ויתרתי על הרבה למען דבר טוב יותר

כפי שסופר מפי ג׳וליוס אוֹווֹ בֶּלוֹ

במשך 32 שנה הייתי אָלָדוּרָה.‏a האמנתי כי ריפוי בכוח האמונה ותפילות יפתרו את כל בעיותיי וירפאו כל מחלה.‏ מעולם לא קניתי תרופות,‏ אפילו לא משככי־כאבים.‏ במרוצת שנים אלו,‏ איש מבני־משפחתי לא אושפז בבית־חולים.‏ כל אימת שילדיי חלו,‏ התפללתי למענם יומם ולילה עד אשר החלימו.‏ האמנתי שאלוהים עונה על תפילותיי ומברך אותי.‏

השתייכתי לאֵגְבָּה גָ’‏אלִי,‏ המועדון החברתי החשוב ביותר באָקוּרִי,‏ עיירה במערב ניגריה כרטא עמ׳ 952,‏ ראה לרוס כרך 10 עמ׳ 253.‏ ידידיי היו האנשים העשירים ורבי־ההשפעה ביותר בחברה שלנו.‏ הדֵגִ’‏י,‏ מלך אקורי,‏ ביקר לעתים קרובות בביתי.‏

כמו־כן,‏ הייתי פּוֹלִיגָמיסט.‏ היו לי שש נשים והרבה פילגשים.‏ העסק שלי שגשג.‏ הכל התנהל אצלי כשורה.‏ אך,‏ בדומה לסוחר במשל ישוע על המרגלית,‏ מצאתי דבר כה יקר עד כי ויתרתי למענו על חמש מנשותיי,‏ על פילגשיי,‏ על הכנסייה,‏ על המועדון החברתי ועל המעמד החשוב שהיה לי בעולם (‏מתי י״ג:‏45,‏ 46‏)‏.‏

כיצד הפכתי לאלדורה

לראשונה שמעתי על האלדורים בשנת 1936,‏ כשהייתי בן 13.‏ ידיד ששמו גבריאל אמר לי:‏ ”‏אם תבקר בכנסייה האפוסטולית של המשיח,‏ תשמע את אלוהים מדבר”‏.‏

‏”‏איך אלוהים מדבר?‏”‏ שאלתי אותו.‏

הוא אמר:‏ ”‏בוא ותראה”‏.‏

השתוקקתי לשמוע את קול אלוהים.‏ לכן,‏ באותו ערב,‏ הלכתי עם גבריאל לכנסייה.‏ הבניין הקטן התמלא מאמינים.‏ חברי הקהילה החלו לזמר:‏ ”‏בואו!‏ כאן נמצא ישוע!‏”‏

במהלך השיר מישהו צעק:‏ ”‏רדי רוח־הקודש!‏”‏ מישהו אחר צלצל בפעמון,‏ והקהילה נשתתקה.‏ לאחר מכן,‏ אשה החלה למלמל בהתרגשות בשפה מוזרה.‏ לפתע קראה:‏ ”‏שימעו את מסר אלוהים!‏ כה אמר אלוהים:‏ ’‏התפללו למען הציידים,‏ למען לא יהרגו בני־אדם!‏’‏”‏ האווירה היתה טעונת רגש.‏

האמנתי שאלוהים דיבר באמצעותה,‏ ולכן כעבור שנה נטבלתי כחבר בכנסייה האפוסטולית של המשיח.‏

קשר ראשוני עם עדי־יהוה

בשנת 1951,‏ קיבלתי עותק של חוברת המצפה מעֵד ששמו אָדֵדֶגִ’‏י בּוֹבּוֹיֶה.‏ החוברת היתה מעניינת,‏ לכן נעשיתי מנוי עליה וקראתי אותה בקביעות.‏ בשנת 1952,‏ נכחתי בכינוס מחוזי של עדי־יהוה בן ארבעה ימים שנערך באָדוֹ איקיטי.‏

התרשמתי ממה שראיתי בכינוס.‏ שקלתי ברצינות להיות אחד מעדי־יהוה,‏ אך זנחתי את הרעיון.‏ היתה לי בעיה,‏ היו לי באותם ימים שלוש נשים ופילגש אחת.‏ חשבתי שבשום פנים ואופן לא אוכל לחיות עם אשה אחת בלבד.‏

עם שובי לאקורי,‏ אמרתי לאדדג׳י להפסיק לבקר אצלי,‏ ולא חידשתי את המנוי על חוברת המצפה‏.‏ נעשיתי פעיל יותר בכנסייה שלי.‏ חשבתי שככלות הכל אלוהים בירך אותי מאז הצטרפתי לכנסייה האפוסטולית של המשיח.‏ נשאתי שלוש נשים והבאתי לעולם ילדים רבים.‏ בניתי את ביתי במו־ידיי.‏ מעולם לא אושפזתי בבית־חולים.‏ מאחר שאלוהים עונה כביכול על תפילותיי,‏ מדוע שאמיר את דתי?‏

מעמד נכבד יותר ואכזבה

התחלתי לתרום כסף רב לכנסייה.‏ זמן קצר לאחר מכן נתמניתי לזקן־קהילה בכנסייה,‏ מעמד שאיפשר לי לראות את הניהול הפנימי של הכנסייה.‏ מה שראיתי הציק לי.‏ הכומר וה”‏נביאים”‏ אהבו כסף;‏ הזדעזעתי מחמדנותם.‏

למשל,‏ במרס 1967 נולדו לי שלושה ילדים מרעיותיי השונות.‏ היה נהוג בכנסייה לערוך טקס של מתן שם לילד.‏ לכן לקחתי מתנות — דגים,‏ לימונדה ומשקאות קלים — והבאתי לכומר כדי שיכין את הטקס.‏

ביום המיועד,‏ במהלך הדרשה בכנסייה,‏ הצהיר הכומר לפני כל הקהילה:‏ ”‏אנשים עשירים בכנסייה זו הפתיעו אותי.‏ הם רוצים לערוך טקס של מתן שם,‏ ומביאים רק משקאות קלים ודגים.‏ ללא בשר!‏ ללא עז!‏ תארו לעצמכם!‏ קין הציע לאלוהים קורבן של בטטות גדולות,‏ אך אלוהים לא קיבל את קורבנו מאחר שלא הכיל דם.‏ אלוהים רוצה דברים שיש בהם דם.‏ הבל הביא בעל־חיים,‏ וקורבנו נתקבל”‏.‏

למשמע דברים אלה,‏ קמתי על רגליי ויצאתי בסערה.‏ אולם,‏ עדיין המשכתי לבקר בכנסייה.‏ ביליתי את זמני יותר ויותר באירועים חברתיים ובאסיפות המועדון.‏ לעתים נכחתי באסיפות באולם־המלכות,‏ וחידשתי את המנוי על חוברת המצפה‏.‏ למרות זאת,‏ עדיין לא הייתי מוכן להיות אחד מעדי־יהוה.‏

ההחלטה לשרת את יהוה

המפנה חל בשנת 1968.‏ יום אחד התחלתי לקרוא מאמר בחוברת המצפה,‏ ובו תוארו הרדיפות האכזריות שסבלו עדי־יהוה במלווי.‏ סוּפר שם על נערה בת 15 שנכבלה לעץ ונאנסה שש פעמים,‏ משום שסירבה להפר את עקרונות אמונתה.‏ הייתי מזועזע עד עמקי־נשמתי.‏ הנחתי את החוברת מידיי,‏ אך המשכתי להרהר בכך.‏ הבנתי ששום נערה בכנסייה שלי לא תוכיח אמונה מסוג זה.‏ מאוחר יותר באותו ערב,‏ לקחתי את החוברת וקראתי עמוד זה פעם נוספת.‏

התחלתי ללמוד את המקרא ברצינות.‏ ככל שהידע שלי גדל,‏ כך הבנתי עד כמה התעתה אותנו הכנסייה.‏ כשם שקרה בימי־קדם,‏ הכמרים שלנו ”‏זימה עשו”‏ (‏הושע ו׳:‏9‏)‏.‏ הם נמנו עם נביאי השקר שישוע הזהיר מפניהם!‏ ‏(‏מתי כ״ד:‏24‏)‏ חדלתי להאמין בחזונות ובנפלאות שלהם.‏ החלטתי להתנתק מדתות־הכזב ולעזור לאחרים לנהוג כמותי.‏

מאמצים להשאירני בכנסייה

כאשר זקני־הקהילה של הכנסייה הבינו שאני נחוש בדעתי לעזוב את הכנסייה,‏ הם שיגרו משלחת לדבר על לבי.‏ הם לא רצו לאבד מקור הכנסה חשוב.‏ הם הציעו למנות אותי לבּאבּא אֵגְבָּה,‏ לפטרון של אחת מהכנסיות האפוסטוליות של המשיח באקורי.‏

סירבתי והסברתי להם מדוע.‏ ”‏הכנסייה משקרת לנו”‏,‏ אמרתי.‏ ”‏הם אומרים שכל האנשים הטובים יעלו לשמים.‏ אך אני קראתי את המקרא,‏ ואני משוכנע שרק 000,‏144 איש יעלו השמיימה.‏ יתר הצדיקים יחיו בגן־עדן עלי־אדמות”‏ (‏מתי ה׳:‏5;‏ ההתגלות י״ד:‏1,‏ 3‏)‏.‏

כומר הכנסייה ניסה להסית את נשותיי נגדי.‏ הוא אמר להן למנוע מעדי־יהוה לבקר בביתנו.‏ אחת מנשותיי הרעילה את מזוני.‏ שתיים מהן הזהירו אותי מפני חזון שהן ראו בכנסייה.‏ החזון הראה שאם אעזוב את הכנסייה,‏ אמות.‏ למרות זאת,‏ המשכתי לבשר לנשותיי והזמנתי אותן לבוא עימי לאסיפות.‏ ”‏תמצאו לכן שם בעלים אחרים”‏,‏ אמרתי.‏ אך אף לא אחת מהן התעניינה,‏ והן המשיכו לנסות לייאש אותי.‏

בסופו של דבר,‏ ב־2 בפברואר 1970,‏ בשובי הביתה ממסע אל העיירה הסמוכה,‏ ביתי היה ריק.‏ כל נשותיי עזבו את הבית עם הילדים.‏

דבקתי באשה אחת

‏’‏אוכל לתקן את מצבי המשפחתי’‏,‏ חשבתי לעצמי.‏ ביקשתי מאשתי הראשונה,‏ ג׳אנט,‏ לשוב הביתה.‏ היא הסכימה.‏ אך משפחתה התנגדה מאוד לרעיון.‏ כאשר נודע ליתר הנשים שביקשתי מג׳אנט לשוב הביתה,‏ הן הלכו לבית אביה וניסו להכותה.‏ אז משפחתה הזמינה אותי לישיבה.‏

באותה ישיבה נכחו כ־80 איש.‏ דודהּ של ג׳אנט,‏ שהיה ראש־המשפחה,‏ אמר:‏ ”‏אם ברצונך לשאת לאשה את בתנו בשנית,‏ עליך להחזיר אליך את יתר נשותיך.‏ אך אם ברצונך להאמין בדת החדשה שלך ולהישאר עם אשה אחת,‏ אז עליך למצוא לך אשה אחרת.‏ אם תחזיר אליך את ג׳אנט,‏ יתר הנשים שלך יהרגו אותה,‏ ואיננו רוצים שבתנו תמות”‏.‏

לאחר שיחה ארוכה,‏ המשפחה הבינה שאני נחוש בדעתי שתהיה לי אשה אחת בלבד.‏ לבסוף הם התרככו.‏ הדוד אמר:‏ ”‏לא ניקח ממך את אשתך.‏ אתה יכול לקחת אותה”‏.‏

ב־21 במאי 1970,‏ ג׳אנט ואני נישאנו כחוק.‏ תשעה ימים לאחר מכן נטבלתי כאחד מעדי־יהוה.‏ בדצמבר של אותה שנה,‏ גם ג׳אנט נטבלה.‏

נהנים מברכת יהוה

חברי הכנסייה שאליה השתייכנו בעבר,‏ ניבאו שאם נהיה עדים,‏ נמות.‏ זה היה לפני כמעט 30 שנה.‏ אפילו אם אמות כעת,‏ האם יהיה זה משום שנעשיתי עד־יהוה?‏ אם אשתי תמות כעת,‏ האם מישהו יכול לומר שהדבר נבע מכך שהיא נעשתה עדת־יהוה?‏

התאמצתי להראות ל־17 ילדיי את דרך האמת.‏ אף שרבים מהם היו כבר בוגרים כאשר נהייתי לעד,‏ עודדתי אותם ללמוד את המקרא ולקחתי אותם לאסיפות ולכינוסים.‏ לשמחתי,‏ חמישה מילדיי משרתים את יהוה עימי.‏ אחד מהם משרת עימי כזקן בקהילה.‏ אחר הוא משרת־עוזר בקהילה סמוכה.‏ שניים מילדיי חלוצים רגילים.‏

במבט לאחור,‏ אני משתאה על החסד שנטה לי יהוה בעוזרו לי להיות משרתו.‏ מה נכונים הם דברי ישוע:‏ ”‏אין איש יכול לבוא אלי אלא אם כן ימשוך אותו האב אשר שלחני”‏!‏ (‏יוחנן ו׳:‏44‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏