מזרחה ומערבה, יהוה מחזק את עמו
באיזורים בהם מוטל חרם על פעילות ההטפה, בארצות שסועות מלחמה ובמדינות בהן הוסרו לאחרונה ההגבלות — אכן, בשדה העולם כולו — יהוה ממשיך לספק לעדיו ’כוח נשגב’ (קורינתים ב׳. ד׳:7).
שגשוג תחת חרם
בקבוצת איים במזרח הרחוק, פעילות ההטפה נתונה תחת חרם מזה 17 שנה. האם נפלה רוחם של העדים? כלל וכלל לא! במאי האחרון, השיגו הם שיא חדש של 756,10 מבשרים, שמתוכם 297,1 שירתו כחלוצים. עם הידרדרות התנאים בעולם, תושבי האיים מגלים נכונות להקשיב לאמת יותר מתמיד. לפיכך, הם מדווחים על 654,15 שיעורי־מקרא, שהתנהלו בביתם של אנשים מעוניינים. קודם לכן, נכחו 397,25 איש באסיפות, שהתקיימו בחשאי לזכר מותו של ישוע.
כאשר נערכו הכינוסים המחוזיים ”הוראה אלוהית” — שוב, בחשאי ובהתאם לנסיבות המקומיות — שמחו האחים לקבל, בשפתם הם, עותקים של אותם פרסומים שיצאו לאור בארצות־הברית. המתרגמים, המגיהים ורבים אחרים התנדבו לעבוד שעות נוספות, כדי שיהא לאל ידם להכין את הספר העיקרי, על מאות עמודיו, במועד. ובית־דפוס, שלא בבעלות החברה, אשר גילה נכונות לשתף פעולה, שמח לבצע עבודה נפלאה בהדפסה ובכריכה. באי הכינוס היו מאושרים לקבל את הספר, שהכיל סדרה של למעלה מ־000,1 תמונות צבעוניות. פקידי ממשל רבים רוחשים כבוד לעדי־יהוה, בעוד שההתנגדות נובעת בעיקרה מצד כמורת הנצרות. אנו תקווה, כי עד מהרה יוסר החרם.
מה לגבי יבשות אמריקה?
עדי־יהוה במדינות מערביות אלה מאוחדים עם אחיהם שבמזרח בהתמודדם באומץ־לב עם בעיותיהם, בעוד רוח יהוה עוזרת להם להתגבר על מצבים קשים. קח לדוגמה את הדיווח הבא, שהגיע ממדינה באמריקה הלטינית, שבה כנופיות של קרטלי הסמים משוטטות בקביעות בתוככי יערות־העד.
קבוצת עדים נסעה באוטובוס לשטח מבודד. ביורדם ממנו, הבחינו הם בדרך צדדית קטנה המובילה אל מחוץ לכפר. לפיכך, יצאו חמשת האחים לבדוק לאן הוביל שביל העפר, לאחר שהקצו לאחיות ולילדים שטח שירות בכפר. אחד האחים מספר:
”תוך כדי הליכה בת שעתיים לאורכו של השביל, נתגלו בתים מעטים מאוד. לפתע, הגיחו מבין השיחים שמונה גברים חמושים, חובשים כובעי־גרב. חלקם נשאו מקלעים, וחלקם גרזנים. לאן נקלענו? ביקשנו לדעת מה רצונם, אך הם פקדו עלינו לשמור על השקט, לשתוק — ורק לצעוד קדימה. וכך עשינו! לאחר שעתיים נוספות של הליכה במעבה היער, הגענו למערה־יער, שניתן היה לזהותו בנקל כמחנה צבאי. שומרים רבים, שנשאו כלי־ירייה, נראו בכל עבר. במרכז עמד בית לבנים צנוע, שאליו הובלנו.
”ברגע שהושיבו אותנו, נחקרנו על־ידי אדם, אשר ככל הנראה היה מנהיג המחנה. הוא היה לבוש בקפידה, משכיל ודי מכובד למראה. הוא הצביע על אחד מאיתנו ופקד עליו לעמוד. לאחר מכן, פנה אליו בשאלה: ’מה דעתך על הקבוצה שלנו?’ בהיותו מודע היטב למקום הימצאנו, השיב האח: ’ובכן, אנו יודעים על קבוצתכם, אולם אין לנו כל עניין בה, או בכל קבוצה פוליטית אחרת. הסיבה היחידה להיותנו כאן היא להטיף על אודות מלכותו של יהוה אלהים בראשותו של ישוע המשיח. מלכות זו תשמיד בקרוב את כל השלטונות הפוליטיים של סדר־הדברים הנוכחי, ותרעיף ברכות נאדרות על בני־האדם עלי־אדמות בתנאי גן־עדן — דבר אשר אין אדם או קבוצה המסוגלים לעשותו’.
”האיש שינה את גישתו. הוא החל לשאול שאלות. ’היכן למדת כל זאת? כיצד הוכשרת לדבר כך?’ במשך שעה ומחצה נתאפשר לנו לשאת עדות מקיפה על התנאים השוררים בעולם ולהוכיח, כי המקרא לבדו מצביע על התקווה היחידה עבור האנושות. כמו־כן, הבהרנו את הכתוב ברומים פרק י״ג — שאנו מצייתים לרשויות השלטון, אך כאשר קיימת סתירה בין דבר־אלהים לצווי הרשויות, אנו מצייתים בראש ובראשונה לאלוהינו, יהוה. לבסוף, הצענו לו את הספרים שהיו ברשותנו. הוא לקח שלושה מהם וכן את המקרא, ולתדהמתנו, נתן לנו תרומה בעדם. הוא אמר שיקרא אותם.
”לאחר מכן, פנה המנהיג לעבר אחד הגברים ופקד עליו להוציאנו מן המחנה. תוך זמן קצר, היינו בדרכנו חזרה, מודים ליהוה על הניצחון שנחלנו בשדה הטפה נוסף”.
באפריקה שסועת הסכסוכים
בחצי הדרך בין המזרח הרחוק למערב שוכנת יבשת אפריקה. מלחמות על רקע שבטי הפכו חלק ממדינותיה למערבולת של אלימות. בליבריה, שוב הושפעו משרתי יהוה במידה מרובה מהתלקחותה של מלחמת האזרחים. בתחילה, התחוללו קרבות בעיר הבירה ובסביבותיה במשך אוקטובר ונובמבר 1992. לאחר מכן, עם התפשטות המלחמה לרחבי המדינה, התפזרו כל הקהילות עקב הימלטותם של האחים אל תוך היערות עם שאר האוכלוסיה. אף־על־פי־כן, לא דעכה להיטותם. תוך כדי הימלטותם, המשיכו הם להטיף, והדבר התבטא בעדות נרחבת שניתנה באיזורים הנידחים ביותר של העורף.
קהילה אחת של אחים, שאולצו לפנות את בתיהם, הקימה אולם־מלכות ארעי בלב מטע גומי. בעיר הסמוכה לקווי החזית, נהגו התושבים לנוס בשעות היום אל תוך מטע הגומי שבסביבה על־מנת למצוא מפלט מפני ההפצצות האוויריות. האחים המקומיים (וביניהם מבשרים רבים שעקרו מעיר הבירה, מונרוביה) אירגנו את שירות־השדה כך שניתן היה לראותם מטיפים באורח קבוע לאלפים, שמצאו מקלט תחת עצי הגומי! כל אימת שהתקרב מטוס, היו האחים והאחיות קופצים אל תוך תעלה סמוכה, ועם חלוף הסכנה המשיכו בהטפת הבשורה.
למרבה הפלא, חרף התנאים של מלחמת האזרחים, דיווחו למעלה מאלף מבשרי קהילה, שהתאפשר לחברה לקבל מהם דו״חות, על ממוצע של 1.18 שעות בשירות־השדה ועל ניהול של 111,3 שיעורי־מקרא מדי חודש.
באפריקה, במהלך השנים האחרונות, הוסרו ההגבלות על פעילותם של עדי־יהוה ב־18 מדינות. ואיזו שמחה! ב־12 באוגוסט, הוסר החרם שהוטל על עדי־יהוה במלאווי באוקטובר 1967. הטפת הבשורה הטובה שהתנהלה במחתרת נחלה תמיד הצלחה, אך עתה יש לאל ידם של העדים לנוע קדימה בחופשיות, על אף שיהא עליהם להמתין לתחיית־המתים, כדי לקדם בברכה את פניהם של רבים מיקיריהם, שנרצחו בידי רודפיהם. במוזמביק, נכנס לתוקפו הסכם שלום ב־4 באוקטובר 1992. ניתן כעת להגיע לאיזורים שקודם לכן, בשל המלחמה המתישה שהתחוללה ב־16 השנים האחרונות, לא היו נגישים, והאחים מוצאים קהילות וקבוצות של אחים שנותקו לחלוטין. בחבל קַארֵיאוֹקוֹ, חודש הקשר עם 375 אחים ואחיות, אשר איבדו כל קשר עם האירגון מזה שבע שנים. כינוס חד־יומי מיוחד נערך במְלַנְגֶ’ה, עיר הבירה של מחוז שנודע קודם לכן כאתר של מחנה־ריכוז ומרכז של ”חינוך מחדש” של עדי־יהוה, שמרביתם היו פליטים ממאלווי. מספר מפתיע של 915,2 איש נכח במקום, כולל ראש העיר, אשר קידם בברכה את עדי־יהוה. כך הפך המרכז ל”חינוך מחדש” לשעבר, למרכז של הוראה אלוהית למשך אותו יום.
שליח אחד מציין: ”בנוגע לאחינו שנקלעו למחנות הפליטים שבמחוז טֶטֶה, העיר נציג של המפקח לענייני פליטים מטעם האו״ם הערה מעניינת. הוא אמר, כי עדי־יהוה אירגנו את מחנותיהם תוך היבדלות מקבוצות אחרות. ’המחנה שלהם’, הוא אמר, ’היה המחנה היחיד אשר תיפקד כראוי’, והוסיף, כי ’עדי־יהוה נקיים, מאורגנים ומתורבתים’. אז, הציע לי לטוס עימו מעל לאיזור היערות ולהיווכח בכך בעצמי. מהאוויר, הצביע הטייס על שני מחנות. האחד היה מלוכלך ועלוב, ובו בתים עשויים טיט, מגובבים בצפיפות וללא כל תכנון. האחר היה מתוכנן בקפידה, ובו בתים ערוכים בטורים שביניהם הפרידו שבילים. מראה הבתים היה מסודר ונאה, וחצרותיהם מטופחות. חלקם אף נצבעו בצבעים מעשה ידיהם של תושבי המחנה. ’נחש איזה מהם שייך לאירגונך?’ שאל הטייס. מה רבה היתה שמחתי לפגוש באחים באותו מחנה. נכון להיום, ישנן שמונה קהילות בכפר זה של עדים”.
ב”ארץ הנשר”
לא, אין מדובר בנשר של ארצות־הברית! בין המזרח למערב שוכנת מדינה אירופית, אלבניה, ששמה בשפה המקומית הוא שֶׁקִיפֶּרְיָה, שמשמעו ”ארץ הנשר”. לאחרונה, הוסר החרם האכזרי שהוטל על עדי־יהוה אשר נמשך מזה 50 שנה, ולפיכך יש באפשרותם להתאחד עם אחיהם מהמזרח ומהמערב, כשהם נהנים מחופש פולחן. הם אכן ”מנצלים כל הזדמנות” (אפסים ה׳:16). הכינוס הראשון בהיסטוריה של אלבניה היה כינוס חד־יומי, שנערך בתיאטרון הלאומי בעיר הבירה טִירַנָה, ביום ראשון, ה־21 במרס. ביום שבת אחר־הצהריים, הפך צוות של 75 עדים מתנדבים את מקום הכינוס, שמט לנפול, לאולם כינוסים נקי ומבהיק. ההנהלה נותרה המומה. ומן הראוי לציין, כי מתוך 75 המתנדבים, כ־20 איש בלבד היו טבולים!
מזג־האוויר היה אידיאלי. כאשר הגיעו נציגים מעבר לים, הפכה קבלת הפנים — שכללה בעיקר מחוות ברכה וחיבוקים — את אותו יום כינוס מיוחד למיוחד במינו. כשכפות ידיו פרושות השמיימה, פתח אח נאשו דורי בתפילה. הלה נטבל ב־1930, וכיום כהו עיניו כמעט לחלוטין. התוכנית נערכה בשפה האלבנית, בעיקרה על־ידי חלוצים מיוחדים מארצות זרות. 585 הנוכחים שרו את השיר ”הקדשה משיחית” — אחד מתוך ששת השירים שתורגמו לאלבנית במיוחד לכבוד הכינוס — כאשר 41 אחים ואחיות חדשים צעדו לעבר בריכה, שהקימו אחים אורחים מיוון באולם־המלכות המקומי. איזו תמורה! הן אך זמן מועט קודם לכן, נשלח כל מי שנמצא ברשותו ספר המקרא למחנות־עבודה, והאסיפות הוגבלו לקבוצות של שניים או שלושה איש בלבד.
ביום שלאחר הכינוס, הגיעה אל משרד־הסניף של חברת המצפה שיחת טלפון ממנהל התיאטרון. בדרך־כלל, מגלה הוא אך מעט עניין באלה המשתמשים בתיאטרון. זהו בעצם תפקידו של סגנו. אולם, הוא אמר: ”פשוט, חייב הייתי להתקשר על־מנת להודות לכם. מעולם לא ראיתי את המקום כה נקי. לו היה עלי לתארו, הייתי אומר, כי אמש התרחש נס משמים בתיאטרון שלנו. כל אימת שתחפצו בעתיד להשתמש במתקנים שברשותנו, אנא בקשו, ותינתן לכם עדיפות ראשונה. בעצם, אנו באמת זקוקים לכם כאן מדי שלושה חודשים וזאת ללא כל תשלום”.
העדים שבו לעריהם מעודדים ואסירי־תודה, והחלו בהכנות לערב־הזיכרון למותו של ישוע. חמישה־עשר יום בלבד לאחר מכן, ביום שלישי, ה־6 באפריל, נערך ערב־הזיכרון בפעם הראשונה בגלוי (היינו, לא במחתרת) בשבעה מקומות שונים.
בעיר בֶּרַט, הגיעה הנוכחות באסיפה לכ־170 איש, והכומר המקומי רתח מזעם. מתוך 33 מבשרי מלכות בברט נטבלו בכינוס 21 איש. ברט דיווחה על נוכחות של 472 איש בערב־הזיכרון. גם במקומות אחרים בלטה הנוכחות בערב־הזיכרון, בעיקר הודות לפעילותם ודוגמתם הנאותה של חלוצים מיוחדים.
בעיר שְׁקוֹדֶר, הידועה כמבצר הקתוליות בין ערי אלבניה, שבה ישנה בסיליקה, החלה הכנסייה להדפיס גליון חדשות חודשי, וכל הוצאה דנה בשאלה ”כיצד להתגונן מפני עדי־יהוה”. ההוצאה האחרונה מציינת: ”עדי־יהוה כבשו את שקודר!” הצבא האדיר של שני עדים שהיו במקום קיבץ 74 אנשים מנומסים ומיושבים בדעתם לערב־הזיכרון. לאחר שהקשיבו לנאום שניתן במסגרת אותו ערב, ביקשו 15 משפחות שיעורי־מקרא ביתיים! בעיר אחרת, דוּרֶס, שבה ישנו ’צבא’ של ארבעה עדים, היתה נוכחות מרשימה של 79 איש.
בשל ההתנגדות מצד צעירים קתוליים, אשר איימו לסלק את העדים ברגימת אבנים, נערך ערב־הזיכרון בכפר קַאלְמֵטִי אִי פוֹגֵל, השוכן על הר, בביתו של אח מקומי, שנכחו בו באווירה שליוה 22 איש. עם קבוצה זו נמנים חמישה מבשרים, שמהם נטבלו שלושה בכינוס שנערך בטירנה.
בוְלוֹרָה, קיבלו שני גברים צעירים עותק של המצפה, קראו אותו וכתבו לחברה: ”עתה אנו מצהירים על עצמנו כעל עדי־יהוה בשל האמת שלמדנו בחוברת המצפה. אנא, שילחו לנו תגבורת”. שני חלוצים מיוחדים נשלחו למקום, ואחד מבין שני צעירים אלה הפך עד מהרה למבשר כשיר. הוא שמח להיות אחד מבין 64 הנוכחים בערב־הזיכרון בולורה.
אח אלבני, אשר למד את האמת בארצות־הברית, שב בשנות ה־50 לעיר־הולדתו שבגְיִירוֹקַסְטֶר, בה שירת כמיטב יכולתו עד יום מותו. הוא טמן את זרעי האמת בלב בנו. כאשר הוסר החרם, ביקש בן זה עזרה מחברת המצפה. אדם מעוניין נוסף שחי צפונית לכפר, לא הרחק ממנו, כתב אף הוא אל חברת המצפה וביקש עזרה. לפיכך, נשלחו למקום ארבעה חלוצים מיוחדים. בבוקרו של יום רביעי שלאחר ערב־הזיכרון, התקשר אחד מהם אל משרד החברה שבטירנה: ”לא יכולתי להתאפק מלספר לכם אילו פלאים חוללה כאן רוח יהוה. אנו כה מאושרים. ערב־הזיכרון היה סיפור־הצלחה”. הנוכחות הגיעה ל־106 איש, כולל הקבוצה של שבעת מבשרי המלכות.
מה היה מספרם הכולל של הנוכחים? ב־1992, בעת שהיו 30 מבשרי מלכות בלבד, הגיעה הנוכחות ל־325 איש. ב־1993, קיבצו 131 המבשרים 318,1 נוכחים. בשנתיים אלה, מספר הנוכחים היה גדול פי עשרה ממספר המבשרים. מה מרגש לראות את ’הקטון נהיה לאלף’ תוך תקופת זמן כה קצרה! (ישעיהו ס׳:22).
”האריכי מיתריך”
בד בבד עם התרחבותה של פעילות ההטפה של עדי־יהוה בכל כנפי תבל, נשמעת הקריאה: ”הרחיבי מקום אוהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשוכי. האריכי מיתריך, ויתדותיך חזקי. כי ימין ושמאל תפרוצי” (ישעיהו נ״ד:2, 3). ’פריצה’ זו של ’משכן’ אלהים — המייצג את קהילת משרתיו חובקת־העולם — אכן בולטת לעין באירופה המזרחית, במיוחד בארצות שהרכיבו את ברית־המועצות לשעבר. לאחר שתמך במשרתיו במשך עשרות שנים של דיכוי, יהוה מפיח כעת בעדיו אנרגיה דינמית, הדרושה להתרחבותו של האירגון ולחיזוקו.
הכינוס הבין־לאומי ”הוראה אלוהית”, שנערך בין ה־22 ל־25 ביולי אשתקד, באיצטדיון לוקומוטיב בעיר מוסקבה שברוסיה, היווה נקודת־מפנה, כאשר מספר הנוכחים בו הגיע לשיא של 743,23 איש. מי העלה על דעתו כי הדבר אפשרי עד לפני שנתיים? אך, הדבר אכן התרחש! למעלה מ־000,1 איש הגיעו מיפן ומקוריאה, כ־000,4 איש הגיעו מארצות־הברית ומקנדה, ועוד אלפים מלמעלה מ־30 מדינות בדרום האוקיינוס השקט, באפריקה, באירופה ובאיזורים אחרים — אכן, מפגש אמיתי בין המזרח למערב. מה מעודד היה הדבר עבור כל אלה, להתמזג בחופשיות עם למעלה מ־000,15 אחיהם ואחיותיהם הרוסים. האושר והשמחה עלו על גדותיהם.
מספר הנטבלים היה מדהים, 489,1 עדים חדשים. הטבילה עוררה הדים באמצעי התקשורת בכל רחבי העולם, ועל שער הניו־יורק טיימס אף התנוססה תמונה נאה של הטבילה. מחיאות־הכפיים הסוערות, שליוו את כל מהלך הטבילה, הלכו וגברו במהלך הנאום האחרון, לאחר שהנואם הודה ל־752,4 המתנדבים ולפקידי הממשל, תרמו להצלחתו של הכינוס. הוא אמר: ”מעל לכל, הרינו מודים ליהוה!” אכן, רוח יהוה בלמה התנגדות עזה מצד אנשי הדת האורתודוכסית, והפיחה רוח־חיים שהפכה את הכינוס לחוויה מרגשת.
אך, עמדו בפתח הפתעות נוספות בעיר האוקראינית קייב, בין ה־5 ל־8 באוגוסט. שוב, חידשו מתנדבים נלהבים את האיצטדיון עד לבלי הכר, ודי היה המקום באולם־מלכות רחב־ממדים זה להתכנסותם של 714,64 איש בנוכחות השיא. פעם נוספת, הגיעו העדים ממזרח וממערב ומכל כנפי תבל. הנאומים העיקריים תורגמו ל־12 שפות. כ־000,53 המשתתפים, אשר הגיעו באמצעי תחבורה ציבוריים, נתקבלו על־ידי אחיהם שהמתינו להם בתחנות הרכבת ובשדות־התעופה והועברו לבתי־מלון, לבתי־ספר, לבתים פרטיים ואף לספינות. כל זאת בוצע בעלות מינימלית, ואורגן ביעילות וללא כל תקלות, דבר שעורר תגובות של תדהמה ושל תשבחות ממשטרת העיר.
נקודת השיא של תוכנית הכינוס המרגש היתה הטבילה, שדרשה שעתיים תמימות ומחצה. 402,7 אחים ואחיות חדשים סימלו את הקדשתם ליהוה לקול מחיאות־הכפיים הסוערות, שהדהדו ללא הרף באיצטדיון העצום. היה זה שיא השיאים שנרשם בכל הזמנים, שעלה אף על השיא של 136,7 איש שנטבלו בעת התכנסותם של 922,253 איש בעיר ניו־יורק ב־1958.
ככל שמתקרבת עת משפט זו לקצה, הולכים ומתקבצים אנשים דמויי־כבש ממזרח, ממערב ואף מכל ’קצוות הארץ’ אלי אחדות שלא היתה כמותה בכל תולדות האנושות. אכן, ”המון רב... מכל האומות והשבטים והעמים והלשונות” מצטרפים לישראל הרוחני, בהכרזת אמונתם בקורבן־הכופר יקר־הערך של ישוע, היסוד לכל ההישגים למען הצדקת ריבונותו של יהוה (מעשי־השליחים א׳:8; ההתגלות ז׳:4, 9, 10).
(מקור המאמרים: 1994/1/1)
[תמונות בעמודים 6, 7]
מזרח נושק את מערב במוסקבה ובקייב