האם יהיה אי־פעם קץ לשנאה?‏

גם אם צפית בטלוויזיה במהדורות־חדשות בודדות בלבד,‏ שנאה אינה זרה לך.‏ שנאה היא המכנה המשותף המונח ביסודם של מעשי הטבח היומיומיים כמעט,‏ המותירים אחריהם עקבות של דם בעולם זה.‏ מבלפסט עד בוסניה,‏ מירושלים עד יוהנסבורג,‏ עוברי־אורח אומללים נהרגים.‏

לרוב,‏ אין הקורבנות מוכרים לתוקפיהם.‏ כל ”‏פשעם”‏ הוא שייתכן שהם משתייכים ל”‏צד השני”‏.‏ בחליפין מבעית,‏ מיתות אלה עלולות להוות פעולת־תגמול על מעשה זוועה קודם או צורה מסוימת של ”‏טיהור אתני”‏.‏ כל סדרה של מעשי אלימות משרתת את ליבוי אש השנאה בין הקבוצות העוינות.‏

נראה כי מחזורי שנאה מזעזעים אלה הולכים וגוברים.‏ נקמות דם פורצות בין שבטים,‏ גזעים וקבוצות אתניות או דתיות.‏ התכבה אי־פעם אש השנאה?‏ כדי להשיב על כך,‏ עלינו להבין את גורמי השנאה,‏ שכן השנאה אינה רגש הטבוע בנו מלידה.‏

הטמנת זרעי השנאה

זלטה פיליפוביץ’‏,‏ נערה בוסנית צעירה מסרייבו,‏ טרם למדה לשנוא.‏ ביומנה,‏ היא כותבת בסגנון נאה על האלימות האתנית:‏ ”‏אני שואלת ללא הרף,‏ למה?‏ לשם מה?‏ מי אשם?‏ אני שואלת אך ללא מענה.‏.‏.‏ בקרב חברותיי,‏ חברינו,‏ משפחתנו,‏ ישנם סרבים,‏ קרואטים ומוסלמים.‏.‏.‏ אנחנו לא מתרועעים עם הרעים אלא עם הטובים.‏ ובקרב הטובים ישנם סרבים וקרואטים ומוסלמים,‏ ממש כשם שהללו נמצאים בקרב הרעים”‏.‏

לעומת זאת,‏ מבוגרים רבים חושבים אחרת.‏ הם מאמינים שקיימת סיבה מוצדקת לשנאה.‏ מדוע?‏

אי־צדק.‏ קרוב לוודאי שחומר התבערה העיקרי לשנאה,‏ הוא אי־צדק ודיכוי.‏ כשם שהמקרא אומר,‏ ”‏כי העושק יהולל [‏ישגע]‏ חכם”‏ (‏קהלת ז׳:‏7‏)‏.‏ כשאנשים נופלים קורבן לפגיעות או להתעללות,‏ הם עלולים בנקל לפתח שנאה כלפי עושקיהם.‏ ואף שהדבר עלול להיראות בלתי הגיוני או ’‏שיגעון’‏,‏ השנאה מכוונת תדירות כלפי קבוצה שלימה.‏

בשעה שאי־צדק,‏ ממשי או פרי הדמיון,‏ עלול להוות את הסיבה העיקרית לשנאה,‏ אין הוא הסיבה היחידה.‏ סיבה נוספת היא דעות קדומות.‏

דעות קדומות.‏ דעות קדומות נובעות תדירות מבורות בנוגע לקבוצה אתנית או לאומית מסוימת.‏ עקב שמועה,‏ מסורת של איבה או ניסיון מר עם אדם אחד או שניים,‏ יש המייחסים תכונות שליליות לגזע או ללאום שלמים.‏ ברגע שהדעות הקדומות היכו שורש,‏ הן מסוגלות לעוור את עיני האנשים מִראות את האמת.‏ ”‏אנו שונאים כמה אנשים משום שאיננו מכירים אותם;‏ ולא נכיר אותם משום שאנו שונאים אותם”‏,‏ ציין הסופר האנגלי צ׳ארלס כיילב קולטן.‏

מאידך,‏ פוליטיקאים והיסטוריונים עלולים לעודד ביודעין דעות קדומות למטרות פוליטיות או לאומניות.‏ היטלר היה דוגמה מובהקת לכך.‏ גיאורג,‏ חבר לשעבר בתנועת הנוער של היטלר,‏ אומר:‏ ”‏התעמולה הנאצית לימדה אותנו לשנוא תחילה את היהודים,‏ לאחר מכן את הרוסים ולבסוף את כל ’‏אויבי הרייך’‏.‏ כנער,‏ האמנתי במה שנאמר לי.‏ לאחר מכן,‏ גיליתי שהוליכו אותי שולל”‏.‏ בדומה לגרמניה הנאצית ולמקומות אחרים,‏ דעות קדומות על רקע אתני או גזעי הוצדקו על־ידי קריאות ללאומנות,‏ מקור שנאה נוסף.‏

לאומנות,‏ שבטיות וגזענות.‏ בסיפרו The Cultivation of Hatred (‏טיפוח השנאה)‏,‏ ההיסטוריון פיטר גֵי מתאר את שאירע בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה:‏ ”‏במאבק בין נאמנויות סותרות,‏ הלאומנות עלתה על כולן.‏ האהבה למולדת והשנאה כלפי אויביה,‏ הוכיחו עצמן כתירוץ היעיל ביותר לתוקפנות שהניבה המאה התשע־עשרה הארוכה”‏.‏ רגש הלאומנות הגרמני גרם לכך שהשיר הצבאי הידוע כ”‏הימנון השנאה”‏,‏ יהפוך לשיר עממי.‏ גֵי מסביר שמלבי השנאה בבריטניה ובצרפת,‏ בדו סיפורים על חיילים גרמנים האונסים נשים ורוצחים תינוקות.‏ זיגפריד שָׂשׂוּן,‏ חייל אנגלי,‏ מתאר את תמצית תעמולת־המלחמה הבריטית:‏ ”‏נראה כי האדם נברא כדי לקפד את חיי הגרמנים”‏.‏

בדומה ללאומנות,‏ התעלות מוגזמת של קבוצה אתנית או גזעית עלולה לשמש לליבוי השנאה של קבוצות אתניות או גזעיות אחרות.‏ השבטיות ממשיכה להצית אלימות בארצות אפריקניות רבות,‏ בעוד שהגזענות מוסיפה להתפשט כמגיפה במערב אירופה ובצפון אמריקה.‏ גורם מפלג נוסף העלול להתמזג עם הלאומנות,‏ הוא הדת.‏

דת.‏ רבים מן הסכסוכים הבעייתיים ביותר בעולם,‏ הם בעלי יסוד דתי חזק.‏ בצפון אירלנד,‏ במזרח־התיכון ובמקומות אחרים,‏ אנשים שנואים בשל דתם.‏ לפני יותר ממאתיים שנה,‏ הסופר הבריטי ג׳ונתן סוויפט ציין:‏ ”‏יש לנו מספיק דת כדי לגרום לנו לשנוא,‏ אך אין לנו די כדי לגרום לנו לאהוב זה את זה”‏.‏

בשנת 1933,‏ הודיע היטלר לבישופ אוסנבריק:‏ ’‏באשר ליהודים,‏ אני פשוט ממשיך באותה מדיניות שהכנסייה הקתולית אימצה במשך 500,‏1 שנה’‏.‏ הפוגרומים רוויי השנאה שלו מעולם לא גונו על־ידי מרבית מנהיגי הכנסיות בגרמניה.‏ פול ג׳ונסון,‏ בסיפרו A History of Christianity (‏תולדות המשיחיות)‏,‏ ציין כי ”‏הכנסייה נידתה קתולים שציוו בצוואתם על שריפת גופתם.‏.‏.‏ אך היא לא אסרה עליהם לעבוד במחנות־ריכוז או במחנות השמדה”‏.‏

מנהיגי־דת מסוימים הרחיקו לכת אל מעבר לגילוי סלחנות כלפי השנאה — הם קידשו עליה.‏ בשנת 1936,‏ בפרוץ מלחמת האזרחים בספרד,‏ האפיפיור פִּיוס ה־11 גינה את ’‏שנאת האלוהים השטנית’‏ של הרפובליקנים — אף־על־פי שהיו כמרים קתולים בצד הרפובליקני של המתרס.‏ בדומה לכך,‏ הקרדינל גומה,‏ הארכיבישוף של ספרד במהלך מלחמת האזרחים,‏ טען ש’‏לא ניתן היה להשיג פיוס ללא מאבק מזוין’‏.‏

השנאה הדתית אינה מראה כל סימן של דעיכה.‏ בשנת 1992,‏ כתב־העת Human Rights Without Frontiers (‏זכויות־האדם ללא גבולות)‏ גינה את הדרך שבה עסקנים בכנסייה היוונית־אורתודוכסית מעוררים שנאה נגד עדי־יהוה.‏ בין הדוגמאות הרבות,‏ הזכיר את המקרה של הכומר היווני־אורתודוכסי שהגיש תלונה נגד שני עדים בני 14.‏ באיזו אשמה?‏ הוא האשימם ש’‏ניסו לגרום לו להמיר את דתו’‏.‏

תוצאות השנאה

בכל העולם,‏ נטמנים זרעי השנאה,‏ ומושקים על־ידי אי־צדק,‏ דעות קדומות,‏ לאומנות ודת.‏ הפירות הבלתי נמנעים הם כעס,‏ תוקפנות,‏ מלחמה והרס.‏ הצהרת המקרא ביוחנן א׳.‏ ג׳:‏15 עוזרת לנו לראות עד כמה חמור הדבר:‏ ”‏כל השונא את אחיו רוצח הוא”‏.‏ ללא ספק,‏ במקום שבו פורחת השנאה,‏ השלום — אם קיים בכלל — אינו יציב.‏

אלי ויזל,‏ חתן פרס נובל וניצול השואה,‏ כותב:‏ ”‏חובתו של הניצול היא להעיד על מה שאירע.‏.‏.‏ עליך להזהיר את האנשים שדברים אלה עלולים לקרות,‏ שהרשע עלול לשלח כל רסן.‏ שנאה גזענית,‏ אלימות,‏ עבודת־אלילים מכל סוג שהוא — עדיין פורחות”‏.‏ תולדות המאה ה־20 מספקות הוכחה שהשנאה אינה אש הדועכת מאליה.‏

האם אי־פעם תיעקר השנאה מלב האנשים?‏ האם השנאה תמיד הרסנית,‏ או שמא יש לה גם צד חיובי?‏ הבה נראה.‏