שאלות של קוראים
◼ האם על המשיחי להימנע משתיית קפה ותה, לאור העובדה שהם מכילים קפאין, שהוא סם ממכר?
כתבי־הקודש אינם מזכירים כלל קפה או תה. אך, יש בעקרונות המותווים בהם כדי לעזור למשיחי להחליט לעצמו אם ישתה קפה ותה, אם לאו.
הסם קפאין יכול להשפיע גם על המוח וגם על הגוף. מיליוני כוסות קפה ותה נשתות מדי יום, ועקב כך, ציין ד״ר מלווין קוֹנר: ”יתכן שבעולם כולו [קפאין] מהווה את הסם הממריץ הנפוץ ביותר.” הוא יכול להגביר את הערנות, להרים את רמת האדרנאלין בגוף, ולזרז את זרימת־הדם ואת תהליכי חילוף־החומרים. עם זאת, אין בעובדה שהוא מהווה סם, לקבוע אם שומה על המשיחי להימנע מלשתות משקאות המכילים קפאין (קפה, תה, קולה, מַטֶה) או מאכלים (כגון שוקולד).
גם אלכוהול הוא סם שיכול להשפיע על המוח ועל הגוף, אך מה אומרים כתבי־הקודש עליו? המקרא מכיר בכך שיין (או משקאות חריפים אחרים) יכולים ’לשמח לבב אנוש’ או לשנות את מצב־רוחו של אדם מדוכא. (תהלים ק״ד:15; משלי ל״א:6, 7) אך, אין דבר־אלהים אוסר על שתיית כל המשקאות המכילים אלכוהול. כתבי־הקודש מגנים שתייה מופרזת ושיכרות. — דברים כ״א:18–21; משלי כ׳:1; הושע ד׳:11; קורינתים א׳. ה׳:11–13; פטרוס א׳. ד׳:3.
אך, מה באשר לטענה שניתן להתמכר לקפאין? רבים הנוהגים לשתות קפה, תה או מטה, מפתחים מידה מסוימת של תלות בהם, אך השאלה, אם זאת באמת התמכרות מבחינה רפואית, שנויה במחלוקת. אך, יש לציין לפחות שהם סובלים מסימני גמילה, כגון מיחושי־ראש או בחילה, אם נמנע מהם לקבל את מנת הקפאין אליה התרגלו. זכור, שוב, את השקפת המקרא בנוגע למשקאות חריפים. גם אם רבים התמכרו לאלכוהול, אין המקרא אוסר על שתייתם במידה מתונה. ישוע שתה יין; הוא אפילו סיפק יין בדרך־נס למסיבת חתונה. — מתי כ״ו:29; יוחנן ב׳:3–11.
בכל זאת, עשוי המשיחי להחליט שהוא מעדיף שלא להסתכן בתלות בקפאין. במקרה שהוא מגלה שאם נמנעת ממנו כמות הקפאין הרגילה שלו, נעשה הוא עצבני, אפשר שיראה לנכון לחדול לאכול או לשתות דברים המכילים קפאין, כדי להוכיח ”ריסון עצמי”. (גלטים ה׳:22, 23) מאחר שכתבי־הקודש אינם מתייחסים להימנעות ממשקאות המכילים קפאין, ההחלטה ביחס לשתיית קפה או תה, היא עניין אישי. בכל זאת, מתינות נדרשת מהמשיחי בנושא זה. — השווה טיטוס ב׳:2.
האיפוק חיוני גם מבחינה בריאותית. סכנות רבות מוזכרות בקשר עם צריכה קבועה של כמויות מופרזות של קפאין (בין אם בשתיית קפה, תה, קולה ומשקאות אחרים או במאכלים). ברם, לכל מחקר שהצביע על קשר בין בעייה בריאותית לבין הקפאין, היה מחקר אחר שהצביע, לכאורה, על מסקנה הפוכה.
ההיגיון שבמתינות משתקף בעצות שבמקרא ביחס לאכילת דבש. זהו מאכל טבעי, ואכילתו כדי להפיק ממנו מרץ היא טבעית לחלוטין (לעומת שאיפת עשן אל תוך הריאות). (שמואל א׳. י״ד:26, 27; מתי ג׳:4) בכל זאת, ניתן לחלות מאכילת כמות גדולה. המקרא מזהיר: ”דבש מצאת? אכול דייך, פן תשבענו והקאתו.” ”אכול דבש הרבות לא טוב.” — משלי כ״ה:16, 27.
יש שאינם יכולים לאכול דבש בכלל. בדומה לכך, מסיבות בריאותיות, נמנעים אחרים מאלכוהול, מקפאין, מתוצרות־חלב, או ממאכלים מסוימים אחרים. יש הנמנעים מהם מטעמים אחרים, או בגלל רגישות נפוצה בנושא באיזור־מגוריהם, כדי שלא יכשילו אחרים. הדבר מזכיר לנו את דבריו של השליח פאולוס: ”אם מאכל הוא מיכשול לאחי, לא אוכל בשר לעולם, למען לא אכשיל את אחי.” — קורינתים א׳. ח׳:13.
מכאן, שעל כל אחד לפעול על־פי החלטתו הוא, בלא להרגיש שעליו לכפות את דעתו על הזולת. פאולוס כתב: ”אל יבוז האוכל לזה שאינו אוכל, וזה שאינו אוכל אל יחרוץ משפט על האוכל, שכן אלהים קיבל אותו ברצון. מי אתה כי תשפוט את עבדו של אחר?” — רומיים י״ד:3, 4.