מה אומר המקרא על הומוסקסואליות?
במדינות רבות נישואין חד־מיניים הם עדיין נושא שנוי במחלוקת. אולם בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בשנת 2015 כי נישואין חד־מיניים הם חוקיים בכל רחבי המדינה. בעקבות זאת זינק מספר החיפושים אחר הנושא באינטרנט. אחת השאלות השכיחות ביותר הייתה: ”מה אומר המקרא על נישואין חד־מיניים?”
המקרא אינו מתייחס מפורשות לזכויות החוקיות הקשורות לנישואין בין אנשים מאותו המין. אך נשאלת שאלה בסיסית יותר: מה אומר המקרא על הומוסקסואליות?
רבים חושבים שהם יודעים את התשובה מבלי שבחנו היטב את המקרא — אך תשובותיהם סותרות זו את זו! חלק אומרים שהמקרא מתנגד נחרצות להומוסקסואלים. אחרים טוענים שהצו המקראי ”ואהבת לרעך כמוך” תומך בכל סגנונות החיים מבחינה מינית (רומים י״ג:9).
מה אומר המקרא?
אילו מהמשפטים הבאים נכונים לדעתך?
המקרא מגנה מעשים הומוסקסואליים.
המקרא סובלני כלפי מעשים הומוסקסואליים.
המקרא מקדם הומופוביה (שנאה כלפי הומוסקסואלים או דעות קדומות לגביהם).
תשובות:
נכון. במקרא כתוב: ’גברים השוכבים עם גברים לא יירשו את מלכות אלוהים’ (קורינתים א׳. ו׳:9, 10). אותו הדבר נכון גם לגבי נשים (רומים א׳:26).
לא נכון. המקרא מלמד שרק גבר ואישה הנשואים זה לזה יכולים לקיים יחסי מין (בראשית א׳:27, 28; משלי ה׳:18, 19).
לא נכון. המקרא אומנם מגנה מעשים הומוסקסואליים, אולם הוא אינו מעודד דעות קדומות, פשעי שנאה או יחס מחפיר כלפי הומוסקסואלים (רומים י״ב:18).[1]
במה מאמינים עדי־יהוה?
עדי־יהוה מאמינים שהקוד המוסרי של המקרא הוא הסטנדרט הטוב ביותר לחיות על־פיו, והם בוחרים לציית לקוד זה (ישעיהו מ״ח:17).[2] לפיכך עדי־יהוה דוחים כל התנהגות מינית פסולה, לרבות הומוסקסואליות (קורינתים א׳. ו׳:18).[3] זהו סגנון החיים שהם בחרו לאמץ, וזכותם לנהוג כך.
עדי־יהוה מתאמצים לפעול לפי כלל הזהב ולנהוג באחרים באותה הדרך שהיו רוצים שינהגו בהם
יחד עם זאת, עדי־יהוה חותרים ”לחיות בשלום עם כל אדם” (עברים י״ב:14). הם אומנם דוחים מעשים הומוסקסואליים, אך הם אינם כופים את השקפתם על אחרים, אינם משתתפים בפשעי שנאה הומופוביים ואינם שמחים כשהם שומעים על מעשים כאלה. עדי־יהוה מתאמצים לפעול לפי כלל הזהב ולנהוג באחרים באותה הדרך שהיו רוצים שינהגו בהם (מתי ז׳:12).
האם המקרא מעודד דעות קדומות?
עדיין יהיו שיאמרו שהמקרא מעודד דעות קדומות כנגד הומוסקסואלים, ושמי שדבקים בקוד המוסרי שלו הם אנשים לא־סובלניים. ’המקרא נכתב בתקופה שבה האנשים היו צרי אופקים’, הם טוענים. ’כיום אנחנו מקבלים אנשים מכל הגזעים והלאומים ואנשים בעלי העדפות מיניות שונות’. עבורם לדחות הומוסקסואליות זה כמו לדחות אנשים בעלי צבע עור שונה. האם השוואה זו נכונה? לא. מדוע?
מפני שיש הבדל בין דחיית התנהגות הומוסקסואלית ובין דחיית אנשים הומוסקסואלים. המקרא מורה למשרתי אלוהים לכבד אנשים מכל הסוגים (פטרוס א׳. ב׳:17).[4] אך זה לא אומר שהם חייבים לקבל התנהגות מכל סוג שהוא.
שים לב להשוואה הבאה: נניח שאתה רואה בעישון דבר מזיק ואף דוחה. אם עמיתך לעבודה מעשן, האם תיחשב לאדם צר אופקים רק כי השקפתך לגבי עישון שונה מהשקפתו? האם ניתן לקבוע באופן אוטומטי שיש לך דעות קדומות נגדו רק כי הוא מעשן ואתה לא? אם עמיתך לעבודה היה דורש ממך לשנות את השקפתך לגבי עישון, האם זה לא היה מצביע שהוא אדם צר אופקים ולא־סובלני?
עדי־יהוה בוחרים לחיות על־פי הקוד המוסרי שמתווה המקרא. הם אינם תומכים במעשים שאוסר המקרא. אך הם אינם לועגים לאנשים בעלי אורח חיים שונה משלהם ואינם מתייחסים אליהם בצורה לא־הוגנת.
האם השקפת המקרא אכזרית?
מה לגבי אנשים שיש להם נטיות הומוסקסואליות? האם מדובר בנטיות מולדות? אם כן, האם לא יהיה זה אכזרי לקבוע שזה פסול מצדם לנהוג בהתאם לנטיותיהם?
המקרא אינו מתייחס להיבט הביולוגי של ההומוסקסואליות, אך הוא מכיר בכך שלבני האדם יש מאפיינים המושרשים בהם עמוק. עם זאת, המקרא אומר שעלינו להימנע ממעשים מסוימים — כולל מעשים הומוסקסואליים — אם ברצוננו להשביע את רצון אלוהים (קורינתים ב׳. י׳:4, 5).
יש שיאמרו שעמדת המקרא אכזרית. אך טענותיהם מתבססות על הנחת היסוד שאנחנו חייבים לפעול על־פי הדחפים שלנו, ושבמיוחד דחפים מיניים הם דבר כה חשוב שלא צריך — ואף לא ניתן — לשלוט בו. לעומת זאת, במקרא מוצגת תפיסה מכובדת לגבי בני האדם לפיה הם מסוגלים להתנגד לדחפיהם. בשונה מבעלי החיים, הם יכולים לבחור שלא לנהוג על־פי הדחפים שלהם (קולוסים ג׳:5).[5]
שים לב להשוואה נוספת: מספר מומחים טוענים שייתכן כי לדפוסי התנהגות מסוימים, כגון תוקפנות, יש גורמים ביולוגיים. המקרא אינו מתייחס מפורשות להיבט הביולוגי של התוקפנות, אך הוא מכיר בכך שלאנשים מסוימים יש נטייה לכעוס ולהתפרץ בזעם (משלי כ״ב:24; כ״ט:22). אולם המקרא גם אומר: ”הרף מאף ועזוב חֵמה”, כלומר הרפה מהכעס והזעם (תהלים ל״ז:8; אפסים ד׳:31).
מעטים האנשים שלא יסכימו עם עצה זו או שיאמרו שזה אכזרי כלפי מי שיש להם נטיות תוקפניות. למעשה, אפילו אותם מומחים המאמינים שהתוקפנות מושרשת גנטית באדם עושים מאמצים על מנת לעזור לאנשים לשלוט בנטיות אלו.
עדי־יהוה נוקטים עמדה דומה כלפי כל סוג התנהגות שאינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה של המקרא, כולל מגעים מיניים בין גבר ואישה שאינם נשואים זה לזה. בכל המקרים הללו חלה הדרישה המקראית: ”כל אחד מכם צריך לדעת כיצד לשלוט בגופו בקדושה ובכבוד, ולא לבעור בתשוקות מיניות משולחות רסן” (תסלוניקים א׳. ד׳:4, 5).
”כאלה היו כמה מכם”
מי שרצו להפוך למשרתי אלוהים במאה הראשונה הגיעו ממגוון רקעים וסגנונות חיים, וחלקם עשו שינויים ניכרים באורח חייהם. לדוגמה, המקרא מדבר על כמה שהיו ’זונים, עובדי אלילים, נואפים וגברים השוכבים עם גברים’, ואז הוא מוסיף: ”וכאלה היו כמה מכם” (קורינתים א׳. ו׳:9–11).
באמרו ”וכאלה היו כמה מכם”, האם כוונת המקרא שמי שחדלו לבצע מעשים הומוסקסואליים אף פעם לא חוו שוב תשוקות הומוסקסואליות? אין זה סביר כיוון שבמקרא גם נאמר: ”המשיכו להתהלך על־פי הרוח וכך לא תשביעו כלל את תאוות הבשר” (גלטים ה׳:16).
שים לב שהמקרא אינו אומר שמי שמשרת את אלוהים לעולם לא יחוש תאווה לא־נאותה. עם זאת, הוא אומר שהאדם יכול לבחור לא לפעול על־פי אותה תאווה. משרתי אלוהים לומדים לשלוט בתאוות כאלה ולא להרהר בהן שוב ושוב עד לשלב שהם יפעלו על־פיהן (יעקב א׳:14, 15).[6]
לפיכך המקרא מבדיל בין נטיות לבין מעשים (רומים ז׳:16–25). אדם שיש לו נטייה הומוסקסואלית יכול לשלוט במה שהוא מאפשר לעצמו להרהר בו, בדיוק כפי שהיה שולט בכל תאווה פסולה אחרת, כגון הנטיות להתפרץ בכעס, לנאוף ולנהוג בחמדנות (קורינתים א׳. ט׳:27; פטרוס ב׳. ב׳:14, 15).
עדי־יהוה אומנם דוגלים בקוד המוסרי שמתווה המקרא, אך הם אינם כופים את השקפותיהם על אחרים. הם גם אינם מנסים לשנות חוקים שנועדו להגן על זכויות האדם של מי שיש להם סגנון חיים שונה משלהם. המסר שבפי עדי־יהוה הוא מסר חיובי, והם חולקים אותו בלהיטות עם כל מי שמוכנים להטות להם אוזן (מעשי השליחים כ׳:20).
^ 1. רומים י״ב:18: ”חיו בשלום עם כל אדם”.
^ 2. ישעיהו מ״ח:17: ”אני יהוה אלוהיך, מלמדך להועיל [לתועלתך]”.
^ 3. קורינתים א׳. ו׳:18: ”נוסו מן הזנות”.
^ 4. פטרוס א׳. ב׳:17: ”כבדו בני אדם מכל הסוגים”.
^ 5. קולוסים ג׳:5: ”אם כן, המיתו את איברי גופכם אשר על הארץ באשר לזנות, לטומאה, לתיאבון מיני”.
^ 6. יעקב א׳:14, 15: ”כל אחד עובר ניסיון כאשר הוא נמשך ומתפתה על־ידי תאוותו שלו; לאחר שהתאווה נעשית פורייה היא יולדת חטא”.