אוצרנו — שירות מכובד בימינו לתהילת יהוה
”האוצר הזה נתון לנו בכלי חרס, כדי שיהיה הכוח הנשגב מאת אלהים ולא מידינו אנו.” — קורינתים ב׳. ד׳:7.
1. (א) איזה אוצר מכובד ניתן להשיג כיום, ומדוע? (ב) כיצד מתאר המקרא את מסירת התורה לעם־ישראל?
ההזדמנות ליטול חלק בהטפת ”בשורה זו של המלכות” במרוצת ’עת הקץ’ של סדר־הדברים הזה, היא אכן ”אוצר”, נכס יקר־ערך. מאחר שיהוה הוא אל של כבוד ותפארת, השירות לאלהים הוא שירות מכובד, ולכן מהווה אוצר. (מתי כ״ד:14; קורינתים ב׳. ג׳:18 עד ד׳:1) הכבוד והתפארת שהתלוו אל מסירת התורה בידי משה, מתוארים בשמות ל״ד:29, 30: ”ויהי ברדת משה מהר־סיני, ושני לוחות העדות ביד משה, ברידתו מן ההר, ומשה לא ידע כי קָרָן עור פניו בדברו איתו [עם יהוה]. ויַרְא אהרון וכל בני־ישראל את משה, והנה קרן עור פניו, ויִיראוּ מגשת אליו.”
2. מה סוּמל מראש בעבודת־הקודש שדרשה התורה, ומדוע השירות האחרון מכובד יותר?
2 פסוקים 32 עד 34 באותו פרק מוסיפים: ”ואחרי־כן, ניגשו כל בני־ישראל, ויצוום את כל אשר דיבר יהוה איתו בהר־סיני. ויכל משה מדבר איתם ויתן על פניו מסווה. ובבוא משה לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את המסווה עד צאתו.” עבודת־הקודש שדרשה התורה, היוותה צל נבואי לשירות שנועד להתבצע בהקשר לברית החדשה, שבאמצעות ישוע המשיח. לפיכך, אם השירות הראשון היווה שירות שהסב כבוד ותהילה, על אחת כמה וכמה האחרון — ”השירות של משטר הרוח” — עולה עליו בכבודו! (קורינתים ב׳. ג׳:7–11) כבוד זה נעלה יותר מפני שהוא ”בלתי חולף”, ותלמידי ישוע שוּתפים לו. — רומיים י״ב:11.
3. (א) מה חייב להיות נכון לגבי שירותם של עדי־יהוה, אך מדוע הדבר אינו ברור לאנשים רבים? (ב) מה הוכיח שמשה אכן זכה להיות בנוכחותו רבת־התפארת של יהוה?
3 מכאן ששירותם של עדי־יהוה הוא שירות מפואר. אך, הדבר אינו מובן לרבים ש’נתעוורו’ על־ידי דתות הכזב. גם אם יש בידי רבים עותקים של כתבי־הקודש, ואף אם במקרים רבים הם קוראים בם, אין להם ’עיניים רואות’. (פטרוס ב׳. א׳:5–9) על־מנת שהמסווה יוּסר מעיניהם, עליהם לפנות אל יהוה אלהים תוך אמונה, משום שכאשר משה הופיע לפני יהוה, הוא הסיר את המסווה שהסתיר את פניו מבני־ישראל. (קורינתים ב׳. ג׳:16) בני־ישראל פחדו לראות את כבוד אלהים בפניו של המתווך שלהם, וביקשו שיסתיר את פניו מעיניהם. ממש כפי שעצם המכיל את היסוד זרחן, לאחר שנחשף לאור, ממשיך להקרין אור בחשיכה, גם משה, בתפקידו כמתווכם, הקרין מפניו את כבוד יהוה, דבר שהוכיח שאכן היה לפני יהוה.
4. כיצד דומים אנשים לא־מאמינים בני־זמננו לבני־ישראל הקדומים, אך ממה אין תלמידי ”משה” הגדול יותר פוחדים?
4 משה היווה ’צל מראש’ לישוע המשיח, נביאו הגדול של אלהים. בדומה לקודמו, אין ”משה” הגדול יותר מהסס להתבונן ישירות בכבוד יהוה. אך, עד עצם היום הזה, אנשים לא־מאמינים, שהשטן והדתות ה’בבליות’ שלו עיוורו אותם, מוכיחים שהם דומים לאותם יהודים קדומים, בכך שהם מסרבים להכיר בכבודו של ”משה” הגדול יותר, ישוע המשיח. (קורינתים ב׳. ג׳:12–15) לעומתם, תלמידיו האמיתיים אינם פוחדים להביט בכבוד יהוה, המוקרן מפניו של ישוע המשיח. עקב שיחרורם מכל השפעה ’בבלית’, רוחם חוּזקה להפיץ ברבים את כבוד אלהים. ”לכן,” כתב פאולוס, ”בהיות לנו תקווה כזאת, יתר עוז לנו.” — קורינתים ב׳. ג׳:12.
משקפי כבוד אלהים
5. כיצד יכולים אנו לשקף את כבוד אלהים, ובכך להידמות למשה על פיסגת הר־סיני בנוכחות יהוה?
5 ישוע המשיח הסיר את המסווה בכך שגילה לנו את יהוה אלהים בהכריזו עליו. (יוחנן א׳:14, 17, 18) לכן, עלינו לשמש כמאורות, ולהפיץ את זוהר כבוד אלהים, באמצעות ”אור הבשורה של כבוד המשיח, אשר הוא צלם האלהים,” אותה בשורה שנצטווינו להכריז. הזוהר שבה הוא ”כבוד אלהים אשר בפניו של המשיח.” עלינו לשקף כבוד זה בכך שנדבר על כבוד יהוה ועל כבוד מלכותו, שבידי בנו. (קורינתים ב׳. ד׳:4–6) בדומה למשה על פיסגת הר־סיני כששהה במחיצת יהוה, עדיו עלי־אדמות אינם מכסים את לבם במסווה מפני כבוד יהוה. הם מעריכים את הכבוד המשתקף מפניו של ישוע המשיח, בנו ומלכו המוכתר של יהוה. לפיכך, עליהם להפיץ לזולת את זוהר כבוד אלהים.
6. כיצד מתאר פאולוס את השירות המכובד שלנו, בקורינתים ב׳. ג׳:18, ולמה אנו ”נהפכים”?
6 פאולוס הסביר זאת לכל השוּתפים לו כעדי־ראייה לכבוד יהוה, בזה הלשון: ”אבל אנחנו כולנו בפנים מגולים משקפים במראה [כמראה, ע״ח] את כבוד יהוה ונהפכים לאותו צלם, מכבוד אל כבוד, כמו מיד יהוה — הרוח.” (קורינתים ב׳. ג׳:18, הערת שוליים) ככל שנרבה לקבל אור נפלא זה, עלינו להקרינו לאחרים, ובד בבד עם זה אנו משתנים, ו”נהפכים” לדמות חדשה. מחשבותינו מתרעננות ומתחדשות, אפילו אם לא ניכר כל שינוי בגופנו או בפנינו. האור שאנו מקרינים לזולת, הבשורה המפוארת, מחולל בנו את התמורות. אורח־חיינו משתנה ונעשה דומה לזה של המשיח, כשאנו גומרים אומר בלבנו ליטול חלק בזכות שבהפצת אור מכובד זה לאחרים. — עברים י״ג:15.
7. מה מקורו של כבוד אמיתי, וכיצד יכולים אנו לבטא כבוד זה?
7 כל השינויים הללו מתחוללים בהשפעת רוחו של יהוה, כוחו הפעיל של אלהים. אנשי הכמורה הנוצרית אינם משקפים את כבוד יהוה אלהים, ולכן חייבים הם להציג מראה ראוותני כדי להסב לעצמם ’כבוד’ מדומה. הכבוד אינו כבודנו אנו, ולכן איננו זקוקים למלבושים כנסייתיים מפוארים עשויים משי וזהב, ומקושטים בתכשיטים בוהקים. הכבוד האמיתי נובע מרוח אלהים ובא לידי ביטוי בנשיאת עדות על יהוה, שהוא הדמות הרוחנית.
כולנו זוכים לשרת כ’מאורות’
8, 9. איזה עידוד מעניק לנו פאולוס בקורינתים ב׳. ד׳:1, 2, ואיזו החלטה נחושה נדרשת מצידנו?
8 בקורינתים ב׳. ד׳:1, 2, אנו קוראים: ”השירות הזה הוּפקד בידינו כפי שגם רוחמנו. לכן אין אנו מתייאשים. סילקנו ידינו ממעשי הסתר המבישים; אין אנו הולכים בדרכי מירמה ואיננו מסלפים את דבר־אלהים, אלא מגלים אנו את האמת ובכך אנו ממליצים על עצמנו לפני מצפונו של כל אדם לנגד עיני אלהים.” אלהים גילה כלפינו רחמים בכך שמינה אותנו לשירות זה. יש בכך עידוד המחזק את רוחנו להמשיך במלוא אומץ־הלב, ואת זאת נעשה! מאחר שזכינו להארה מדבר־אלהים, חובה עלינו להקרינה לזולת. — השווה מתי ה׳:14–16.
9 אנשים דואגים להסתיר מעשים מבישים, כמו מעשי הונאה, בדברי מירמה ותחבולות. אך, לנו אין כל סיבה להתבייש, מאחר שאין בבשורה ובפעילות שלנו שמץ של מירמה, אלא צדק ואמת. על־כן, אנו יכולים להפיץ את האור במלוא זוהרו. אין אנו מסלפים את דבר־אלהים, במטרה להונות את שומעינו. לעשות כן משמעו להשתמש בו למטרות אנוכיות, כדי להפיק רווחים, כבוד ותועלת אישיים, מעמד בעולם, או כדי להשתמט מהתנגדות ורדיפות מצד העולם. אלה שאינם פוחדים לפנות אל יהוה ”בפנים מגולים”, ולהתבונן הישר באור האמת רב־התפארת, לא יהססו להתמודד עם האחריות המוטלת עליהם. הם יאירו את אורם.
10. מדוע אין זה אשמתם של עדי־יהוה אם הבשורה הטובה על המלכות נסתרת מעיני אנשים כלשהם?
10 אם הבשורה הטובה על המלכות נסתרת מעיניהם של אנשים מסוימים, אין זה באשמתם של עדי־יהוה, אלא אשמתם הם. בשורת המלכות אינה מוסתרת. הטפתם החובקת־עולם של עדי־יהוה ידועה היטב. שהרי הם יכולים לומר עם השליח פאולוס: ”כי לא בקרן זווית נעשתה זאת.” אכן, כפי שפאולוס כתב, הבשורה הטובה ”הוכרזה לכל הבריאה מתחת לשמים.” — מעשי־השליחים כ״ו:26; קולוסים א׳:23.
11. מדוע נסתרת הבשורה המפוארת מעיני אנשים כה רבים?
11 אלה שהבשורה הטובה נסתרת מעיניהם הם המתנגדים שעוּורו על־ידי השטן. (השווה מתי י״ב:30.) כל עוד לא יחלצו עצמם מדתות הכזב וממלכודות השטן, הם מועדים להשמדה. בהשפעת השדים, מכסים אנשים אלה את עיניהם במסווה, כשם שהשליח פאולוס אמר בקורינתים ב׳. ד׳:3–5: ”אך אם נסתרת בשורתנו, נסתרת היא לאובדים. אֵל העולם הזה עיוור את שיכלם של הבלתי־מאמינים לבל יזרח עליהם אור הבשורה של כבוד המשיח אשר הוא צלם האלהים. הרי לא על עצמנו אנו מכריזים, אלא על המשיח ישוע כאדון, ואילו על עצמנו כעל עבדיכם למען ישוע.”
12. בניגוד לאנשים ה’עיוורים בשיכלם’, כיצד מגיבים משרתי יהוה לדברי קורינתים ב׳. ד׳:6?
12 אנשים ’עיוורים בשיכלם’ אינם רוצים להאמין. חוסר אמונתם משאיר את שיכלם פתוח לפלישת השדים. (טימותיוס א׳. ד׳:1) הם אינם יכולים להבחין בכבוד יהוה או בהשתקפותו בפניו של ישוע — ”משה” הגדול יותר. עדי־יהוה קולטים את האור הנהדר שבכתבי־הקודש ומקרינים אותו לזולת. מכאן שכל משרתי אלהים משמשים כמאורות, ואלהים מצווה שהאור יזרח. חיוני שהאור ישתקף ממשרתיו של אלהים כדי להאיר את דרכם של אחרים השרויים בחשיכה ובסכנת הכחדה. הכתוב בקורינתים ב׳. ד׳:6 מתאר זאת כך: ”האלהים האומר ’יופע אור מחושך’ הוא הגיהַ אור בלבנו להאיר דעת על־אודות כבוד אלהים אשר בפניו של המשיח.” בתואם עם זה, מצייתים עדי־יהוה לצו האלוהי ומאירים את אורם לאחרים, לתהילת אלהים.
אוצר מכובד ב”כלים” שבירים
13. מה נובע מהענקת השירות המבורך בידי בני־אנוש עשויים בשר־ודם, כנושאי־אור?
13 בשירות נפלא ומכובד זה, שלא יתואר במלים, חיוני שה’מאורות’ יוכיחו את עצמם כראויים לאור, בכך שישמרו על נאמנותם לאלהים. הוא לא העניק זכויות שירות נפלאות אלה למלאכים, ש’נכספו להשקיף אל תוך אותם דברים,’ אלא הטיל שירות מבורך זה על יצורים בשר־ודם. (פטרוס א׳. א׳:12) הוא עשה כן כדי להפגין את כוחו הנשגב לעומת חולשות־אנוש. כפי שקורינתים ב׳. ד׳:7 אומר: ”ברם האוצר הזה נתון לנו בכלֵי חרס, כדי שיהיה הכוח הנשגב מאת אלהים ולא מידינו אנו.”
14. (א) מהו ’האוצר הזה הנתון בכלי־חרס’? (ב) מדוע משמשים לנו משה וישוע המשיח דוגמאות נאותות באשר להערכת ה”אוצר”?
14 בימי־קדם שימשו תדירות כלי־חרס לשמירת חפצים יקרי־ערך. מהו אותו ”אוצר” מכובד שהופקד בידי עדי־יהוה, ב’כלי־חרס’ שבירים — כלומר, בתוכם הם, כיצורים חלשים, שנבראו ”עפר מן האדמה”? (בראשית ב׳:7) אוצר זה אינו רק האור שנגה בלבבם. זהו השירות הקשור באותו אור, השירות שעליהם לבצע בגופם העשוי־עפר. השירות הוא הפצת האור שהזריח אלהים בלבבם. השירות מהווה ”אוצר”, כיון שהמדובר בזכויות שירות יקרות הפתוחות הן בפני השארית המשוחה של ”העדר הקטן”, והן בפני ’ההמון הרב’ של ”צאן אחרות” השייכות גם הן ל”רועה הטוב”, ישוע המשיח. (לוקס י״ב:32; יוחנן י׳:14–16; ההתגלות ז׳:9) משה, וזה אשר הוא סימל, ישוע המשיח, משמשים לנו דוגמאות נאות, כמי שמסרו את לבם לשירות זה שמטעם אלהים, ”כי במקום שאוצרך נמצא, שם יהיה גם לבבך.” — מתי ו׳:19–21; עברים י״א:26.
15, 16. (א) מה מוכיח ש”הכוח הנשגב” נובע מאלהים ולא מעצמנו? (ב) מדוע לא ’שברה’ כל התנגדות מצד העולם את ’כלי החרס’ של אלהים?
15 אך, מה מראה ש”הכוח הנשגב” נובע מאלהים ולא מעצמנו? בצורה הבאה: אנו, בתור כלי־חרס שבירים, הזוכים לשירות ושליחות כה יקרים, איננו ראויים, ולעולם לא היינו מסוגלים למנות את עצמנו לכבוד כזה. יתרה מזאת, אנו, עדי־יהוה, נתונים ללחצים רבים מצד האויבים, שמטרתם לשברנו ולנפצנו כ’כלים’, כך שלא נהיה ראויים לשליחות מטעם אלהים. מכאן שאין זה אלא כוחו של משגיחנו העליון המאפשר לנו לעמוד בפני עוינות העולם הזה ולדבוק בשליחותנו וכך להוכיח שאנו ראויים להמשיך בשירותו. שהרי כל ההתנגדות שבעולם לא תצליח לשבור את כלי־החרס של אלהים, ולגזול מהם את אוצרם היקר, כשם שכתוב בקורינתים ב׳. ד׳:8–12:
16 ”נלחצים אנחנו מכל עבר, אך איננו רצוצים; נבוכים, אך לא נואשים; נרדפים, אך לא נטושים; מושלכים ארצה, אך לא נשמדים. ותמיד נושאים אנו בגוף את מיתת ישוע [מדי יום אנו מתנסים במידת־מה במות המשיח, תרגום הדרך], כדי שגם חיי ישוע יתגלו בגופנו; כי אנחנו החיים נמסרים תמיד למוות בעבור ישוע, כדי שגם חיי ישוע יתגלו בבשרנו בן־התמותה. לפיכך המוות פועל בנו, אך בכם החיים [כתוצאה מהטפת הבשורה על המלכות].”
חברי ’ההמון הרב’ מוקירים את ה”אוצר”
17. כיצד מעריכים חברי ’ההמון הרב’ את ”האוצר הזה” שבשירות המכובד?
17 ”המוות פועל בנו, אך בכם החיים.” הצהרה זו חלה על המשיחיים משוחי־הרוח. אך, יש בה כדי לגרום לנו להרהר בקשר הקיים בין השארית המשוחה לבין ’ההמון הרב’ של ”צאן אחרות”. המשוחים יודעים שבדומה לישוע, יהיה עליהם לסיים לבסוף את חייהם הארציים במוות, אך הם מתברכים בשותפים המצטרפים אליהם ב”אוצר” הנפלא של השירות, העוזרים להם בבצעם את חלק הארי של פעילות ההטפה על המלכות. בדומה לשארית המשוחה, ברור כיום ל’המון הרב’ של ”צאן אחרות” שה”אוצר” היחיד שיישאר לאחר מלחמת הר־מגידון דמוית־האש, ושיישרד בעולם החדש ללא חריכה או ריח עשן, הוא האוצר שבשירות המבורך, השירות ליהוה אלהים ולמלכו המפואר, ישוע המשיח. חברי ’ההמון הרב’ ימשיכו ’לעבוד את אלהים יומם ולילה בהיכלו.’ — ההתגלות ז׳:15.
18. (א) מה יקרה בקרוב ל’כבוד’ המזויף של העולם הזה? (ב) איזה ’כבוד’ דחה ישוע, ובזכות מה קיבל מעמד נכבד יותר?
18 במהרה, ישים אלהים קץ ל’כבוד’ המזויף של סדר־הדברים המרושע הזה — ”כבוד” שהמשיך להתקיים מאז לקח השטן את ישוע אל הר גבוה והראה לו את כל ממלכות תבל ”וכבודן”. (לוקס ד׳:5, 6) ישוע סירב להצעת כובד ממקור זה, ודבק בכל תקופת שהותו על הארץ בקו־הפעולה בו חפץ אלהים. עקב כך, נועד הוא לזכות במעמד מכובד ונעלה אפילו מהכבוד שהיה לו, כבנו היילוד היחיד של אלהים, בטרם קיבל את השליחות הארצית שהטיל עליו יהוה. — יוחנן ה׳:36; י״ז:5; פיליפים ב׳:9–11.
19. איזו זכות מכובדת של שירות קרֵבה אל השלמתה, ומהי החלטתנו הנחושה בנושא זה?
19 הסוף שהועד לסדר־הדברים השטני הזה לא יבוא בטרם תינתן עדות מקיפה על המלכות ברחבי תבל, בתור שיא פעילותם של תלמידי ישוע המשיח, עדי־יהוה. (מתי כ״ד:14) הבשורה על המלכות מוטפת מזה כ־75 שנה, וכפי שציינו ההתפתחויות בעולם בימינו, אותו ”קץ” שנחזה מראש חייב לבוא בקרוב. לכן, הזכות המכובדת של ההשתתפות בשירות הממשלה המלכותית הקדושה, קרובה להשלמתה. (מתי, פרקים כ״ד, כ״ה; מרקוס, פרק י״ג; לוקס, פרק כ״א) זכותנו להשתתף בנשיאת עדות חובקת־עולם על המלכות המיוסדת, מהווה ”אוצר” מכובד שעדי־יהוה, כתלמידי בנו המוכתר, ישוע המשיח, מוקירים מאוד. הם מעוניינים בכל לבם להתמיד בה עד שתושלם הטפת הבשורה על המלכות, ויהוה, האל הכל־יכול, יוסיף לעיני היקום כולו, את עדותו הוא למען ריבונותו האוניברסלית. — צפניה ג׳:8.
כיצד תשיב?
◻ מדוע שירותם של עדי־יהוה הוא שירות מכובד?
◻ מדוע נסתרת הבשורה הטובה מעיני אנשים כה רבים כיום?
◻ מהו ’האוצר הזה הנתון בכלי־חרס’?
◻ מדוע משתמש אלהים ב”כלי־חרס” שבירים בשירותו יקר־הערך?
◻ מהו ערכו של ”האוצר הזה” בעיני עדי־יהוה, ומדוע?
[תמונה בעמוד 19]
כבודו של אלהים משתקף מפניו של ישוע, ”משה” הגדול יותר. עדי־יהוה זכו לקלוט את אור כבודו של אלהים מכתבי־הקודש ולהפיצו לזולת