דבר־אלוהים מחולל ”נסים”
כשם שסופר מפי תרז אֶאון
יום אחד, בשנת 1965, נכנסתי לבית־עסק והצעתי לסוחרים עותקים של חוברות המצפה ועורו! כשהתכוונתי לעזוב את המקום, שמעתי קול ירייה. כדור־אקדח פגע ברצפה ליד רגלי. ”כך צריך לטפל בעדי־יהוה”, לגלג אחד הסוחרים.
חוויה זו הפחידה אותי — אך לא היה בה די כדי לגרום לי לוותר על השירות המלא. אמיתוֹת המקרא שלמדתי היו יקרות מכדי שאניח לדבר כלשהו לגרום לי לנטוש את שירותי. ברשותכם, אנמק את הסיבה לדבריי.
אחרי שנולדתי ביולי 1918, הוריי התיישבו בכף־דה־לה־מדליין, כפר קטן במחוז קְווִיבֶּק, קנדה, הידוע כ’אתר הנסים’. מבקרים מתגודדים פה כדי לחלוק כבוד בהיכל הבתולה מרים. אף שאין הוכחה שמרים הקדושה אכן חוללה את הנסים כפי שטוענים, דבר־אלוהים ממש חולל פלאים בחיי עשרות אנשים בכפר שגדל והפך לעיירה המונה יותר מ־000,30 תושבים.
בהיותי בת 20 בערך, אבי ראה שאני מגלה עניין בנושאים דתיים ונתן לי את ספר המקרא שלו. כשהתחלתי לקרוא בו, הופתעתי ללמוד משמות פרק כ׳, שהשתחוות לפסילים אסורה בתכלית. מייד איבדתי את הביטחון שהיה לי בעיקרי־האמונה של הכנסייה הקתולית והפסקתי ללכת למיסה. לא רציתי לסגוד לפסילים. הקול של אבי עדיין מהדהד באוזניי, ”תרז, אינך הולכת לכנסייה?” ”לא”, השבתי, ”אני קוראת במקרא”.
קריאת המקרא הפכה לחלק משגרת חיי גם לאחר שנישאתי בספטמבר 1938. מאחר שבעלי, רוזייר, עבד לעתים קרובות בלילות, עשיתי לי מנהג לקרוא את המקרא כשהוא בעבודה. בתוך זמן קצר הגעתי למסקנה שללא ספק יש לאלוהים משרתים, והתחלתי לחפש אחר אנשים אלה.
חיפושיי אחר משרתי אלוהים
בשל הדברים שלמדתי בכנסייה, כשהייתי קטנה פחדתי ללכת לישון פן אתעורר בגיהינום. כדי להתגבר על הפחד, נהגתי לשכנע את עצמי שאלוהי אהבה לא יתן לדבר כה נורא לקרות. בביטחון, המשכתי לקרוא את המקרא ולחפש את האמת. הייתי כמו הסריס האתיופי אשר קרא אך לא הבין (מעשי־השליחים ח׳:26–39).
אחי אנדרי ואשתו, שהתגוררו בדירה ששכנה בקומה שמתחתינו, החלו ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה בערך בשנת 1957. אמרתי לגיסתי שתדפוק בתקרה ותזהיר אותי כאשר עדי־יהוה מבשרים בבניין. כך אדע ולא אגש לדלת. יום אחד, היא לא הזהירה אותי.
באותו יום פתחתי את הדלת ופגשתי את קיי מַנדיי, חלוצה, כפי שנקראים המבשרים בשירות המלא בקרב עדי־יהוה. היא דיברה איתי על שם אלוהים, והסבירה שלאלוהים יש שם אישי, יהוה. לאחר לכתה, בדקתי במקרא שלי כדי לראות אם הדברים שאמרה אכן מבוססים על פסוקים מן המקרא. מחקר זה הסב לי אושר רב (שמות ו׳:3; מתי ו׳:9, 10; יוחנן י״ז:6).
כשקיי ביקרה שנית, דנּו בשילוש, עיקר־האמונה של הקתולים, שלפיו אלוהים הוא שלוש ישויות באל אחד. מאוחר יותר בדקתי בקפדנות במקרא שלי כדי להשתכנע שהמקרא אינו מלמד את השילוש (מעשי־השליחים י״ז:11). המחקר שלי אישר שישוע אינו שווה לאלוהים. הוא נברא. היתה לו ראשית, ואילו לאלוהים לא (תהלים צ׳:1, 2; יוחנן י״ד:28; קולוסים א׳:15–17; ההתגלות ג׳:14). כשהדברים שלמדתי מניחים את דעתי, שמחתי להמשיך בדיונים המקראיים.
יום אחד, בנובמבר 1958, במהלך סופת־שלגים, קיי הזמינה אותי לנכוח בכינוס נפתי שנערך באותו ערב באולם שכור. נעניתי להזמנה ונהניתי מהתוכנית. לאחר מכן, בשיחה עם עד שניגש אלי, שאלתי, ”האם משיחי אמיתי חייב לבשר מבית לבית?”
”כן”, השיב, ”חובה להכריז את הבשורה הטובה, והמקרא מראה שביקור בבתי האנשים הוא שיטה חשובה של הטפה” (מעשי־השליחים כ׳:20).
שמחתי מאוד למשמע תשובתו! הדבר שכנע אותי שמצאתי את משרתי אלוהים. לו אמר, ”לא, אין זה נחוץ”, הייתי מפקפקת בכך שמצאתי את האמת, משום שידעתי מה נכתב במקרא על הטפה מבית לבית. מאז, התקדמותי הרוחנית היתה מהירה.
לאחר כינוס נפתי זה, התחלתי לנכוח באסיפות של עדי־יהוה שנערכו בעיירה הסמוכה, טְרוּאָה רִיווְייֶר. קיי ושותפתה, פלורנס באומן, היו העדות היחידות שהתגוררו בכף־דה־לה־מדליין. יום אחד אמרתי, ”מחר, אצטרף אליכן לבשר”. הן שמחו מאוד שאצטרף אליהן.
הטפה בעיירת מגוריי
חשבתי שהכל יקבלו את הבשורה המקראית, אך במהרה נוכחתי לדעת שאין זה כך. כאשר קיי ופלורנס נשלחו למקום אחר, הייתי היחידה בעיירה שבישרה את אמיתוֹת המקרא מבית לבית. ללא חת, המשכתי לבשר לבדי במשך יותר משנתיים עד שנטבלתי ב־8 ביוני, 1963. באותו יום, מילאתי טופס לְמה שנקרא אז חלוציוּת חופשה.
המשכתי לשרת כחלוצת חופשה כשנה. אזי, דֶלבינה סן־לורן הבטיחה שאם אשרת כחלוצה רגילה, היא תצטרף אלי לבשורה בכף־דה־לה־מדליין אחת לשבוע. לכן, מילאתי את טופס הבקשה לחלוציות רגילה. אך למרבה הצער, שבועיים לפני שהתחלתי לשרת כחלוצה רגילה, דלבינה נפטרה. מה אעשה? ובכן, כבר הגשתי את הטופס ולא רציתי לחזור בי. לכן, באוקטובר 1964, התחלתי את הקריירה שלי בשירות המלא כחלוצה. במשך ארבע השנים שלאחר מכן, בישרתי מבית לבית לבד.
פעמים רבות, הקתולים האדוקים שהתגוררו בכף־דה־לה־מדליין גילו עוינות. היו שקראו למשטרה בניסיון למנוע ממני לבשר. יום אחד, כפי שהזכרתי בראש דבריי, סוחר ניסה להפחידני בכך שירה לעבר רגלי. ובכן, הדבר עורר מהומה די גדולה בעיירה. תחנת־הטלוויזיה המקומית כינתה זאת מסע־צלב נגד עדי־יהוה. בעקבות המקרה הזה, דוּבר טובות על העדים. דרך אגב, כעבור עשר שנים, קרוב־משפחה של הסוחר אשר ירה לעברי נעשה גם הוא לעֵד.
”נסים” שחולל דבר־אלוהים
במרוצת השנים, ראיתי כיצד חומת ההתנגדות לאמיתות המקרא קורסת בהדרגה בכף־דה־לה־מדליין. בערך בשנת 1968, עדים נוספים עברו לכאן, והתושבים המקומיים החלו להיענות לאמיתות המקרא. בשנות ה־70’ המוקדמות, חל למעשה גידול עצום במספר שיעורי־המקרא. בשלב מסוים נאלצתי לבקש מעדים אחרים לנהל כמה משיעורי־המקרא שניהלתי, על־מנת שאוכל להמשיך ליטול חלק בשירות מבית לבית.
יום אחד צעירה קיבלה ממני את ספר־העזר ללימוד המקרא האמת המובילה לחיי־נצח. החבר שלה באותם ימים היה צעיר בשם אנדרי, פושע מחוספס וקשוח, אשר הצטרף לשיחה. השיחה עם אנדרי עניינה אותו, ונוסד עימו שיעור־מקרא. כעבור זמן קצר, הוא החל לשוחח עם ידידיו על הדברים אשר למד.
בשלב מסוים, ניהלתי שיעורי־מקרא עם ארבעה גנגסטרים, שאחד מהם כמעט לא הוציא הגה מפיו אבל היה קשוב מאוד. שמו היה פייר. יום אחד, בערך בשעה שתיים לפנות בוקר, בעלי ואני התעוררנו למשמע נקישות על הדלת. שווה בדמיונך את המחזה: בפתח עמדו ארבעה גנגסטרים במטרה לשאול שאלות. לשמחתי, רוזייר מעולם לא התלונן על העיתוי הגרוע של ביקורים אלה.
בתחילה, ארבעתם נכחו באסיפות. אך רק אנדרי ופייר התמידו. הם התאימו את חייהם לאמות־המידה של אלוהים ונטבלו. במשך יותר מ־20 שנה, שניהם משרתים את יהוה בנאמנות. כשהחלו ללמוד, הם היו מוכרים היטב בגין פעילותם הפלילית, והיו תחת עינה הפקוחה של המשטרה. לעתים המשטרה חיפשה אחריהם לאחר שיעור־המקרא או תוך כדי האסיפה. אני שמחה שבישרתי ל”כל בני אדם” ללא הבדל, וכך ראיתי במו־עיניי כיצד דבר־אלוהים גורם לתמורות הנראות ממש כמו נס (טימותיאוס א׳. ב׳:4).
בראשית שירותי, לו היו אומרים לי שיהיה אולם־מלכות בכף־דה־לה־מדליין ושהמקום יהיה מלא במשרתי יהוה, לא הייתי מאמינה. לשמחתי, הקהילה הקטנה בעיירה הסמוכה טרואה ריווייר גדלה ועתה יש שם שש קהילות הנאספות בשלושה אולמי־מלכות, לרבות זה שבכף־דה־לה־מדליין.
אישית, שמחתי לעזור לכ־30 איש להגיע לשלב ההקדשה והטבילה. כיום, בגיל 78, אני באמת ובתמים יכולה לומר שאני מאושרת על שהקדשתי את חיי ליהוה. אולם, אני מודה שהיו לי תקופות של ייאוש. כדי להצליח לעבור תקופות אלה בהצלחה, תמיד פתחתי את המקרא וקראתי כמה קטעים שעודדו אותי מאוד. אינני מסוגלת לעלות על דעתי לתת ליום אחד לחלוף מבלי לקרוא בדבר־אלוהים. מעודד במיוחד הוא הכתוב ביוחנן ט״ו:7, שם נאמר: ”אם עומדים אתם בי ודבריי עומדים בכם, בקשו מה שתרצו, ויהיה לכם”.
תקוותי היא לראות את רוזייר בעולם החדש הכה קרוב (פטרוס ב׳. ג׳:13; ההתגלות כ״א:3, 4). בדיוק לפני מותו בשנת 1975, הוא התקדם יפה לקראת טבילה. בינתיים, אני נחושה להחזיק מעמד בשירות המלא ולהמשיך לשמוח בעבודת יהוה.