הקץ לחולי ולמוות
מבין כל התופעות שגרמו צער וסבל לאנושות, מובילים החולי והמוות בראש. אפילו הפחד מפני המוות שיעבד את בני־האדם במובן מסוים, ואימת המוות אף אילצה אנשים רבים לפעול בניגוד לצוו מצפונם — כמו, למשל, בימי השלטון הנאצי, כאשר אנשים בגדו מתוך פחד אפילו בידידיהם הם. (עברים ב׳:15) איזו הקלה תחוש האנושות כאשר אויבים אלה — החולי והמוות — יחוסלו! – הושע י״ג:14.
הבורא לבדו מסוגל לגאול את האנושות ממצב עגום זה. הוא לא רק הבטיח לעשות כן, אלא אף הניח יסוד לביטולו המוחלט והתמידי של המוות, תחת שלטון ’השמים החדשים’ של המשיח ושל ”קדושי עליון”, שותפיו למלוכה. (דניאל ז׳:27) הנביא ישעיהו מנבא בהשראת אלהים, ”בילע המוות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים.” (ישעיהו כ״ה:8) עם ביטול החולי והמוות, ייעלמו גם סימני התשישות של הזיקנה, כולל הקמטים ושער־השיבה.
אם אנו מאמינים ומכירים בהבטחה אלוהית זאת, יקל הדבר לא־מעט על הצער הכרוך במוות. כיון שכך, ’לא נתעצב כאחרים אשר אין להם התקווה’. – תסלוניקים א׳. ד׳:13.
תקווה ידועה זה מכבר
אין בתקווה זו משום חידוש. גברים ונשים שעבדו את אלהים לפני אלפי שנים, נאחזו בתקווה זו, שניחמה אותם וחיזקה את רוחם. למרות שידעו כי סופם למות, האמינו שאלהים יקימם בבוא העת לתחייה, עם התוחלת לחיות לנצח. כמה מאותם אנשי־אמונה היו אפילו עדי־ראייה לאנשים שהוקמו לתחייה בדרך־נס על־ידי נביאי אלהים, כמו אליהו ואלישע, וכן על־ידי המשיח והשליחים. (ראה מלכים א׳. י״ז:21–24; מלכים ב׳. ד׳:32–37; יוחנן י״א:43, 44) כמובן, המוקמים־לתחייה חזרו ב־סופו־של־דבר ומתו. אך, עובדי אלהים ציפו ל”תחייה טובה יותר” תחת מלכות המשיח, כאשר שוב לא יצטרכו למות, אלא אם כן יחטאו בזדון. – עברים י״א:16, 35.
אברהם אף הוא גילה אמונה ראויה־לציון בתחיית־המתים. (עברים י״א:17–19) איוב הצדיק דיבר על ה”שאול”, או הקבר, וביקש מאלהים שיזכור אותו בבוא המועד. (איוב י״ד:13) כאשר ביקש דניאל הנביא להבין את נבואתו לעתיד לבוא, שנועדה להתגשם ב”עת קץ”, אמר לו מלאך אלהים: ”ואתה, לך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימין.” – דניאל י״ב:8, 9, 13.
מי יקום לתחייה עלי–אדמות?
על־פי מטרת אלהים, תהיה תחיית־המתים הצעד הראשון בלבד בתהליך שיקומם של מתי האנושות. כאשר ייצאו מן הקבר, יקבלו את פניהם אנשי ’ההמון הרב’, שניצלו מן ”הצרה הגדולה” ומהשמדת העולם המושחת הזה. יהיו שתי קבוצות שיקומו לתחייה על כדור”הארץ: (א) אנשים שהיו נאמנים לאלהים, וביניהם רשימת אנשי־האמונה הקדומים המופיעה בעברים י״א; (ב) אנשים שמעולם לא עבדו את אלהים לפני מותם. ”עתידה להיות תחיית־המתים לצדיקים ולרשעים,” נאמר בכתבי־הקודש. (מעשי־השליחים כ״ד:15, ד”ץ) לקבוצה הראשונה לא יהיה כלל קושי ללמוד ולקבל את דרכו של אלהים להעניק חיים, באמצעות קרבן הכופר. הם יצייתו בחפץ־לב לחוקים שיהיו קיימים אז. אפילו עתה, בשכנם בקבר, נחשבים אנשי־אמונה אלה ל”חיים” בעיני אלהים, משום שהתחייה מובטחת להם. – לוקס כ׳:37, 38.
מאידך גיסא, אנשים שלא עבדו את אלהים בעבר יצטרכו, לאחר תחייתם, ללמוד על יהוה אלוהי האמת ועל כל אשר סיפק לנו באמצעות המשיח. על ’ההמון הרב’, ניצולי ”הצרה הגדולה”, מוטל יהיה ללמדם כל זאת. (רומיים י׳:14) יהיה צורך להבהיר למוקמים־לתחייה את הבשורה הטובה, משום שאלהים אמר שהכול, כולל אלה ש”מתחת לארץ”, שוכני העפר, יתבקשו לכבד את המשיח ולעבוד את יהוה אלהים, ככתוב, ”כל הנשמה תהלל יה!” – פילפיים ב׳:10, 11; תהלים ק״נ:6.
המוקמים־לתחייה יידרשו לשמור את החוקים שיהיו אז בתוקף, והם יישפטו ”מתוך הדברים הכתובים בספרים, לפי מעשיהם.” (חזון־יוחנן כ׳:12) ה”ספרים” מייצגים, ככל הנראה, את התגלות רצונו של אלהים במהלך תקופת אלף השנים.
השלימות לא תושג מיד
חברי ’ההמון הרב’ לא יגיעו לכלל שלימות מיד עם חלוף ”הצרה הגדולה”. הם יינצלו מהשמדת סדר־הדברים הזה בזכות אמונתם וצייתנותם, ויהוו את ”יסוד” ה”ארץ חדשה”. (חזון־יוחנן ז׳:14–17; ישעיהו נ״א:16; ס״ה:17) אזי יתקדמו הם, ללא ספק, בצעדים מהירים לקראת השלימות, בזכות נאמנותם להדרכות שייכתבו ב”ספרים”. – תהלים ל״ז:30, 31.
ומה באשר לחברי ’ההמון הרב’, הסובלים מנכות או ממחלות חמורות, כגון החולים במחלות־לב, בשיתוק, העיוורים, הגידמים, הקיטעים, וכן הלאה ? ההיגיון מחייב, שהם יתרפאו בהקדם ממומיהם. מעיד על כך כוחו של אלהים לרפא מחלות בדרך־נס, כפי שריפא את הצרעת של נעמן. (מלכים ב׳. ה׳:14) ישוע המשיח אף הוא הדגים את הכוח שהעניק לו אלהים לרפא חוליים. הוא ריפא מיד ידיים ורגליים משותקות והחזיר לעיוורים את מאור עיניהם. איברים אלה לא חזרו לגדול בהדרגה, אלא הוחזרו בדרך־נס. (לוקס ו׳:8–10; יוחנן ה׳:5–9) בדומה לכך, סביר שהמוקמים־לתחייה יקומו בריאים למדי בגופם. הדבר היה נכון גם לגבי כל המוקמים־לתחייה שנזכרו בכתבי־הקודש. (לוקס ח׳:54, 55) אלעזר, למשל, החל כבר להירקב לאחר ארבעה ימים בקברו, אך כשיצא, לא היה זכר לאיברים הרקובים שהיו בגופו. (יוחנן י״א:39–44) אלהים הבטיח לעם־ישראל, כאשר ניבא שיחזירם לאדמתם לאחר גלות־בבל: ”ובל יאמר שכן, ’חליתי!’ העם היושב בה נשוא עוון,” כלומר, עוון העם ייסלח לו. אנשים יוכלו לנהל חיים תקינים, למרות שעדיין אינם מושלמים. – ישעיהו ל״ג:24.
כיצד תושג השלימות
עם זאת, שלימות הגוף תושג במלואה רק אם יתקדם הפרט מבחינה רוחנית, בזכות אמונתו במשיח, ו’ילבש את האישיות החדשה’. אף־על־פי שהאדם יתרפא ממחלות תמורות, הרי שבלכתו בדרך הישר, הוא יתקרב בהדרגה אל השלימות. הוא ייטול קימעה קימעה ממה שסיפק אלהים להבראתו, באמצעות קרבן־הכופר של המשיח. (ישעיהו נ״ג:11, 12) המשיח, ברוב חסדו, יפטור אותו מכל חסרונותיו. על הפרט לחולל בראש וראשונה, שינויים רוחניים, משום שהחטא הוא הגורם למוות, והאדם לא יוכל להגיע לכלל שלימות גופנית בטרם יעקור את החטא לגמרי מאישיותו. המקרא כורך תמיד את החולי עם החטא. – ראה ישעיהו ל״ג:24, הנזכר לעיל; לוקס ה׳:18–25; קורינתיים א׳. ט״ו:56; רומיים ו׳:23.
משיחי ידוע, בן המאה הראשונה, תיאר את ה”מאבק” הפנימי שכיום מתנסה בו בל אדם המנסה להשתפר, כדי להשביע את רצון אלהים במלואו. הוא אמר: ”כי לא את מה שאני חפץ אני עושה, אלא דווקא את מה ששנוא עלי אני עושה. ... כי אינני עושה את הטוב שאני חפץ בו, אלא את הרע שאינני חפץ בו — אותו אני עושה. ואם אני עושה את מה שבניגוד לרצוני, הרי שלא עוד אני עושה אותו, אלא החטא השוכן בי.” (רומיים ז׳:15–20) בהתאם לחוקי התורשה, נולדו כל בני־אנוש ”בעוון” ו”בחטא”. (תהלים נ״א:7) יתר על כן: הכול הוסיפו על החטא במהלך חייהם, וכתוצאה מהשפעתה הרעה של הסביבה.
אך, אפילו עתה יכול הפרט לשרש מאישיותו תכונות שליליות שקלט מן הסביבה, וזאת בעזרת כתבי־הקודש, רוח־אלהים והתרועעותו עם משרתי אלהים. (תהלים י״ט:8–14) אולם, אין הדבר כך לגבי תכונות תורשתיות, המחוות חלק ממנו, מבחינה גופנית או נפשית. אמת, ביכולתו להילחם בפגמים אלה תוך הצלחה ניכרת, שכן השליח פאולוס מציין שבידנו ’לחדש את הדעת’, ’ללבוש את האישיות החדשה’ ,’להניב את פרי הרוח’ ,’לשמור על מצפון טהור’ ו’להיטיב את דרכינו’. (רומיים י״ב:2; אפסיים ד׳:24; גלטיים ה׳:22, 23; פטרוס א׳. ג׳:16; ב׳:12) אך, נבצר מאיתנו לעקור כליל, על־ידי מאמצים אלה, את הנטיות השליליות שירשנו. השליח מעיד על עצמו לאמור: ”אוי לי, אדם אומלל שכמותי, מי יצילני מגוף זה שהמוות בו? תודה לאלהים על ישוע המשיח אדוננו! ובכן, בשכלי אני עבד לתורת אלהים, אך בבשרי אני משועבד לחוק החטא.” – רומיים ז׳:24, 25.
כיום יכול האדם לזכות בסליחת חטאים על יסוד האמונה במשיח, אשר נתן את חייו כקרבן־כופר על חטאינו. (דניאל ט׳:24, 26) כן עליו לנהוג בתואם עם תפילתו, המבקשת את מחילת אלהים, בעשותו כמיטב יכולתו כדי ללכת בדרך הישר. לעולם אל לו לחדול ממלחמתו בנטיות השליליות, והוא יוכל לנצח בעזרתה של רוח־אלהים! הוא יוכל לזכות במצפון טהור. (רומיים ח׳:2, 11–13; עברים ט׳:14) אך, תחת מלכות המשיח יפיק הוא את מלוא התועלת מקרבן המשיח, כדי שהחולשות התורשתיות וה”מידע” הגנטי הלקוי, שהועברו אליו מאבות אבותיו, יתוקנו. הוא יתרפא בכל המובנים. איזו הקלה! איזה שיחדור יחוש הפרט כאשר יוכל לעשות בדיוק את שחפץ לבו לעשות, בכל זמן מן הזמנים! תודתנו על כך נתונה לאלהים, באמצעות המשיח.
אם כן, במרוצת אלף שנות מלכותו של המשיח, יילך ויקטן עול הנטיות הרעות המעיקות על האדם כיום. הוא יוכל לעשות יותר ויותר את הדבר הנכון. וכאשר יגיע לידי שלימות, שוב לא יהיה הדבר כרוך במאבק. יהיה זה טבעי לעשות את הטוב והישר. לא יהיה לאדם שמץ מן הנטיה לגנוב, לנאוף, לשנוא, או להשמיץ את רעהו. בנוגע לתורת משה, שהכילה חוקים נגד אלה, נאמר: ”התורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחטאים.” (טימותיוס א׳. א׳:8, 9) אדם מושלם איננו זקוק לחוק שיזהיר אותו לא לעשות רע. המשיח, בהיותו על הארץ, עשה באופן טבעי את הטוב. הוא ’אהב צדק ושנא רשע’, כשם שנובא עליו מראש. (תהלים מ״ה:8) תגובתו המיידית, שנבעה מתוכו פנימה, היתה לעשות את הדבר הצודק, ולדחות את הרע. ניתן לראות זאת בתגובתו לפיתוייו של השטן ולנסיונו המוטעה של פטרוס להניא אותו ממה שהועיד לו אלהים לעשות. – מתי ד׳:1–11; ט״ז:21–23.
קבלת פני המוקמים–לתחייה
באשר לשאלה, כיצד יקומו המתים לתחייה, אלהים ”יברא מחדש”, בדייקנות מפליאה, כל אדם בהתאם לתבנית פניו, לאישיותו ולזכרונותיו בעבר. כך יוכל המוקם־לתחייה לזהות את עצמו, ואף ידידיו לשעבר יכירוהו על־פי מראהו ותכונותיו. הוא יוכל, איפוא, להתחיל את חייו מחדש, לאחר ההפסקה שנגרמה בעקבות המוות, משום שיהיו לו אותם המניעים, הנטיות והכשרונות שגילה לפנים. עם זאת, החטאים והמישגים שעשה בעבר לא ייחשבו לו. זאת, משום שמטרת אלהים בהקימו אותו לתחייה היא, לאפשר לו להפיק תועלת מקרבן המשיח ולהיות נקי מחטא. אך, אם היו מעשיו בעבר רעים, ברור שישאירו את חותמם על אישיותו, ויהיה עליו להתגבר על התכונות השליליות הנובעות מכך. עד כמה שהתנהג יותר ברישעה, כך יצטרך יותר להשתנות. אך, יהיו שלא ינצלו את ההזדמנות לעשות כן. – ישעיהו כ״ו:10.
לאדם שיוקם לתחייה ייראה פרק־הזמן שבו היה מת, כרגע קט בלבד, משום שהמוות איננו אלא חוסר־קיום. המקרא ממשיל אותו לתרדמה עמוקה. (קהלת ט׳:5; דניאל י״ב:2; יוחנן י״א:11–14) אלפי שנים או יום אחד, יהיו בעיניו כהרף־עין. למוקם־לתחייה תהיה חוויה זו, כיציאה מן השער של העולם המושחת הזה וכניסה אל העולם החדש רב־הצדק.
אין ספק, שאדם שמת לפני אלפי שנים, יופתע למראה התנאים שהשתנו כל־כך על־פני כדור־הארץ. יהיה עליו לשמוע מפי ’ההמון הרב’ על כל אשר עשה אלהים במהלך הזמן, במיוחד כאשר שלח את המשיח כקרבן־כופר. כן ילמד הוא לדעת, שהמצב המשופר הוא כתוצאה משלטון מלכות המשיח. יש לשער, בהתאם למידת החסד של אלהים, שבני־משפחה וידידים יוכלו לקבל את פני יקיריהם שמתו, בדומה לתחיות הנזכרות בכתבי־הקודש, ככתוב: ”נשים קיבלו את מתיהן שקמו לתחייה.” אחת מאלה היתה, כזכור, האשה השונמית. (עברים י״א:35; מלכים ב׳. ד׳:32–37; לוקס ז׳:12–15; ח׳:49–56) אזי, לאחר תקופה של הדרכה, יוכלו המוקמים־לתחייה אף הם לקבל את פני יקיריהם המתים, שיקומו אחר־כך, ולהושיט להם עזרה. כך לא יקום אף אחד אל עולם זר ונוכרי, אלא ייקלט בחמימות על־ידי קרוביו ומיודעיו, ללא ’פער דורות’ כלשהו. תהליך זה יימשך, עד אשר יקומו כל המתים הפדויים, עד האחרון שבהם. מה רבה תהיה השמחה בעת ההיא!
אלהים יהיה ”הכל בכל”
בתום אלף השנים יימחו לחלוטין עקבות החטא ותוצאותיו — המוות. (קורינתיים א׳. ט״ו:26) אך, האם מאחר שהכול ישיגו אז שלימות, פירוש הדבר ששוב לא יוכלו לחטוא? אין משמע הדבר כך, מפני שכתבי־הקודש מציינים שלאנשים אלה לא יובטחו חיי־נצח, עד אשר יעמדו במבחן האחרון שיציב בפניהם השטן. כאשר תחזיר מלכות המשיח לאנושות את השלימות בכללותה, אזי ימסור המשיח את המלכות חזרה לאלהים, וכל אדם יעמוד בפני אלהים באותו מצב שהיה בו אדם הראשון. הדברים יחזרו לקדמותם, כפי שהיה בתקופת בראשית, ואלהים לבדו יקבע את גורלו הסופי והנצחי של כל פרט ופרט. אלהים ירשה אז לשטן ולמלאכי־החבלה שלו לערוך את המבחן הזה.
הכתוב בחזון–יוחנן כ׳:7–10 מתאר מה יתרחש כשתעמוד האנושות למבחן, באמרו: ”אחרי כלות אלף השנים, יותר השטן מכלאו [כלומר, ישוחרר מן התהום שלתוכה הושלך לפני התחלת אלף השנים] וייצא להתעות את הגויים בארבע קצות הארץ, את גוג ומגוג, לאסוף אותם למלחמה: ומספרם כחול הים [מספר שלא צוין ושאין האדם יכול לקבוע אותו]. הם עלו על מרחב הארץ והקיפו את מחנה הקדושים ואת העיר האהובה; ירדה אש מן השמים, מאת אלהים, ואכלה אותם. והשטן אשר הדיחם הושלך אל אגם האש והגפרית, אשר שם גם החיה ונביא השקר, ויעונו יומם ולילה לעולמי עולמים.” – השווה חזון־יוחנן כ׳:1–3.
נבואה זו מראה, שחלק מן האנושות יתקבצו בעת ההיא כדי להתקיף את הנאמנים שעל הארץ. השטן ושדיו הם שיסיתו אותם לכך. אך, מדוע יעשו כן אנשים מושלמים? הם יבקשו בכך להיות עצמאיים ובלתי־תלויים באלהים, כשם שעשו אדם וחוה. הם יהיו משוכנעים שזאת שעת־הכושר לכך. השטן יעשה, איפוא, מאמץ אחרון לנצח בשאלה המכרעת שעורר מלכתחילה, הלא היא השאלה בדבר צידקת שלטונו של אלהים. הוא ינחל כישלון חרוץ, משום שהנאמנים, שיהוו ללא־ספק את מרבית האנושות, יעמדו איתן. אזי יושלכו השטן ועושי־דברו אל תוך ”אגם האש”, שהוא ”המוות השני”, ובו ”יעונו” לעולמי עולמים (בשפת המקור, היוונית, נקראו הסוהרים בשם ”נוגשים”, או מענים, כמו במתי י״ח:34). הם ייכלאו לנצח במצב של חוסר־קיום.
אלה שלא ייכנעו, ויישארו נאמנים לשלטון אלהים ולריבונותו, יזכו בחיי־נצח. הם ’יחיו’ אז במובן של חיים אמיתיים ומובטחים. (חזון־יוחנן כ׳:4–6) כך יהיה האלהים ”הכל בכל”. (קורינתיים א׳. ט״ו:28) אך, על יסוד מה יוכל אלהים להבטיח כי יחיו לנצח? זאת, משום שהוא יידע בביטחון מי הם אוהביו, שלעולם לא יפנו לו עורף. דוגמה ליכולתו של אלהים לעשות כן, יש לנו בפרשת איוב, בו בטח אלהים ללא צל של ספק שיהיה נאמן לו. (איוב פרקים א׳ וב׳) יתרה מזאת: במקרה של ישוע המשיח, שאותו הכיר אלהים לפני ולפנים, יכול היה אפילו לנבא מראש שהוא יעמוד אפילו במבחן הקשה ביותר. אלהים הישרה על נביאיו לכתוב מראש, בפרטי פרטים, על מאורעות בחיי המשיח, בהם יציית לאלהים אפילו בתנאי לחץ קשים. – ישעיהו נ״ג:7, 11; תהלים מ׳:8–11; מ״ה:8.
מטרת אלהים לגבי כדור–הארץ תתגשם
אם כן, אף שהדבר דרש זמן רב, תתגשם מטרת אלהים לגבי כדור־הארץ באורח נפלא. הוא ייהפך לגן־עדן רחב־ידיים, שימלאוהו אנשים אשר יהללו את אלהים ויאהבו איש את רעהו. אך, האם לא יגרום הדבר צפיפות רבה מדיי? לא; אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהבורא יודע מה מספר האנשים שיוכלו לאכלס את כדור־הארץ ברווחה. ביכולתו להקצות, איפוא, די מקום להרים ולימים, וכן מרחב־מחייה לחיות הבר, כדי להוסיף נוי ובידור. הוא ידאג לכך שלא תהיה צפיפות־יתר כמו בערים הגדולות כיום. החיים יהיו מלאי הנאה, ואחדות תשרור בקרב כל בני־אנוש. עם זאת, מאחר שלכל אדם יהיו אישיותו וכשרונותיו, והמיומנות המיוחדת לו, לא יהיה קץ לשטחי ההתעניינות ולהנאה שיוכלו האנשים להפיק זה מחברת זה. ענפי הפעילות הרבים יאפשרו לערוך לימודים, מחקרים ומיבצעים מלהיבים, תוך מטרה אמיתית וממושכת. כל אדם יוכל לתרום את כשרונותיו וסגולותיו לטובת הכלל, ויהיו לו המרץ והזמן לעשות כן. – השווה את ישעיהו מ׳:29–31 לעקרונות שבקהלת ה׳:17–19.
כשברא אלהים את אדם וחוה, אמר להם לכבוש את הארץ ולשלוט על בעלי־החיים. (בראשית א׳:28) כדור הארץ נברא כמתת לאדם, כמעונו. (תהלים קט״ו:16) משום כך יידע האדם, בעולם החדש, כיצד להשגיח על כדור־הארץ וכיצד לשלוט בחיות באהבה ובצורה נאותה. אלהים הדגים זאת כאשר החזיר את עם־ישראל מגלות־בבל. (הושע ב׳:20) מאחר שהאדם ישלוט בצורה מושלמת בכושרו הטבעי ובכל חושיו, לא יהיו לו תאונות חמורות. התבונן, למשל, בבעלי־החיים בסביבתם הטבעית. העטלף, עם מערכת ה”רדאר” שלו, מעופף באפילה, בלא להיתקל אפילו בעצמים דקים כמיתר של פסנתר. ציפור יכולה לנחות בשלמות על ענף, ואפילו על זלזל. הם מצוידים היטב לצורת החיים שלהם ונהנים מעצם קיומם. ההגיון מחייב, על אחת כמה וכמה, שהאדם הנעלה על החיות, ישתלב באורח מושלם בסביבתו.
העבודה תהיה אף היא מקור הנאה. שוב לא יהיה על האדם לאכול לחם ’בזעת אפיו’, כפי שנאמר לאדם הראשון לאחר שחטא. (בראשית ג׳:19) מלאכתם של בני־האדם, והצורך להפעיל את כוחותיהם הנפשיים והפיסיים, יעסיקו אותם בפעילות כדאית ומליאת־תוכן. כפי שהדגימו זאת בני־ישראל כאשר צייתו לחוקי התורה, יהיה פנאי למכביר לבלות בחיק המשפחה ובחברת ידידים, וליצור היכרויות חדשות. בכל כדור־הארץ יהיו לאדם ידידים שיישארו תמיד ידידים. כל זה ינבע מן הידידות עם יהוה אלהים ועם המשיח, האוהבים את האנושות יותר מכל. – יוחנן ט״ו:14.
(תורגם מן הספר ”לחיים יש תכלית”, פרק ט״ו בהוצאת חברת המצפה).