שאלות של קוראים

▪ האם עדי־יהוה מקבלים זריקות של מרכיבי־דם כלשהם,‏ כגון הנוגדן אימונו־גלובוּלין או החלבון אלבוּמין?‏

יש העושים כן,‏ מתוך אמונה שאין כתבי־הקודש אוסרים על קבלת זריקה ובה כמות זעירה של מרכיב מסוים שמקורו בדם.‏

הבורא הטיל לראשונה על האנושות כולה את החוק להימנע מאכילת דם:‏ ”‏כל רמש אשר הוא חי,‏ לכם יהיה לאכלה.‏.‏.‏ אך בשר בנפשו — דמו — לא תאכלו.‏”‏ (‏בראשית ט׳:‏3,‏ 4‏)‏ הדם הוגדר כקדוש,‏ ולכן ניתן היה להשתמש בו למטרת קרבן בלבד.‏ אם לא שימש למטרה זו,‏ עליו היה להישפך על האדמה.‏ — ויקרא י״ז:‏13,‏ 14;‏ דברים י״ב:‏15,‏ 16‏.‏

מצווה זו לא היוותה חוק ארעי שחל על בני־ישראל בלבד.‏ הצורך להימנע מן הדם הוטל מחדש על המשיחיים.‏ (‏מעשי־השליחים כ״א:‏25‏)‏ בכל מקום ומקום בתחומי האימפריה הרומית,‏ שכיחה היתה הפרת חוקי אלהים,‏ מפני שנהגו לאכול מאכלים שהכילו דם.‏ אחרים הפרו את החוק מטעמים ”‏רפואיים”‏;‏ טרטוליאן מסר על מקרים בהם אנשים שתו דם במחשבה שכך יירפאו ממחלת הנפילה.‏ ’‏הם בלעו את דמם של הפושעים שנהרגו בזירה,‏ בצמאון חסר כל רסן.‏’‏ והוסיף:‏ ”‏התביישו לכם על מעשיכם הנתעבים לעיני המשיחיים,‏ המרחיקים משולחנם אפילו דם בהמות.‏”‏ כיום,‏ נחושים עדי־יהוה באותה מידה להימנע מכל הפרה של חוקי אלהים,‏ גם אם רבים נוהגים לאכול מזון המכיל דם.‏ בשנות ה־1940,‏ החל השימוש הנרחב בעירויי־דם,‏ ועדי־יהוה הבינו שהציות לאלהים דרש הימנעות מקבלת עירויי־דם,‏ אפילו אם רופאים לוחצים עלינו לעשות כן.‏

בהתחלה,‏ ברוב המקרים הערו דם מלא.‏ מאוחר יותר,‏ התחילו החוקרים להפריד בין מרכיבי־הדם היסודיים,‏ בהסיקם שהחולה עשוי להזדקק למרכיבים מסוימים בלבד.‏ מחד גיסא,‏ עירוי של מרכיב אחד הינו פחות מסוכן לחולה,‏ ומאידך גיסא,‏ יכולים הרופאים לנצל את הדם שלרשותם למספר חולים.‏

ניתן להפריד דם אנוֹש לחומר תאי,‏ שהוא כהה בצבעו,‏ ולנוזל צהבהב,‏ הנקרא ”‏פלסמה”‏,‏ נַסיוּב,‏ או סֵרוּם.‏ החלק התאי (‏המהווה כ־45 אחוז מכלל הנפח)‏ מורכב מכדוריות אדומות,‏ כדוריות לבנות,‏ וטַסיות (‏או לוּחיות)‏.‏ הפלסמה,‏ המהווה כ־55 אחוז מהדם,‏ מורכבת מ־90 אחוז מים,‏ הנושאים כמויות זעירות של חלבונים,‏ הורמונים,‏ מלחים ואנזימים שונים ורבים.‏ כיום,‏ נוהגים להפריד את הדם הנתרם למרכיביו העיקריים.‏ חולה המוּכה בהלם עשוי לקבל עירוי של פלסמה,‏ שייתכן שנשמרה בהקפאה,‏ בו בזמן שחולה אחר,‏ הלוקה באנֶמיה,‏ יקבל כדוריות־דם אדומות,‏ שאוּחסנו כתרכיז ושהוּערו בתמיסה נוזלית.‏ טסיות־דם וכדוריות לבנות מוּערות גם הן,‏ אך לעתים רחוקות יותר.‏

בימי המקרא אנשים לא פיתחו אותן שיטות טיפול המאפשרות את השימוש במרכיבים אלה.‏ מצוות אלהים היתה פשוטה:‏ ”‏להימנע.‏.‏.‏ מן הדם.‏”‏ (‏מעשי־השליחים ט״ו:‏28,‏ 29‏)‏ אך,‏ מאין הרעיון שיש הבדל בין דם מלא לבין מרכיבי־דם מסוימים?‏ גם אם אנשים אחרים שתו דם,‏ המשיחיים סירבו לעשות כן,‏ אפילו אם ההחלטה עלתה להם בחייהם.‏ אילו מישהו יכול היה לאסוף את הדם,‏ להפריד בין המרכיבים,‏ ולהציע למשיחיים רק פלסמה או ריכוז של החומר התאי,‏ אולי בנקניקיות־דם,‏ הייתכן שהיו מתייחסים אליו אחרת?‏ ברור שלא!‏ מכאן,‏ שגם עדי־יהוה אינם מקבלים עירויים של דם מלא או של מרכיביו העיקריים (‏כדוריות אדומות,‏ כדוריות לבנות,‏ טסיות,‏ או פלסמה)‏,‏ כשהם מוּצעים להם כאמצעי־ריפוי.‏

אך,‏ השאלה הנשאלת רומזת על שיטות נוספות בהן משתמשים במרכיבי־דם.‏ המדענים למדו לבודד מרכיבים מיוחדים,‏ וכיצד להשתמש בהם.‏ למשל,‏ מהפלסמה מפיקים חלבונים,‏ כגון,‏ גלובוּלינים,‏ אלבוּמין,‏ ופיבּרינוגן.‏ יתכן שהשימוש הרפואי הנפוץ ביותר בהם הינו,‏ זריקת אימונו־גלובוּלין.‏ לאיזו מטרה משתמשים בו?‏

גופך מסוגל לפתח נוגדנים המגנים עליך מפני מחלות מסוימות,‏ כשהם הם המקנים לך חיסון פעיל מפניהן.‏ על עיקרון זה,‏ רופאים יכולים להקנות לגוף חיסון מראש על־ידי זריקת תרכיבים (‏טוקסואיד)‏ נגד פוליו (‏שיתוק־ילדים)‏,‏ חזרת,‏ אדמת,‏ אסכרה־טטנוס־פרטוּסיס,‏ וטיפוס־המעיים (‏טיפויד)‏.‏ אך,‏ במקרה שמישהו נחשף לאחרונה למחלה רצינית מסוימת,‏ עשוי הרופא להמליץ על זריקת נסיוב (‏אנטי־טוקסין)‏ שיעניק לו חיסון סביל מיידי.‏ עד לעת האחרונה הפיקו זריקות אלה של אימונו־גלובוּלין,‏ המכיל נוגדנים,‏ הלקוח מדמו של אדם שהוא כבר מחוסן.‏a החיסון הסביל המופק מהזריקה אינו אלא ארעי,‏ מפני שעם הזמן הגוף מתפטר אט־אט מהנוגדנים המוזרקים לתוכו.‏

לאור המצווה ’‏להימנע מן הדם’‏,‏ יש משיחיים שהסיקו שאל להם לקבל זריקת אימונו־גלובוּלין,‏ אפילו אם היא מהווה מרכיב זעיר מאוד מהדם.‏ עמדתם היא חד־משמעית — אף מרכיב־דם — ותהא אשר תהא צורתו או כמותו.‏

אחרים הסיקו שזריקת נסיוּב (‏סרוּם)‏,‏ או אנטי־טוקסין,‏ כגון אימונו־גלובוּלין,‏ המכיל מרכיב כה זעיר של פלסמת הדם שנתרם,‏ והמשמש כאמצעי להגביר את מערכת החיסון מפני מחלות,‏ אינה דומה לעירוי־דם הניתן כדי לכלכל את החיים.‏ לכן,‏ מצפונם עשוי להרשות להם לקבל אימונו־גלובוּלין או מרכיבים דומים.‏ הם עשויים להסיק שהחלטתם מתבססת על נכונותם לשאת בסכנות כלשהן הכרוכות בהזרקת חומרים הלקוחים מדמו של אדם אחר.‏b

עובדת קיומה של הפרדה מוחלטת בין מחזור־הדם של אשה הרה לבין מחזור־הדם של העוּבר הינה משמעותית;‏ לעתים קרובות סוגי הדם שלהם שונים זה מזה.‏ תאים מדם האם אינם חודרים דרך מחסום השילייה אל דם העוּבּר,‏ וכמו־כן,‏ לא הפלסמה עצמה.‏ למעשה,‏ אם פציעה מביאה לעירבוב דמם של האם והוולד,‏ בעיות בריאותיות עלולות להתפתח (‏אי־התאמה של Rh או ABO)‏.‏ ברם,‏ מרכיבים מתוך הפלסמה אכן עוברים אל מחזור־הדם של העוּבּר.‏ האם חלבונים מהפלסמה,‏ כגון אימונו־גלובוּלין ואלבוּמין עושים כן?‏ אכן,‏ כן.‏

באשה הרה פועל מנגנון המעביר כמות מבוקרת של אימונו־גלובוּלין אל מחזור־הדם של העוּבר.‏ עקב העברה טבעית זו של נוגדנים במהלך ההריון,‏ מחוסנים תינוקות בהיוולדם,‏ במידה מסוימת,‏ מפני מחלות מסוימות.‏

המצב דומה ביחס לאלבוּמין,‏ חומר הנרשם על־ידי רופאים לטיפול במקרי הלם ומצבים אחרים מסוימים.‏c חוקרים הוכיחו שגם אלבוּמין מועבר אמנם במידה פחותה דרך השילייה מהאם אל העוּבּר.‏

העובדה שחלבונים מסוימים המרכיבים את הפלסמה אכן עוברים באופן טבעי אל מחזור־הדם של גוף אחר (‏של העוּבּר)‏,‏ מהווה גורם נוסף בשיקוליו של המשיחי כשהוא מחליט אם לקבל או לא לקבל זריקת אימונו־גלובוּלין,‏ אלבוּמין,‏ או מרכיבי פלסמה דומים.‏ משיחי אחד עשוי להחליט שהוא יכול לעשות כן במצפון שקט,‏ בו בזמן שמשיחי אחר יחליט שאינו מוכן לעשות כן.‏ זוהי החלטה אישית לפני אלהים.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1990/‏6/‏1)‏

‏[‏הערות שוליים]‏