כיצד תוכל לשרוד בשכונה מסוכנת?
”תמיד פחדתי. פחדתי במעלית. פחדתי במכונית שלי. פחדתי בדירתי. הפשע היה בכל פינה. אנשים תמיד נשדדו”, מספרת מריה. האם אתה חש כאשה הברזיליאנית הזו, חרד בשכונתך, במיוחד עם רדת החשיכה?
אפשר שקריאת סיפורי בלשים מרתקת, אך במציאות לעתים קרובות הסוף אינו טוב. פשע עלול להישאר בגדר תעלומה. במקרי רצח, מישהו צריך להמשיך לחיות בהעדר בעל, אב או בן, ללא אשה, אֵם או בת. האם הפשע האלים גובר באיזור מגוריך? האם אתה משתוקק למקום שליו, שבו משפחתך תהיה בטוחה? או, אם אתה נאלץ לגדל את ילדיך באיזור מוכה־פשע, מה תוכל לעשות כדי לשרוד?
אכן, עדיין ישנן ערים שבהן לא מדווח על פשע כה רב. בארצות רבות, האנשים עודם חיים בשלווה כפרית או בכפרים שקטים. אך, המצב משתנה במהירות גם באזורים שנחשבו לפנים נטולי פשע. למשל, לפני כ־50 שנה בברזיל, 70 אחוז מהאוכלוסייה היתה חיה בכפרים. כיום, 70 אחוז גרים בערים. יחד עם הצעות העבודה בא גידול בבעיות העירוניות, כגון פשע ואלימות. בין אם הנך חי באיזור מסוכן ובין אם לאו, עודך חייב ללכת לעבודה או לבית־הספר ולעשות פעילויות רבות מחוץ לביתך.
כשהוא מכיר בכך ששוררת ”תסמונת בהלה”, מפקד־משטרה בריו דה ז’נֵירו מזכיר עוול חברתי ופשע מאורגן כגורמים התורמים לה. הוא אף חש כי העיתונים והטלוויזיה תורמים לחרדה הרווחת, ”בדכאם את הציבור עם חדשות טרגיות”. התמכרות לסמים, התמוטטות משפחות וחינוך דתי לקוי תורמים אף הם להפקרות ההולכת וגוברת. ומה צופן בחובו העתיד? האם ה’תפריט’ הקבוע של מחזות אלימים, המצטיירים בספרים ובסרטים כדבר של מה־בכך וכבידור, יקהה את רגישות האנשים כלפי הזולת? האם אזורים הנחשבים נטולי פשע יהפכו גם הם למסוכנים?
מאחר שהאלימות אינה מסבה כל הנאה לקורבן, יש לנו רצון עז לחוש ביטחון. אין פלא שאזרחים מודאגים תובעים שיהיו שוטרים רבים יותר ברחובות, ודורשים להחמיר את עונשי המאסר אפילו עד כדי הוצאה להורג! חרף הסיכונים, יש הרוכשים נשק להגנה־עצמית. אחרים מעוניינים שהרשויות יגבילו את מכירת הנשק החם. אך, למרות החדשות הרעות שהפשע משתולל, אין סיבה להתייאש. למעשה, תושבים רבים של ערים גדולות, כגון יוהנסבורג, מקסיקו סיטי, ניו־יורק, ריו דה ז’נֵירו וסאו פאולו, מעולם לא נשדדו. הבה נבחן כיצד אנשים מתמודדים עם החיים בשכונה מסוכנת.
שמירה על גישה חיובית
באשר לאיזור מוכה־פשע, מחבר אחד מעיר על ”התושייה וההתמדה של אלפי ברזיליאנים, השומרים על מידת־מה של כבוד והגינות חרף תנאי־החיים, הממשיכים להיות קשים”. לאחר 38 שנים בריו דה ז’נֵירו, חורחה אומר: ”אני מתרחק מרחובות ומאזורים מסוימים, ואינני מסתקרן בנוגע למתרחש בהם. אני גם נמנע מלהישאר ברחוב עד שעה מאוחרת, ואינני מגלה פחד מוגזם. אף שאני זהיר, מבחינתי האנשים נחשבים להגונים, ואני מתייחס אליהם בכבוד ובהתחשבות”.
אכן, התרחק מכל צרה מיותרת. התעסק בענייניך. לעולם אל תקל ראש בעובדה, שפחד מכריע עלול למרוט את העצבים, בגורמו אפילו לאנשים בעלי התנהגות נאותה לפעול בחוסר היגיון. באשר לעבודתו באזורים מסוכנים, אודר מציין: ”אני משתדל להיות חיובי, לא להזין את מוחי בחרדה מפני דברים שליליים העלולים לקרות, משום שהדבר גורם למתח ולבהלה מיותרים. אני משתדל לגלות כבוד כלפי כל אדם”. מלבד גילוי עירנות ושמירת מרחק מטיפוסים חשודים, הוא מוסיף אמצעי־עזר נוסף לשליטת האדם ברגשותיו: ”מעל לכל אני מטפח ביטחון ביהוה אלוהים, בזוכרי שאין דבר החומק מעיניו ושכל המתרחש הוא ברשותו”.
אולם, איש אינו אוהב לחיות בפחד מתמיד. יתר־על־כן, מי יכחיש שפחד ומתח מוגזמים מזיקים לבריאות הרגשית והגופנית? לפיכך, איזו תקווה יש לאלה החרדים שמא יותקפו בכל זמן שהוא? מאחר שרבים חוששים שהפשע עתיד להחריף, האם יראו הם אי־פעם קץ לאלימות? אנו מזמינים אותך לקרוא את המאמר הבא, ”מתי יבוא הקץ לפחד?”