חנה מבקשת מיהוה בן

לאיש מבני ישראל ששמו אֶלְקָנָה היו שתי נשים:‏ חנה ופנינה.‏ אבל את חנה הוא אהב יותר.‏ לפנינה היו הרבה ילדים,‏ והיא כל הזמן צחקה על חנה כי לא היו לה ילדים.‏ בכל שנה אלקנה לקח את משפחתו לעבוד את אלוהים במשכן בשִׁילֹה.‏ באחד הביקורים האלה הוא שם לב שאשתו האהובה חנה מאוד עצובה.‏ הוא אמר לה:‏ ’‏בבקשה אל תבכי.‏ יש לך אותי,‏ אני אוהב אותך’‏.‏

מאוחר יותר חנה הלכה להתפלל לבדה.‏ היא לא הצליחה להפסיק לבכות והתחננה ליהוה שיעזור לה.‏ היא הבטיחה לו:‏ ’‏יהוה,‏ אם תיתן לי בן אני אתן לך אותו,‏ והוא ישרת אותך כל ימי חייו’‏.‏

עֵלִי,‏ הכוהן הגדול,‏ ראה שחנה בוכה וחשב שהיא שיכורה.‏ חנה אמרה לו:‏ ’‏לא,‏ אדוני,‏ אני לא שיכורה.‏ יש לי בעיה רצינית,‏ ואני מדברת עליה עם יהוה’‏.‏ עלי הבין שהוא טעה ואמר לה:‏ ’‏אני מקווה שאלוהים ייתן לך את כל מה שביקשת’‏.‏ חנה הרגישה טוב יותר והלכה משם.‏ תוך פחות משנה נולד לה בן,‏ והיא קראה לו שמואל.‏ האם אתה יכול לדמיין כמה היא הייתה שמחה?‏

חנה לא שכחה את מה שהיא הבטיחה ליהוה.‏ ברגע שהיא הפסיקה להניק את שמואל,‏ היא הביאה אותו למשכן כדי שישרת שם את יהוה.‏ חנה אמרה לעלי:‏ ’‏זה הילד שביקשתי מיהוה.‏ אני משאילה אותו ליהוה למשך כל חייו’‏.‏ כל שנה אלקנה וחנה הגיעו לבקר את שמואל במשכן והביאו לו בגד חדש.‏ יהוה בירך את חנה בעוד שלושה בנים ושתי בנות.‏