האם אלוהים דורש צום?
תורת אלוהים שניתנה באמצעות משה, דרשה צום רק באירוע אחד — יום הכיפורים השנתי. התורה ציוותה כי ביום זה על בני־ישראל ’לענות את נפשותיהם’, עינוי שהובן כצום (ויקרא ט״ז:29–31; כ״ג:27; תהלים ל״ה:13). אך צום זה לא היה עניין פורמלי גרידא. קיום יום הכיפורים נטע באנשי ישראל מודעות גדולה יותר לחטאיהם ולצורך בכפרה. הם צמו ביום זה גם כדי להביע צער על חטאיהם וחרטה לפני אלוהים.
אף שזה היה הצום היחיד שחייבה תורת משה, צמו בני־ישראל גם בהזדמנויות אחרות (שמות ל״ד:28; שמואל א׳. ז׳:6; דברי־הימים ב׳. כ׳:3; עזרא ח׳:21; אסתר ד׳:3, 16). בין הצומות הללו היו צומות מרצון שהיוו אמצעי להבעת חרטה. יהוה הפציר בחוטאי יהודה: ”שובו עָדַי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד”. הדבר לא נועד להיות הצגה למראית־עין, היות שאלוהים ממשיך ואומר: ”קירעו לבבכם ואל בגדיכם” (יואל ב׳:12–15).
ברבות הימים, רבים צמו באופן טקסי, כלפי חוץ. יהוה תיעב צומות שלא נבעו מלבבות כנים, ולכן שאל את בני־ישראל הצבועים: ”הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו? הלכוף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון ליהוה?” (ישעיהו נ״ח:5) במקום לקיים את הצום שלהם בראוותנות, נתבקשו הסוררים להניב פעלים היאים לחרטה.
צומות מסוימים שהנהיגו היהודים נתקלו במורת־רוחו של אלוהים כבר מראשיתם. למשל, בתקופה מסוימת אנשי יהודה צמו ארבע פעמים בשנה לזכר מאורעות הרי־אסון, הקשורים למצור ירושלים ולחורבנה במאה השביעית לפה״ס (מלכים ב׳. כ״ה:1–4, 8, 9, 22–26; זכריה ח׳:19). לאחר ששוחררו היהודים מן השבי לבבל, אמר יהוה באמצעות נביאו זכריה: ”כי צמתם... וזה שבעים שנה, הצום צמתוני אני?” אלוהים לא ראה צומות אלה בעין יפה, משום שהיהודים צמו וספדו על גזרי־דין שיהוה עצמו חרץ עליהם. הם לא צמו על מעשיהם הרעים, אלא על האסון שניחת בשל כך על ראשם. לאחר ששבו למולדתם, היתה זו השעה עבורם לשמוח ולא לקונן על העבר (זכריה ז׳:5).
האם צום יאה למשיחיים?
אף שישוע המשיח מעולם לא ציווה על תלמידיו לצום, הוא והנוהים אחריו צמו ביום הכיפורים, משום שהיו כפופים לתורת משה. נוסף על כך, כמה מתלמידיו צמו מרצון בהזדמנויות אחרות, מאחר שישוע לא הורה להם להימנע לחלוטין מנוהג זה (מעשי־השליחים י״ג:2, 3; י״ד:23). אך הם מעולם לא ’שינו את פניהם כדי להיראות צמים לבני־אדם’ (מתי ו׳:16). הפגנת יראת שמים כלפי חוץ יכולה לגרום לזולת להביט בהערצה ולהניד ראש בהערכה. אך אלוהים אינו שבע־רצון מהצגה ראוותנית זו (מתי ו׳:17, 18).
ישוע גם דיבר על כך שתלמידיו יצומו בעת מותו. הוא לא הנהיג בכך צום טקסי, אלא ציין את תגובתם לצער העמוק שיחושו. ברגע שיוקם לתחייה, שוב יהיה עימם, ולכן כבר לא תהא להם כל סיבה לצום (לוקס ה׳:34, 35).
תוקפה של תורת משה פג כאשר ”המשיח... הוקרב פעם אחת לשאת חטאי רבים” (עברים ט׳:24–28). כאשר פג תוקף התורה, הצו לצום ביום הכיפורים איבד מתוקפו. לפיכך, הוסר הצום היחיד שהמקרא ציין כחובה.
מה באשר ללֶנט?
אם כן, מה היסוד לצום הלֶנט שהנהיגה הנצרות? הכנסיות הקתולית והפרוטסטנטית מכירות בלנט, אף שהן מקיימות צום זה בדרך שונה זו מזו. יש שבאה אל פיהם רק ארוחה אחת ביום במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחא. אחרים צמים רק ב’ראשון לצום ה־40’ וב’יום השישי הטוב’. יש סוברים שבמהלך הלנט עליהם להינזר מאכילת בשר, דגים, ביצים ומוצרי חלב.
לנט מבוסס לכאורה על 40 ימי הצום של ישוע לאחר טבילתו. האם הוא יסד אותה עת נוהג קבוע שיש לקיימו מדי שנה? כלל וכלל לא. עצם העובדה שאין המקרא מזכיר כל נוהג כזה בקרב המשיחיים הראשונים מהווה הוכחה לכך. את הלנט החלו לקיים רק במאה הרביעית לספירה. בדומה לרבות מתורות הנצרות, מקורו של נוהג זה אלילי.
אם לנט הוא חיקוי של הצום שצם ישוע במדבר לאחר טבילתו, מדוע הוא נערך בשבועות שלפני חג הפסחא — כביכול מועד תחייתו? ישוע לא צם בימים שקדמו למותו. התיאורים בספרי הבשורה מעידים כי הוא ותלמידיו ביקרו בבתים וסעדו בבית עניה ימים ספורים בלבד טרם מותו. כמו־כן הוא אכל את סעודת הפסח בלילה שלפני מותו (מתי כ״ו:6, 7; לוקס כ״ב:15; יוחנן י״ב:2).
ניתן ללמוד לקח מסוים מן הצום של ישוע לאחר טבילתו. הוא פתח בשירות חיוני. היו כרוכים בו הצדקת ריבונותו של יהוה ועתיד הגזע האנושי כולו. זו היתה עת להרהורים ולפנייה ליהוה בתפילה לקבלת עזרה והדרכה. בשעה זו הולם היה שישוע יצום. הדבר מראה כי צום עשוי להועיל כשהוא מתקיים מתוך מניע נכון ובהזדמנות מתאימה. (השווה קולוסים ב׳:20–23.)
העת שבה צום עשוי להועיל
הבה נבחן כמה מקרים בימינו שעובד אלוהים עשוי להחליט לצום בהם. ייתכן שלאדם שחטא אבד התיאבון לפרק־זמן מסוים. אין זה מן הראוי שהסיבה לכך תהיה ניסיון להרשים אחרים או כעס בגין המוסר שקיבל. כמו־כן, מובן שהצום כשלעצמו לא יתקן את הקשר עם אלוהים. אולם, אדם המגלה חרטה אמיתית יתעצב מאוד על שפגע ביהוה, ומן הסתם גם בחברים ובמשפחה. צער עמוק ותפילה עזה לבקשת סליחה עשויים לדכא את התיאבון.
דוד, מלך ישראל, חווה חוויה דומה. כאשר ניצב בפני האפשרות שיאבד את בנו שנולד לו מבת־שבע, מיקד הוא את כל מאמציו בתפילה ליהוה לבקשת רחמים על הילד. בשעה שהשקיע את כל רגשותיו וכוחו בתפילותיו, הוא צם. בדומה לכך, אפשר שבימינו לא ייראה הולם לאכול בתנאים מסוימים של לחץ ודאגות (שמואל ב׳. י״ב:15–17).
כמו־כן, לעתים אדם ירא אלוהים חפץ אולי להתמקד בנושא רוחני עמוק. ייתכן שנחוץ מחקר במקרא ובפרסומים משיחיים. אפשר שנדרש זמן להרהורים. בפרק־הזמן המיועד ללימוד המעמיק, הפרט עשוי לבחור שלא להניח לאכילת ארוחות להסיח את דעתו. (השווה ירמיהו ל״ו:8–10.)
יש דוגמאות מקראיות של משרתי אלוהים שצמו כשהיה עליהם להחליט החלטות חשובות. בימי נחמיה, היהודים היו צריכים להישבע ליהוה, והיו צפויים לקללה אם יפרו שבועה זו. היה עליהם להבטיח לשלח את נשיהם הנוכריות ולהיבדל מעמי הסביבה. לפני שנשבעו ובשעה שהודו באשמתם, צם כל קהל ישראל (נחמיה ט׳:1; י׳:1, 30, 31). לפיכך, משיחי הניצב בפני החלטות כבדות־משקל עשוי להינזר ממזון לפרק־זמן קצר.
בקהילה המשיחית הקדומה, כשהיה על מועצות־הזקנים לקבל החלטות, לעתים היה הדבר מלווה בצום. כיום, זקני־קהילה העומדים בפני החלטות קשות, אולי בקשר למקרה שיפוטי, עשויים להימנע ממזון בשעה שהם שוקלים את הנושא.
הבחירה לצום בנסיבות מסוימות היא החלטה אישית. אל לאיש לשפוט את רעהו בנושא. אל לנו לחפוץ ’להיראות צדיקים לעיני הבריות’; ואל לנו להפוך את המזון לדבר כה חשוב עד כי יפגע בטיפולנו בהתחייבויות חשובות (מתי כ״ג:28; לוקס י״ב:22, 23). המקרא גם מראה שאלוהים אינו דורש שנצום ואף אינו אוסר עלינו לעשות כן.
[תמונה בעמוד 7]
האם ידוע לך מדוע ישוע צם במשך 40 יום לאחר טבילתו?