רעיית כבשיו היקרים של יהוה בחמלה
זקני־הקהילה הקשיבו במלוא תשומת־הלב. הם עברו כ־50 קילומטרים מאפסוס למיליטוס לשם קבלת הוראות מהשליח פאולוס. עתה, הם נעצבו לשמוע, שתהא זו הפעם האחרונה בה יזכו לראותו. לפיכך, הם ידעו, כי דבריו הבאים יהיו הרי־חשיבות: ”השגיחו על עצמכם ועל כל העדר אשר רוח־הקודש שמה אתכם למנהיגים בתוכו, לרעות את קהילת אלהים אשר קנה בדמו שלו [של בנו, ע״ח]” (מעשי־השליחים כ׳:25, 28, 38).
התייחסותו הקצרה של פאולוס לרועים נשאה בוודאי מידע רב עבור אותם זקני־קהילה מאפסוס. הם היו מודעים לעבודה הכרוכה ברעיית כבשים באיזורים הכפריים שבסביבה. הם אף הכירו היטב את ההתייחסויות הרבות לרועים בתנ״ך. כמו־כן, הם ידעו כי יהוה המשיל עצמו לרועה של עמו (ישעיהו מ׳:10, 11).
פאולוס דיבר עליהם כעל ”מנהיגים” בקרב ”העדר”, וכעל ”רועים” של ”הקהילה”. בעוד המונח ”מנהיגים” מורה מהו תפקידם, המילה ”רועה” מתארת כיצד עליהם לבצעו. אכן, על המנהיגים לנהוג בכל אחד מחברי הקהילה באותה דרך אוהבת, שבה דואג רועה לעדר כבשיו.
כיום, למתי־מעט מהזקנים ניסיון אמיתי ברעיית כבשים. אולם, המקרא מתייחס כה רבות הן לכבשים והן לרועים, במיוחד במובן סמלי, כך שדבריו של פאולוס בתוקף בכל עת. כמו־כן, ניתן ללמוד רבות מהסיפורים על אודות אותם רועים שהיו אהובים על יהוה בימי־קדם. דוגמתם הראויה־לציון עשויה לסייע לזקני־קהילה בני־זמננו להבחין אילו מידות עליהם לטפח במטרה לרעות את קהילת אלהים.
דוד, רועה עשוי לבלי חת
בהרהרנו ברועים מתקופת המקרא, סביר מאוד שניזכר בדוד, שהרי הוא החל את דרכו כרועה־צאן. אחד מהלקחים הראשונים שאנו מפיקים מחייו של דוד הינו, שלהיות רועה אין משמעו מעמד של חשיבות או יוקרה. למעשה, כאשר הנביא שמואל הגיע על־מנת למשוח את אחד מבני ישי למלך העתידי של ישראל, התעלמו הכל מהנער דוד לחלוטין, ואף לא הביאוהו לפניו. היה זה רק לאחר שיהוה דחה את שבעת אחיו המבוגרים ממנו, הוזכר דוד, שהיה באותה עת בשדה ”רעה בצאן” (שמואל א׳. ט״ז:10, 11). אף־על־פי־כן, השנים שבילה דוד כרועה הכשירוהו לעבודה התובענית של רעיית עם ישראל. יהוה בחר ”בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאות צאן... לרעות ביעקב עמו”, נאמר בתהלים ע״ח:70, 71. בהתאם לכך, כתב דוד את מזמור תהלים כ״ג היפהפה והנודע, המתחיל במילים: ”יהוה רועי”.
בדומה לדוד, על זקנים בקהילה המשיחית לשרת כרועי־משנה ענווים ולא לרדוף אחר כבוד או יוקרה. כשם שכתב השליח פאולוס לטימותיאוס, אלה המבקשים לשאת באחריות זו, הכרוכה ברעייה, ’הריהם משתוקקים לעבודה נעלה’, לא יוקרתית (טימותיאוס א׳. ג׳:1).
אף שעבודתו של דוד כרועה בפועל היתה נחותה, דרשה היא לעתים אומץ רב. לדוגמה, כאשר נחטף שה מצֹאנו של אביו, במקרה אחד על־ידי ארי, ובמקרה אחר על־ידי דב, התייצב מולם דוד ללא חת והרג את הטורפים (שמואל א׳. י״ז:34–36). היה זה גילוי מרשים של אומץ־לב, בהתחשב בכך שבכוחו של אריה להרוג חיות הגדולות ממנו בהרבה. וכן שדב חום סורי, שחי בעבר בארץ־ישראל, השוקל כ־140 קילוגרם, יכול להרוג צבי במהלומה אחת בכפו אדירת העוצמה.
דאגתו של דוד לצאן אביו ואומץ־לבו מהווים דוגמה נאותה לרועים בקהילה המשיחית. השליח פאולוס הזהיר את זקני־קהילת אפסוס מפני ”זאבים עזים אשר לא יחוסו על העדר” (מעשי־השליחים כ׳:29). גם בזמננו, יתעוררו מצבים בהם יהא על רועים משיחיים לגלות עוז־רוח במטרה לשמור על שלומם הרוחני של כבשיו של יהוה.
בעוד שיש להגן על הכבשים באומץ־לב, יש לנהוג עימם בעדינות מירבית, תוך חיקוי דוגמתם של הרועה המסור דוד ושל ”הרועה הטוב”, ישוע המשיח (יוחנן י׳:11). בידיעה שהעדר שייך ליהוה, לעולם אל לזקנים לנהוג בכבשים ביד חזקה, ’כרודנים על מה שהפקיד אלהים בידם’ (פטרוס א׳. ה׳:2, 3; מתי י״א:28–30; כ׳:25–27).
מתן דין וחשבון
אחד האבות, יעקב, היה רועה נוסף המוכר היטב. הוא ראה עצמו כאחראי אישית לכל כבשה שהופקדה בידיו. הוא דאג לעדרי חותנו, לבן, במסירות כה רבה, עד כי לאחר 20 שנה בשירותו, יכול היה לומר: ”רחליך ועזיך לא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך, אנכי אֲחַטֶּנָּה, מידי תבקשנה. גנוּבתי יום וגנוּבתי לילה” (בראשית ל״א:38, 39).
משגיחים משיחיים מגלים דאגה עמוקה אף מזו לכבשיהם אשר ’הרועה השומר על נפשותינו’, יהוה אלהים, ”קנה בדמו שלו [של בנו, ע״ח]” (מעשי־השליחים כ׳:28; פטרוס א׳. ב׳:25; ה׳:4). פאולוס הדגיש אחריות כבדה זו בהזכירו למשיחיים העברים, כי גברים הנוטלים את המנהיגות בקהילה ”משגיחים הם על נפשותיכם כעתידים לתת דין וחשבון” (עברים י״ג:17).
דוגמתו של יעקב אף מלמדת, כי לעבודתו של הרועה אין כל הגבלת זמן. היא מתנהלת יומם ולילה, ודורשת, לעתים קרובות, הקרבה־עצמית. הוא אמר ללבן: ”הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני” (בראשית ל״א:40).
דבר זה הינו אמת לאמיתה לדידם של זקני־קהילה משיחיים רבים המגלים אהבה, כפי שממחישה החוויה הבאה: אח אחד הוחש ליחידה לטיפול נמרץ עקב סיבוכים שנבעו מדגימה שנלקחה מגידול שנתגלה במוחו. משפחתו נערכה על־מנת להיות בקרבתו בבית־החולים יומם ולילה. כדי לספק תמיכה מוסרית ועידוד, התאים אחד מזקני־הקהילה המקומיים את לוח־הזמנים העמוס שלו, כך שיוכל לבקר את החולה ומשפחתו מדי יום. בשל שגרת הטיפול הנמרץ שניתן בבית־החולים, לא תמיד התאפשר לו לבקרו במשך היום. משמעות הדבר היתה, שהיה על זקן־הקהילה לבקר בבית־החולים בשעות הלילה המאוחרות. אולם, הוא הלך לשם בשמחה מדי לילה. ”הבנתי, שהיה עלי לבקר בזמן המתאים לחולה, לא כשנוח לי”, אמר אותו זקן. כאשר התאושש האח דיו על־מנת לעבור למחלקה אחרת בבית־החולים, המשיך אותו זקן־קהילה בביקוריו המעודדים מדי יום.
הלקח שלמד משה כרועה
התנ״ך מתאר את משה כאיש ”עניו מאד מכל האדם אשר על־פני האדמה” (במדבר י״ב:3). עם זאת, הכתוב מראה, כי לא תמיד כך היה הדבר. בצעירותו, הרג משה איש מצרי על הכותו ”איש עברי מאחיו” (שמות ב׳:11, 12). אין ספק, כי אין זה מעשה ההולם אדם עניו! בכל זאת, אלהים השתמש מאוחר יותר במשה כדי להוביל עם רב דרך המדבר אל הארץ המובטחת. ברור, כי באותה עת נזקק משה להכשרה נוספת.
אף כי משה כבר ”לוּמד בכל חכמת המצרים”, הרי שנזקק ליותר מכך על־מנת לרעות את עדר אלהים (מעשי־השליחים ז׳:22). לאיזה סוג הכשרה נוספת הוא נדרש? ובכן, במשך 40 שנה הרשה אלהים שמשה ישרת כרועה נמוך־רוח בארץ מדין. בהשגיחו על עדרי חותנו, יתרו, פיתח משה תכונות נעלות כגון סבלנות, שפלות־רוח, ענווה, אורך־רוח, מתינות ושליטה־עצמית. כמו־כן, הוא אף למד לבטוח ביהוה. אכן, השגחה על כבשים ממשיים, הכשירה את משה להיות רועה מתאים לעם־ישראל (שמות ב׳:15 עד ג׳:1; מעשי־השליחים ז׳:29, 30).
האין אלה אותן המעלות הנדרשות מזקני־קהילה על־מנת להשגיח על משרתיו של אלהים כיום? אכן, שהרי פאולוס הזכיר לטימותיאוס, כי ”עבד האדון מן הדין שלא יריב, אלא יהא נוח לכל, מוכשר ללמד, סבלן, ומוכיח בענווה את המתנגדים” (טימותיאוס ב׳. ב׳:24, 25).
לעתים, יתכן שזקן־קהילה יחוש תיסכול עקב הקושי שבפיתוח מעלות אלה במלואן. בכל זאת, אל לו להתייאש. ממש כשם שהיה עם משה, יתכן שנדרש זמן רב כדי לפתח עד תום את המעלות שתעשינה את הפרט לרועה טוב. עם זאת, בבוא העת, ישאו פרי מאמצים כבירים אלה. (השווה פטרוס א׳. ה׳:10.)
כזקן־קהילה, יתכן שאינך משמש בכל התפקידים כזקנים אחרים. הייתכן, שבדומה למשה, יהוה מאפשר לך לפתח תכונות חשובות מסוימות לדרגת בגרות גבוהה יותר? לעולם אל תשכח, כי יהוה ’דואג לך’. בכל מקרה, עלינו אף לזכור את הצורך ’לחגור’ ”נמיכות־רוח איש כלפי רעהו, כי אלהים ללצים יליץ ולענוים יתן חן” (פטרוס א׳. ה׳:5–7). אם הנך מקבל ומיישם בכל מאודך את ההכשרה שיהוה מספק, ביכולתך להיות יעיל יותר בשירותו, בדיוק כפי שהיה משה.
כל כבשיו של יהוה יקרים ללבו
רועים מסורים ומהימנים בתקופת המקרא, ניחנו בחוש אחריות כלפי כל אחד מהכבשים. כן גם על הרועים הרוחניים לנהוג. הדבר ברור מתוך דבריו של פאולוס: ”השגיחו על... כל העדר” (מעשי־השליחים כ׳:28). מי כלול במילים ”כל העדר”?
ישוע סיפר משל על איש שהיו ברשותו מאה כבשים, ובכל־זאת אץ לחפש אחר כבש אחד שאבד במטרה להשיבו לעדר (מתי י״ח:12–14; לוקס ט״ו:3–7). באופן דומה, על המשגיח לדאוג לכל אחד מחברי־הקהילה. חוסר פעילות בשירות־השדה או היעדרות מאסיפות הקהילה, אין פירושם שהכבש אינו מהווה עוד חלק מהעדר. הוא נותר חלק מ”כל העדר”, שעליו עתידים זקני־הקהילה לתת ”דין וחשבון” ליהוה.
מועצת־זקנים מסוימת היתה מודאגת מכך שאחדים מבין חברי־הקהילה חדלו להיות פעילים. לפיכך, הוכנה רשימה של חברי־הקהילה הללו, ונעשה מאמץ מיוחד לבקרם ולסייע להם לשוב לעדרו של יהוה. עד כמה היו אותם זקני־קהילה אסירי־תודה לאלהים על כך, שתוך שנתיים ומחצה, היה לאל ידם לסייע ליותר מ־30 איש לשוב ולהיות פעילים בשירות יהוה. אחד מבין אלה שקיבלו עזרה היה לא פעיל במשך כ־17 שנים!
לכובד האחריות הזו, השפעה רבה על משגיחים מעצם העובדה, שהכבשים ’נקנו בדמו של בן אלהים’ (מעשי־השליחים כ׳:28). לא ניתן היה לשלם מחיר גבוה יותר עבור אותם כבשים יקרים. כמו־כן, חשוב על כל הזמן והמאמץ שהוקדשו בשירות על־מנת לאתר כל אדם דמוי־כבש ולסייע לו! האין זה מן הראוי שמאמץ דומה ייעשה כדי לשמור שכולם יהיו בתוך מכלאת־צאנו של יהוה? בוודאי, שהרי כל כבש בקרב הקהילה הינו יקר־ערך.
גם כאשר אחד מחברי הצאן מסתבך בחטא חמור, אין אחריותם של זקני־הקהילה משתנה. הם ממשיכים להיות רועים מסורים, המתאמצים בעדינות ובמתינות להציל את החוטא במידת האפשר (גלטים ו׳:1, 2). למרבה הצער, במספר מקרים מסתבר, שחבר־הקהילה אינו מגלה חרטה, הנובעת מיראת־אלהים, על החטאים החמורים שביצע. על רועים אוהבים מוטלת, איפוא, האחריות המקראית להגן על שאר הצאן מפני השפעה מטמאת זו (קורינתים א׳. ה׳:3–7, 11–13).
עם זאת, יהוה אלהים מציב את הדוגמה המושלמת בגילוי חמלה רבה כלפי כבש שאובד. רוענו מלא הרחמים אומר: ”את האובדת אבקש, ואת הנידחת אשיב, ולנשברת אחבוש, ואת החולה אחזק” (יחזקאל ל״ד:15, 16; ירמיהו ל״א:9). תוך חיקוי דוגמה נהדרת זו, נערכו סידורים אוהבים שרועים רוחניים בימינו יבקרו אצל אותם אנשים מנודים, העשויים להגיב עתה בחיוב לעזרתם. אותם מאמצים מלאי רחמים, שנועדו להשיב כבשים אובדים מעין אלה לאיתנם, הניבו עד כה פירות ראויים לציון. אחות אחת ששבה לחיק הקהילה אמרה: ”כאשר זקני־הקהילה התקשרו, היה זה בדיוק העידוד שנזקקתי לו על־מנת לשוב”.
ללא ספק, דבריו של פאולוס במיליטוס לזקני־קהילת אפסוס נשאו משמעות — הן עבורם והן עבור משגיחים כיום. התייחסותו לרועים היוותה תזכורת למעלות הנדרשות, שאמורות להשתקף במשגיחים — תכונות כגון ענווה ואומץ־לב, כפי שניתן לראות מתוך דוגמתו של המלך הרועה דוד; אחריות אישית ודאגה מגוננת, המשתקפות בשירות של יעקב, לילות כימים; ונכונות לקבל הכשרה נוספת בסבלנות, כפי שהוכיח משה. אכן, דוגמאות מקראיות אלה תסייענה לזקני־קהילה לפתח את המעלות הנדרשות ולשקפן, כדי שיהא לאל ידם ”לרעות את קהילת אלהים אשר קנה בדמו שלו [של בנו, ע״ח]” בחמלה.
(מקור המאמר: 1993/7/15)