר הצפופה פורט־או־פרנס,‏ שבה מתגוררים קרוב לשליש מאוכלוסיית האיטי המונה תשעה מיליון איש,‏ מיהרו העדים ברפובליקה הדומיניקנית להכין תוכניות סיוע.‏

חלפו 150 שנה מאז פקדה את האיטי רעידת אדמה גדולה.‏ לכן במקומות רבים בהאיטי הפסיקו לבנות מבנים המסוגלים לעמוד בפני רעידות אדמה,‏ ובמקום זאת התמקדו בבניית מבנים שתכליתם לספק הגנה לתושבים מפני הוריקנים ושטפונות.‏ מסיבה זו,‏ רוב קירות הבלוקים וגגות הבטון הכבדים לא היו מסוגלים לעמוד בפני רעידת אדמה בעוצמה 7 בסולם ריכטר.‏ אולם הסניף של עדי־יהוה בהאיטי,‏ שבנייתו הושלמה ב־1987,‏ נבנה לפי תקן רעידות אדמה.‏ הסניף אומנם ממוקם קרוב לקצה המזרחי של פורט־או־פרנס,‏ אך כמעט ולא נגרם לו כל נזק.‏

בן לילה,‏ הפך הסניף בהאיטי למרכז סיוע הומה אדם.‏ כיוון שהיה קושי לבצע שיחות בינלאומיות או לשלוח אי־מיילים,‏ נסעו מתנדבים מהסניף פעמיים לגבול של הרפובליקה הדומיניקנית על מנת למסור דיווחים.‏ בינתיים המשיכו לזרום לסניף בהאיטי מאות פצועים,‏ רבים מהם במצב קשה.‏ רבים אחרים נלקחו לבתי־החולים הבודדים באזור שהמשיכו לתפקד,‏ ועד מהרה התמלאו בתי־החולים עד אפס מקום.‏

מסביב לבתי־החולים שכבו פצועים על האדמה כשהם מדממים וזועקים לעזרה.‏ בין הפצועים שכבה מרלה,‏ שהייתה קבורה במשך שמונה שעות תחת הריסות בניין שקרס.‏ היא איבדה כל תחושה ברגליה ולא יכלה להזיזן.‏ שכנים הצליחו לחלצה מבין ההריסות ופינו אותה לבית־חולים.‏ אך לאיזה בית־חולים?‏ עד־יהוה ששמו אוון,‏ רופא במקצועו שהגיע קודם לכן מהרפובליקה הדומיניקנית,‏ יצא לחפש אותה.‏ הדבר היחיד שידע עליה הוא שמה.‏

מאז רעידת האדמה חלפו כבר יותר מ־24 שעות,‏ ושוב ירד הלילה.‏ אוון עבר בין הגופות המוטלות מחוץ לאחד מבתי־החולים.‏ הוא התפלל חרישית וחזר וקרא בשמה של מרלה.‏ לבסוף שמע מישהי עונה,‏ ”‏כן!‏”‏ מרלה הביטה בו וחייכה אליו בחיוך קורן.‏ אוון היה המום.‏ הוא שאל אותה:‏ ”‏למה את מחייכת?‏”‏ היא השיבה לו:‏ ”‏כי עכשיו אני נמצאת עם אחי לאמונה”‏.‏ אוון לא יכול היה לעצור את דמעותיו.‏

יום חמישי 14 בינואר,‏ היום השלישי לאסון

המרכז העולמי של עדי־יהוה בארצות־הברית תיאם — בשיתוף פעולה עם הסניפים בקנדה,‏ הרפובליקה הדומיניקנית,‏ צרפת,‏ גרמניה,‏ גווַדלופּ,‏ מרטיניק וסניפים נוספים — את פעולות הסיוע על מנת להשתמש בצורה הטובה ביותר בחומרים,‏ כלי התחבורה,‏ אמצעי התקשורת,‏ הכספים וכוח האדם שעמדו לרשותם.‏ עדי־יהוה רבים הגיעו כדי להושיט עזרה,‏ וביניהם 78 אנשי רפואה.‏ בשעה 30:‏2 לפנות בוקר,‏ יצאה מהסניף ברפובליקה הדומיניקנית משאית הסיוע הראשונה להאיטי.‏ המשאית הייתה עמוסה בכ־804,‏6 קילוגרם של מזון,‏ מים,‏ תרופות וציוד נוסף.‏

כאשר הגיע המשלוח מאוחר יותר באותו בוקר,‏ החלו עדי־יהוה בסניף של האיטי למיין את האספקה לחלוקה.‏ כדי למנוע מגנבים לגנוב את המזון ולמכור אותו,‏ הסוו צוותי הסיוע את המשלוחים.‏ מתנדבים עבדו יומם ולילה כדי לארוז מחדש מזון ומוצרים אחרים בחבילות קטנות עבור משפחות ויחידים.‏ במהלך החודשים שלאחר מכן,‏ חילקו עדי־יהוה בחינם למעלה מ־000,‏450 קילוגרם של מוצרים שנתרמו,‏ כולל למעלה מ־000,‏400 ארוחות.‏

יום שישי 15 בינואר,‏ היום הרביעי לאסון

עד הצהריים הגיעו להאיטי מהרפובליקה הדומיניקנית ומגוודלופ 19 רופאים,‏ אחיות ואנשי רפואה אחרים מקרב עדי־יהוה.‏ הם הקימו תוך זמן קצר מרפאת עזרה ראשונה.‏ בין המטופלים במקום היו ילדים פצועים שגרו בבית־יתומים גדול.‏ בנוסף,‏ צוות המתנדבים סיפק לבית־היתומים מזון ויריעות ברזנט למחסה.‏ ”‏אני אסיר תודה לעדי־יהוה”‏,‏ אומר אטיין,‏ מנהל בית־היתומים.‏ ”‏אני לא יודע מה היינו עושים בלעדיהם”‏.‏

אבדה ונמצאה

כאשר אירעה רעידת האדמה,‏ איסלנד בת השבע ראתה מחוץ לביתה קווי חשמל נקרעים וניצוצות ניתזים לכל עבר.‏ בתוך הבית קרסו הקירות ובלוקים שנפלו שברו את רגלה ופצעו אותה קשות.‏ לאחר שחולצה מההריסות,‏ הסיע אותה אביה ג׳וני אל בית־חולים מעבר לגבול עם הרפובליקה הדומיניקנית.‏ משם היא הוטסה לבית־חולים בעיר הבירה סנטו דומינגו.‏ אך כאשר ג׳וני התקשר מאוחר יותר לבית־החולים,‏ איסלנד לא הייתה שם.‏

במשך יומיים חיפש ג׳וני נואשות אחר איסלנד,‏ אך מאמציו העלו חרס.‏ היא נלקחה לבית־חולים אחר,‏ שם מתנדבת בבית־החולים שמעה אותה מתפללת ליהוה (‏תהלים פ״ג:‏19‏)‏.‏ ”‏האם את אוהבת את יהוה?‏”‏,‏ שאלה המתנדבת.‏ ”‏כן”‏,‏ ענתה איסלנד בדמעות.‏ ”‏אז אל תדאגי”‏,‏ היא הרגיעה אותה,‏ ”‏יהוה יעזור לך”‏.‏

ג׳וני פנה לסניף של עדי־יהוה ברפובליקה הדומיניקנית וביקש מהם שיעזרו לו למצוא את איסלנד.‏ עדת־יהוה ששמה מלאני הציעה לחפש אותה.‏ כאשר מלאני ביררה אודות הילדה בבית־חולים אחד,‏ אותה מתנדבת שהקשיבה קודם לכן לתפילתה של איסלנד,‏ שמעה במקרה את השיחה והראתה להם היכן נמצאת הילדה.‏ תוך זמן קצר התאחדה איסלנד מחדש עם משפחתה.‏

ניתוחים ותהליכי שיקום

רבים מהפצועים קיבלו טיפול בסיסי ביותר,‏ אם בכלל,‏ לפני שהגיעו למרפאה שהקימו העדים בסניף בהאיטי,‏ ובגפיהם הפצועות התפתחו נמקים.‏ למרבה הצער במקרים רבים לא הייתה ברירה אלא לקטוע את האיבר הנגוע כדי להציל את חיי המטופל.‏ בימים הראשונים לאחר רעידת האדמה היה מחסור בציוד כירורגי,‏ בתרופות ואף בחומרי הרדמה.‏ המצב היה טראומתי אפילו עבור הרופאים.‏ אחד מהם אמר:‏ ”‏ישנם מראות וקולות שהייתי רוצה שאלוהים ימחק מזכרוני”‏.‏

בשבוע השני לאחר הרעש החלו להגיע מאירופה רופאים עדי־יהוה.‏ לרופאים אלה היו הניסיון והציוד הדרושים על מנת לבצע ניתוחים מורכבים ודחופים.‏ הצוות הרפואי ביצע 53 ניתוחים והעניק אלפי טיפולים רפואיים נוספים.‏ ווידלין,‏ עדת־יהוה בת 23,‏ הגיעה לפורט־או־פרנס יום לפני רעידת האדמה.‏ בזמן הרעש נמחצה זרועה הימנית והרופאים בבית־חולים מקומי נאלצו לקטוע אותה.‏ מאוחר יותר לקחו אותה קרובי משפחה לבית־חולים באזור מגוריהם בפור־דה־פה,‏ מרחק של שבע שעות נסיעה.‏ אך מצבה של ווידלין הידרדר וצוות בית־החולים הפסיק לטפל בה כיוון שסבר שהיא ממילא עומדת למות.‏

צוות רפואי של עדי־יהוה ששמע על מצבה הקשה של ווידלין הגיע מפורט־או־פרנס כדי לטפל בה ולקחת אותה איתם להמשך הטיפול.‏ כאשר המטופלים האחרים ראו שאחיה לאמונה באו לעזור לה,‏ הם פרצו במחיאות כפיים.‏ בעזרת משפחתה וחברי קהילתה,‏ ווידלין מסתגלת כעת היטב למצבה החדש.‏

עדי־יהוה ברפובליקה הדומיניקנית שכרו בתים שישמשו כמרכזי שיקום עבור המטופלים שנשלחו לשם.‏ צוותים של מתנדבים מקרב עדי־יהוה — רופאים,‏ אחיות,‏ פיזיוטרפיסטים ומטפלים אחרים — עבדו במרכזים אלה במשמרות מסביב לשעון.‏ הם דאגו בנפש חפצה לצורכי המטופלים במהלך תקופת השיקום שלהם.‏

חולקים אמונה,‏ תקווה ואהבה

רק ל־6 מתוך 56 אולמי המלכות של עדי־יהוה באזור האסון בהאיטי נגרם נזק משמעותי.‏ רוב העדים שנאלצו לעזוב את בתיהם עברו להתגורר באולמי המלכות שלא ניזוקו או באזורים פתוחים.‏ העדים,‏ שרגילים להתכנס יחד,‏ התארגנו כפי שהם רגילים לעשות בהתכנסויות שלהם.‏

‏”‏המשכנו לקיים את התוכניות הרוחניות הקבועות של הקהילה”‏,‏ הסביר ז׳אן קלוד,‏ משגיח מקומי של עדי־יהוה,‏ ”‏והדבר העניק לצעירים ולמבוגרים כאחד את היציבות שהייתה כל כך חיונית עבורם”‏.‏ מה היו התוצאות?‏ אדם אחד אמר:‏ ”‏אני כל כך שמח לראות שעדי־יהוה ממשיכים ללכת ולבשר”‏.‏ הוא הוסיף:‏ ”‏אם לא היינו רואים אתכם,‏ היינו מרגישים שהמצב הרבה יותר גרוע”‏.‏

העדים העניקו לתושבים נחמה.‏ ”‏כמעט כל אדם שאנחנו פוגשים מאמין שרעידת האדמה הייתה עונש מאלוהים”‏,‏ הסביר עד־יהוה אחד.‏ ”‏אנחנו מסבירים להם שרעידת האדמה הייתה אסון טבע ולא עונש מאלוהים,‏ ומראים להם את הכתוב בבראשית י״ח:‏25‏.‏ שם אברהם אומר שלא יעלה על הדעת שאלוהים ישמיד אנשים טובים ביחד עם אנשים רעים.‏ אנחנו גם מראים להם את הכתוב בלוקס כ״א:‏11‏.‏ ישוע מנבא שם שבתקופה שלנו יהיו רעידות אדמה גדולות.‏ אנחנו מסבירים לאנשים שבקרוב הוא יקים לתחייה את יקירינו שמתו וישים סוף לכל הסבל.‏ רבים מביעים הערכה עמוקה על דברים אלה”‏.‏a

אך עדיין נותרו קשיים.‏ ”‏האסון הראשון היה רעידת האדמה.‏ אבל עכשיו עלינו להתמודד עם ההשלכות הקשות”‏,‏ אומר ז׳אן עמנואל,‏ רופא מקרב עדי־יהוה.‏ ”‏מלבד החשש מפני התפרצות מחלות שונות במחנות הצפופים,‏ המזוהמים ושטופי הגשם,‏ קיימת גם טראומה רגשית שאולי נדחקה הצידה אך לא נעלמה”‏.‏

שבועות לאחר רעידת האדמה,‏ הגיע עד־יהוה למרפאה כשהוא מתלונן על כאבי ראש בלתי פוסקים ועל נדודי שינה,‏ תופעות נפוצות בקרב נפגעי אסונות.‏ ”‏האם נפגעת בראשך?‏”‏,‏ שאלה עדת־יהוה,‏ אחות במקצועה.‏ ”‏לא”‏,‏ הוא השיב באדישות.‏ ”‏הייתי נשוי 17 שנה,‏ אבל אשתי נהרגה.‏ ציפינו שדברים כאלה יקרו,‏ כי זה מה שישוע אמר שיקרה”‏.‏

האחות זיהתה את הסיבה האפשרית לבעיה,‏ ואמרה:‏ ”‏אבל איבדת את השותפה שלך לחיים.‏ זה דבר נורא!‏ זה בסדר להתאבל ולבכות.‏ גם ישוע בכה כשחברו אלעזר מת”‏.‏ מייד פרץ האיש השבור בבכי.‏

באזור האסון מתגוררים למעלה מ־000,‏10 עדי־יהוה,‏ וברעידת האדמה מתו 154 עדים.‏ מעריכים כי למעלה מ־92 אחוז מתושבי פורט־או־פרנס איבדו באסון לפחות אדם אחד היקר לליבם.‏ על מנת לעזור לאבלים,‏ עדי־יהוה חזרו וביקרו אנשים שסבלו מטראומה פיזית או רגשית,‏ והעניקו להם הזדמנות לשפוך את ליבם בפני מישהו שהם יכולים לסמוך עליו.‏ העדים האבלים אומנם מכירים היטב את הבטחת המקרא בנוגע לתחיית המתים ולגן עדן עלי אדמות,‏ אך גם הם הרגישו צורך להביע את רגשותיהם בפני אחיהם לאמונה מלאי האמפתיה ולשמוע מהם מילות עידוד ונחמה.‏

להתמודד עם ההווה ולהביט אל העתיד

השליח פאולוס כתב:‏ ”‏כעת עומדות שלוש אלה:‏ אמונה,‏ תקווה,‏ אהבה;‏ והגדולה שבהן — אהבה”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י״ג:‏13‏)‏.‏ תכונות אלו מאפשרות לעדים הרבים בהאיטי להתמודד עם המצב הנוכחי,‏ לעודד אחרים ולהביט אל עבר העתיד ללא חשש.‏ ברור אפוא שהאמונה האמיתית,‏ האחדות והחמימות שבקרב האחים הן העומדות מאחורי מאמצי הסיוע הבינלאומיים המתמשכים.‏ ”‏מעולם לא חשתי אהבה כה עצומה”‏,‏ אמרה פטרה,‏ רופאה עדת־יהוה שהגיעה מגרמניה כדי להושיט עזרה.‏ ”‏בכיתי כל כך הרבה,‏ אך לרוב משמחה ולא מעצב”‏.‏

לדברי העיתון וול סטריט ג׳ורנל,‏ רעידת האדמה שאירעה בהאיטי ב־2010 היא ”‏מכמה בחינות,‏ אסון הטבע ההרסני ביותר שפגע אי פעם במדינה אחת”‏.‏ אולם מאז רעידת אדמה זו,‏ התרחשו בעולם אסונות טראגיים נוספים,‏ חלקם אסונות טבע וחלקם אסונות מעשה ידי אדם.‏ האם אי פעם יבוא סוף לאסונות האלה?‏ עדי־יהוה בהאיטי ובעולם כולו סמוכים ובטוחים שבקרוב יבוא היום שבו אלוהים יגשים את הבטחת המקרא:‏ ”‏וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד;‏ גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד,‏ כי הראשונות עברו”‏ (‏ההתגלות כ״א:‏4‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 15]‏

‏”‏לא יכולתי לשאת את המחשבה לעזוב את רלפנדי למות שם”‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 19]‏

‏”‏אני כל כך שמח לראות שעדי־יהוה ממשיכים ללכת ולבשר”‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמוד 17]‏

בניית בתים עבור נפגעי האסון

כחודש לאחר רעידת האדמה החלו עדי־​יהוה העובדים כמהנדסים אזרחיים לבדוק אילו בתים בטוחים מספיק למגורים,‏ וזאת כדי לאפשר למשפחות לשוב ולהתגורר בהם.‏ רבים איבדו את בתיהם ונזקקו למגורים זמניים שבהם יוכלו לשהות עד שימצאו מקום מגורים קבוע.‏

”‏נעזרנו בנסיונם של ארגוני סיוע בינלאומיים כדי לתכנן מבנים זולים וקלים להרכבה הדומים בגודלם לבתים שבהם התגוררו רבים קודם לכן”‏,‏ מסביר ג׳ון,‏ המשרת בסניף של עדי־​יהוה בהאיטי.‏ ”‏מבנים אלה מספקים הגנה מפני גשם ורוח,‏ ואין סכנה שהם יקרסו על המשפחה ויפגעו בה במקרה של רעידות אדמה נוספות”‏.‏ שלושה שבועות בלבד לאחר רעידת האדמה,‏ החל צוות של מתנדבים מהאיטי וממדינות אחרות לבנות מבני מגורים זמניים.‏

אנשים ברחובות הריעו בשעה שהמשאיות שהובילו את חלקי המבנים המוכנים להרכבה חלפו על פניהם.‏ פקיד מכס בהאיטי שאישר את ייבוא חומרי הבנייה,‏ ציין:‏ ”‏עדי־​יהוה היו בין הראשונים שחצו את הגבול על מנת לסייע לאנשים.‏ הם לא רק מדברים על מתן עזרה,‏ הם באמת עוזרים”‏.‏ בחודשים הראשונים לאחר רעידת האדמה הספיקו העדים לבנות 500,‏1 בתים עבור מי שאיבדו את בתיהם.‏

‏[‏מפה בעמוד 14]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

האיטי

פורט־או־פרנס

לאוגן

מוקד הרעש

ז׳קמל

הרפובליקה הדומיניקנית

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

מרלה

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

איסלנד

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

ווידלין

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

קבוצה של עדי־יהוה מהאיטי בדרכם להעניק נחמה לנפגעי האסון

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

רופא מטפל בילד במרפאה שהקימו עדי־יהוה