פרק 22
המשך לדבר באומץ את דבר־אלהים
1. (א) איזו בשורה טובה בישרו תלמידי ישוע החל מחג־השבועות של שנת 33 לספירה, אך מה היתה תגובתם של מנהיגי היהודים? (ב) אילו שאלות נוכל לשאול את עצמנו בנוגע לכך?
הנה התרחשו המאורעות החשובים ביותר בכל ארבעת אלפי שנות ההיסטוריה האנושית. בנו של אלהים, ישוע המשיח, נמשח למלך לעתיד לבוא של כדור־הארץ כולו. אף־על־פי שישוע הוצא להורג, עקב הסתה מצד אויבים דתיים, הקים יהוה את בנו מן המתים. באמצעותו נתאפשר לבני־אדם לזכות בישועה, כשלפניהם התוחלת לחיות לנצח. אך, כאשר הכריזו תלמידיו הנאמנים של ישוע בשורה טובה זו ברבים, פרצו נגדם רדיפות עזות. תחילה הושלכו שניים מן השליחים אל הכלא, ולאחר־מכן כולם. הם הולקו בשוטים ונצטוו לחדול לדבר בשם ישוע (מעשי השליחים ד׳:1–3, 17; ה׳:17, 18, 40). מה היה עליהם לעשות? מה היית עושה אתה? האם היית ממשיך להעיד באומץ־לב?
2. (א) איזו בשורה נאדרת אפילו עוד יותר, יש להכריז בימינו? (ב) על מי מוטלת האחריות לעשות כן?
2 בשנת 1914 לספירה, התרחש מאורע נפלא עוד יותר, בעל חשיבות אוניברסלית. מלכות אלהים שבידי ישוע המשיח נוסדה בשמים. אחר־כך, הושלכו השטן ושדיו אל כדור־הארץ (ההתגלות י״ב:1–5, 7–12). אחרית הימים של סדר־הדברים המרושע הזה החלה. בטרם יחלוף הדור שהיה עֵד למאורעות שנת 1914, ישמיד אלהים את כל סדר־הדברים השטני (מתי כ״ד:34). בפני הניצולים תעמוד התוחלת לחיי־נצח. מטרתו המקורית של אלהים תתגשם, וכדור־הארץ כולו יהפוך לגן־עדן. אם כבר נענית לבשורה טובה זו, מוטלת עליך האחריות לחלוק אותה עם אחרים (מתי כ״ד:14). אך, לאיזו תגובה עליך לצפות?
3. (א) כיצד מגיבים האנשים לבשורת המלכות? (ב) לכן, איזו שאלה ניצבת בפנינו?
3 בשעה שכמה אנשים עשויים לקבל אותך בחמימות כמבשר המלכות, הרי שהרוב הגדול פשוט יגלה אדישות (מתי כ״ד:37–39). אחרים עלולים ללעוג או להתנגד לך בחריפות. ישוע הזהיר שחלק מן ההתנגדות עלולה לבוא מצד קרוביך (לוקס כ״א:16–19). כמו־כן, אתה עלול להיתקל בה במקום עבודתך או בבית־הספר. באיזורים רבים בעולם מוטל על עדי־יהוה שלא בצדק, חרם או איסור ממשלתי. בעמדך בפני אחד מן המצבים הללו, האם תמשיך לדבר את דבר־אלהים באומץ־לב?
4. האם החלטה נחושה אישית מהווה ערובה לכך שנמשיך לשרת את אלהים בנאמנות?
4 ללא ספק, ברצונך להיות משרת אמיץ של אלהים. בכל זאת, אחדים שחשבו שמאומה לא יגרום להם לסגת אחורה, נשרו משורות מכריזי־המלכות. לעומתם, אחרים, כולל אנשים שמטבעם הם ביישנים, ממשיכים לשרת את אלהים בהתלהבות, ללא הפוגה. כיצד תוכל להוכיח עצמך כמי ש’עומד יציב באמונה’? (קורינתים א׳. ט״ז:13).
אל נבטח בכוחנו אנו
5. (א) מהי דרישה בסיסית כדי להוכיח את עצמנו כמשרתים נאמנים של אלהים? (ב) מדוע כה חשובות האסיפות?
5 גורמים רבים כרוכים, כמובן, בכך שנהיה משרתים נאמנים של אלהים. אך, היסודי מכולם הוא הביטחון ביהוה ובאמצעים שהוא מספק. כיצד נוכל לגלות ביטחון כגון זה? אחת הדרכים היא על־ידי נוכחות באסיפות הקהילה. כתבי־הקודש מעודדים אותנו שלא לזנוח אותן (עברים י׳:23–25). אלה שהתמידו כעדים נאמנים של יהוה חרף אדישות או רדיפות, התאמצו לנכוח בקביעות באסיפות לצד חבריהם לאמונה. באסיפות, אלה הולך וגדל הידע שלנו מכתבי־הקודש, אך לא רק דברים חדשים שובי־לב מושכים אותנו אליהן. (השווה מעשי השליחים י״ז:21.) הערכתנו לאמיתות ידועות־היטב גדלה, וערנותנו לדרכים שבהן ניתן להשתמש בהן מתחדדת. כמו־כן, הדוגמה שהציב לנו ישוע מטביעה חותם עמוק במוחנו ובלבנו (אפסים ד׳:20–24). אנו מתקרבים אל אחינו המשיחיים בעבודת־אלהים מאוחדת, ומתחזקים באופן אישי להמשיך בעשיית רצון אלהים. רוח יהוה מספקת הדרכה דרך הקהילה, ובאמצעות רוח זו נמצא ישוע בקרבנו כשאנו מתאספים בשמו (ההתגלות ג׳:6; מתי י״ח:20).
6. מה קורה ביחס לאסיפות, במקומות בהם מוטל איסור על פעילותם של עדי־יהוה?
6 האם אתה נוכח בקביעות בכל האסיפות ומייחס לעצמך את החומר הנדון בהן? לעתים, כשמוטל איסור על הפעילות, יש צורך לקיים אסיפות בקבוצות קטנות בבתים פרטיים. המקומות והמועדים עשויים להשתנות, ואולי לא תמיד הם נוחים, כשחלק מן האסיפות מתנהלות בשעות הלילה המאוחרות. אך, חרף אי־נוחות אישית או סכנה, אחים ואחיות נאמנים עושים מאמצים חרוצים להיות נוכחים בכל אסיפה.
7. (א) באיזו דרך נוספת אנו מגלים את ביטחוננו ביהוה? (ב) כיצד יכול הדבר לעזור לנו להמשיך לדבר באומץ־לב?
7 כמו־כן, הביטחון ביהוה מתגלה בכך שפונים אליו דרך־קבע בתפילה — לא מתוך שיגרה פורמאלית, אלא מתוך הכרה עמוקה שאנו זקוקים לעזרתו. האם אתה עושה כן? ישוע התפלל שוב ושוב במרוצת שליחותו הארצית (לוקס ג׳:21; ו׳:12, 13; ט׳:18, 28; י״א:1; כ״ב:39–44). בלילה שלפני הוקעתו, הוא האיץ בתלמידיו: ”הייו ערים והתפללו, כדי שלא תבואו לידי ניסיון” (מרקוס י״ד:38). אם אנו נתקלים באדישות רבה כלפי בשורת המלכות, עלול להתעורר הפיתוי להאט את קצב שירותנו. אם אנשים לועגים לנו, או שיש רדיפות חריפות יותר, אנו עלולים להתפתות לשתוק כדי למנוע זאת. אך, אם אנו מתפללים בכנות ומבקשים שרוח־אלהים תעזור לנו להמשיך לדבר באומץ־לב, יגן עלינו הדבר מלהיכנע לפיתוי זה (לוקס י״א:13; אפסים ו׳:18–20).
עדות שנישאה באומץ־לב
8. (א) מדוע התיאור שבספר מעשי השליחים הוא בעל חשיבות מיוחדת עבורנו? (ב) השב על השאלות המופיעות בסוף סעיף זה; הדגש כיצד יכול המידע להועיל לנו.
8 תיאור המאורעות שבספר מעשי השליחים הוא בעל עניין מיוחד לכולנו. הוא מספר כיצד התגברו השליחים ותלמידים קדומים אחרים, שהיו בעלי רגשות דומים לשלנו, על מכשולים, והוכיחו עצמם כמשרתים נאמנים ואמיצים של יהוה. הבה נבחן חלק מתיאור זה בעזרת השאלות הבאות והפסוקים שלצידן. בעשותנו כן, חשוֹב כיצד אתה אישית יכול להפיק תועלת מן הדברים שהנך קורא.
האם היו השליחים אנשים בעלי השכלה גבוהה? האם היו הם מטבעם אנשים אמיצים, העשויים ללא־חת? (מעשי השליחים ד׳:13; יוחנן י״ח:17, 25–27; כ׳:19).
מה איפשר לפטרוס לדבר באומץ־לב בפני הסנהדרין, אותו בית־הדין שהרשיע את בן־האלהים עצמו, שבועות מספר קודם־לכן? (מעשי השליחים ד׳:8; מתי י׳:19, 20).
מה עשו השליחים במרוצת השבועות שקדמו להבאתם לפני הסנהדרין? (מעשי השליחים א׳:14; ב׳:1, 42).
כאשר ציוו עליהם המנהיגים לחדול לבשר בשם ישוע, מה השיבו פטרוס ויוחנן? (מעשי השליחים ד׳:19, 20).
אל מי פנו הם שוב כדי לקבל עזרה, לאחר שיחרורם? האם התחננו לפניו שישים קץ לרדיפות, או מה? (מעשי השליחים ד׳:24–31).
כיצד סיפק יהוה עזרה, כאשר ניסו מתנגדים לשים קץ לפעילות ההטפה? (מעשי השליחים ה׳:17–20, 33–40).
כיצד הראו השליחים כי הבינו את הסיבה להצלתם? (מעשי השליחים ה׳:21, 41, 42).
אפילו כאשר רבים מן התלמידים נפוצו בשל עוצמת הרדיפות, מה המשיכו הם לעשות? (מעשי השליחים ח׳:3, 4; י״א:19–21).
9. (א) אילו תוצאות מרגשות נבעו משירותם של אותם תלמידים קדומים? (ב) כיצד נעשינו מעורבים בכך?
9 פעילותם בקשר עם הבשורה הטובה לא היתה לשווא. כ־000,3 תלמידים נטבלו בחג־השבועות, שנת 33 לספירה. ”ואמנם נספחו אל האדון עוד מאמינים, גברים ונשים רבים מאוד” (מעשי השליחים ב׳:41; ד׳:4; ה׳:14). במרוצת הזמן נודע שאפילו אחד הרודפים הקנאים ביותר, שאול הטרסי, הפך למשיחי ונשא בעצמו עדות אמיצה על האמת. הוא נעשה ידוע בשם השליח פאולוס (גלטים א׳:22–24). הפעילות שהחלה במאה הראשונה לספירה לא נעצרה. כיום, בתקופת ”אחרית הימים”, צברה היא תנופה והגיעה לכל קצווי תבל. יש לנו הזכות ליטול בה חלק, ובעשותנו כן, נוכל ללמוד מן הדוגמה שהציבו עדים נאמנים אשר שירתו לפנינו.
10. (א) אילו הזדמנויות ניצל פאולוס כדי לבשר? (ב) באילו דרכים הנך מפיץ את בשורת המלכות לאחרים?
10 כאשר למד פאולוס את האמת על ישוע המשיח, הוא לא השתהה. ”בלי להתמהמה הכריז על ישוע... שהוא בן־האלהים” (מעשי השליחים ט׳:20). הוא העריך את חסדו של אלהים כלפיו והבין שכל אדם זקוק לבשורה הטובה שקיבל. כמקובל באותם ימים, נכנס פאולוס — בהיותו יהודי — אל בתי־הכנסת, שהיו מקומות ההתכנסות הציבוריים של היהודים, כדי לשאת עדות. כמו־כן, בישר מבית לבית ושוחח עם אנשים בשוק. הוא גם גילה נכונות לעבור לאיזורים חדשים, כדי להכריז את הבשורה הטובה (מעשי השליחים י״ז:17; כ׳:20; רומים ט״ו:23, 24).
11. (א) כיצד הראה פאולוס שמלבד אומץ־לב, גילה גם כושר־אבחנה בדרך בה נשא עדות? (ב) כיצד יכולים אנו לשקף תכונה זו כשאנו מבשרים לקרובים, לחברים לעבודה או לספסל־הלימודים?
11 פאולוס היה אמיץ, אך גם בעל כושר־אבחנה, כשם שצריכים אנו להיות. אל היהודים פנה על יסוד ההבטחות שהבטיח אלהים לאבותיהם. אל היוונים דיבר על יסוד דברים שהיו מוכרים להם. לעתים השתמש בנסיונו האישי בלמידת האמת, כאמצעי לנשיאת עדות. כשם שהסביר: ”את הכל אני עושה בעבור הבשורה הטובה, כדי שיהיה לי חלק בה” (קורינתים א׳. ט׳:20–23; מעשי השליחים כ״ב:3–21).
12. (א) אף־על־פי שהיה אמיץ, מה עשה פאולוס כדי להימנע מעימותים מיותרים עם מתנגדים? (ב) מתי נוכל לחקות דוגמה זו בחוכמה, וכיצד? (ג) מאיין נובע הכוח להמשיך לדבר באומץ־לב?
12 כאשר נראה היה, בעקבות ההתנגדות לבשורה, שמוטב לעבור לזמן־מה לאיזור אחר, פאולוס עשה זאת במקום לגרום בכוח עימותים כל העת עם אויבי האמת (מעשי השליחים י״ד:5–7; י״ח:5–7; רומים י״ב:18). אך, הוא מעולם לא בוש בבשורה הטובה (רומים א׳:16). אף־על־פי שיחסם המעליב, ואף האלים, של המתנגדים לא היה נעים לפאולוס, הוא ’התחזק באלהינו’ והמשיך לבשר. חרף הנסיבות הקשות אליהן נקלע, אמר: ”האדון עמד אתי וחיזקני, כדי שתוכרז על־ידִי הבשורה במלואה” (תסלוניקים א׳. ב׳:2; טימותיאוס ב׳. ד׳:17). ראש הקהילה המשיחית, האדון ישוע המשיח, ממשיך לספק את הכוח הדרוש לביצוע העבודה שניבא לגבי ימינו (מרקוס י״ג:10).
13. מה מעיד על אומץ־לב משיחי, ומה מהווה יסוד לכך?
13 יש לנו כל הסיבות להמשיך לדבר את דבר־אלהים באומץ, כשם שעשו ישוע המשיח ומשרתי־אלהים נאמנים אחרים במאה הראשונה. אין משמע הדבר להתנהג בגסות או בעזות־מצח. אין צורך לנהוג בחוסר־התחשבות, או לכפות את הבשורה על מי שאינם מעוניינים בה. אך, אין אנו מתייאשים בשל אדישותם של האנשים, וכן אין ההתנגדות גורמת לנו פחד שבעקבותיו נשים מחסום לפינו. בדומה לישוע, אנו מצביעים על מלכות אלהים כעל הממשלה הראויה לכדור־הארץ כולו. אנו מדברים בביטחון משום שאנו מייצגים את יהוה, ריבון היקום, ומשום שהבשורה שבפינו אינה מאיתנו, אלא ממנו (פיליפים א׳:27, 28; תסלוניקים א׳. ב׳:13).
שאלות חזרה
• מדוע חשוב לחלוק את בשורת המלכות עם כל מי שניתן? אך, לאילו תגובות עלינו לצפות?
• כיצד נוכל להראות שאין אנו מנסים לבטוח בכוחנו אנו כדי לשרת את יהוה?
• איזה לקח מועיל אנו למדים מספר מעשי השליחים?