אהוד — איש אמונה אמיץ

שנים רבות חלפו מאז דרכה לראשונה רגלם של בני־ישראל בארץ המובטחת.‏ משה וממשיך דרכו,‏ יהושע,‏ זה זמן רב לא היו בין החיים.‏ בהעדר אנשי אמונה מעין אלה,‏ דעכה ההערכה לעבודת־אלוהים האמיתית.‏ בני־ישראל אפילו החלו לעבוד את הבעלים והאשרות.‏a בעקבות זאת,‏ נתן יהוה את בני עמו בידי ארם והם עבדו אותם שמונה שנים.‏ בני־ישראל זעקו לאלוהים לעזרה.‏ ברוב רחמיו,‏ שמע להם.‏ יהוה הקים להם שופט,‏ עתניאל,‏ כדי שיושיע את עמו (‏שופטים ג׳:‏7–11‏)‏.‏

מאורעות אלה היו צריכים ללמד את בני־ישראל אמת בסיסית — ציות ליהוה מניב ברכות,‏ בעוד אי־ציות מסתיים בקללות (‏דברים י״א:‏26–28‏)‏.‏ אך,‏ בני־ישראל לא למדו את הלקח.‏ כעבור 40 שנות שלום,‏ שוב נטשו את עבודת־אלוהים האמיתית (‏שופטים ג׳:‏12‏)‏.‏

בידי מואב

אותה עת,‏ הרשה יהוה שעמו יפול בידי עגלון מלך מואב.‏ המקרא מתאר אותו כ”‏איש בריא [‏שמן]‏ מאוד”‏.‏ בעזרת בני עמון ועמלק,‏ תקף עגלון את ישראל והקים את ארמונו ביריחו,‏ ”‏עיר התמרים”‏.‏ כמה שזה אירוני שהעיר הכנענית הראשונה שכבש עם־ישראל,‏ הפכה אותה שעה למִפְקדה של עובד אל הכזב כמוש!‏b (‏שופטים ג׳:‏12,‏ 13,‏ 17‏)‏.‏

עגלון נגש את בני־ישראל 18 שנה,‏ וככל הנראה הטיל עליהם מסים כבדים.‏ מואב תבעה מנחה תקופתית וכך חיזקה את מצבה הכלכלי בעודה מדלדלת את משאבי ישראל.‏ מטבע הדברים,‏ עם־אלוהים זעק לאלוהים לעזרה,‏ ויהוה שוב שעה לבקשתם.‏ הוא הקים להם מושיע נוסף — הפעם את אהוד,‏ בן לשבט בנימין.‏ כדי לשים קץ לשלטונו הרודני של עגלון על בני־ישראל,‏ תכנן אהוד לפעול ביום תשלום המס או המנחה (‏שופטים ג׳:‏14,‏ 15‏)‏.‏

כדי להתכונן למהלך אמיץ זה,‏ אהוד עשה לו חרב בעלת שני פיות,‏ גֹמֶד אורכה.‏ אם גֹמֶד היא מידת אורך הקצרה מאמה,‏ הרי שאורך כלי־הנשק היה 38 סנטימטר בערך.‏ יש שיחשיבו כלי זה לפגיון.‏ ככל הנראה לא היה כל מפרק חוסם בין הלהב והניצב.‏ לכן אהוד יכול היה להחביא את חרבו הקצרה מתחת למדיו.‏ מלבד זאת,‏ מאחר שאהוד היה שמאלי,‏ יכול היה לחגור את חרבו על ירך ימינו — לא המקום הרגיל לכלי־נשק (‏שופטים ג׳:‏15,‏ 16‏)‏.‏

בתוכנית אהוד היו כרוכים סיכונים.‏ למשל,‏ מה היה קורה לו חיפשו שומרי המלך נשק על גופו של אהוד?‏ בכל מקרה,‏ ודאי שלא היו משאירים את מלכם לבדו בחברת אחד מבני־ישראל!‏ אך,‏ גם אם הם יעשו כן,‏ ויעלה בידו של אהוד להרוג את עגלון,‏ כיצד יימלט?‏ לאן יספיק לנוס בטרם יגלו שומרי עגלון את אשר אירע?‏

אין ספק שאהוד הרהר בפרטים אלה,‏ ואולי תיאר לעצמו כמה תוצאות הרות־אסון.‏ אף־על־פי־כן,‏ הוא הוציא לפועל את תוכניתו וגילה אומץ־לב ואמונה ביהוה.‏

אהוד פוגש את עגלון

יום הבאת המנחה הגיע.‏ אהוד ואנשיו נכנסו לארמון המלך.‏ לא חלף זמן רב,‏ והם עמדו לפני המלך עגלון בכבודו ובעצמו.‏ אך טרם הגיעה השעה להתקפת אהוד.‏ כאשר כילה אהוד להגיש את המנחה,‏ שלח את נושאי המנחה לדרכם (‏שופטים ג׳:‏17,‏ 18‏)‏.‏

מדוע אהוד השתהה ולא הרג מייד את עגלון?‏ האם גבר עליו הפחד?‏ כלל וכלל לא!‏ כדי להוציא לפועל את תוכניתו,‏ אהוד היה צריך להיות עם המלך ביחידות — דבר שלא התאפשר בפגישתו הראשונה.‏ יתרה מזו,‏ אהוד ידע שיהא עליו להימלט במהירות.‏ מנוסת איש אחד קלה בהרבה ממנוסה של כל פמליית נושאי המנחה.‏ לכן אהוד חיכה לשעת כושר.‏ הפגישה הקצרה עם עגלון איפשרה לו להתוודע למבנה הארמון ולשיעור אבטחת המלך.‏

אהוד הגיע אל ”‏הפסילים אשר את הגלגל”‏,‏ ואז עזב את אנשיו ושב אל ארמונו של עגלון.‏ מרחק ההליכה של כשני קילומטרים נתן לאהוד שהות קצרה להרהר במשימתו ולהתפלל לברכת יהוה (‏שופטים ג׳:‏19‏)‏.‏

אהוד שב

ככל הנראה,‏ אהוד התקבל בברכה בשובו לארמון.‏ אפשר שהמנחה הנדיבה שהגיש קודם לכן לעגלון נסכה בעגלון נינוחות.‏ אף שהביקור הראשון היה קצר,‏ אולי היה סיפק בידי אהוד לקשור קשרים טובים עם המלך.‏ בכל מקרה,‏ אהוד שב והתייצב לפני המלך.‏

‏”‏דבר סֵתֶר לי אליך,‏ המלך”‏,‏ אמר אהוד.‏ עצם העובדה שתוכניתו עלתה יפה עד כה,‏ מעידה על הדרכת יהוה.‏ עם זאת,‏ היתה בעיה.‏ אהוד לא יכול היה לגלות למלך את ’‏דבר הסֵתֶר’‏ בנוכחות עבדיו.‏ אם יהוה עמד להתערב,‏ הרי שעזרתו היתה נחוצה לאהוד בזה הרגע.‏ ”‏הס!‏”‏ ציווה המלך.‏ מאחר שעגלון לא רצה שאיש ישמע ”‏דבר סתר”‏ זה,‏ הוא שילח את כל העומדים עליו.‏ דמיין את תחושת ההקלה שחש אהוד!‏ (‏שופטים ג׳:‏19‏)‏.‏

עגלון ישב בעליית המְקֵרה כשאהוד בא אליו ואמר:‏ ”‏דבר־אלוהים לי אליך”‏.‏ אהוד הזכיר ”‏אלוהים”‏,‏ אך האם דיבר על כמוש?‏ ייתכן שכך סבר עגלון.‏ מתוך סקרנות,‏ הוא קם מעל כיסא מלכותו ועמד מלא ציפייה.‏ אהוד התקרב,‏ קרוב לוודאי שנע בזהירות כדי שלא לעורר את חשד המלך במתקפה נגדו.‏ אז,‏ בתנועה מהירה,‏ ”‏וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו,‏ ויתקעֶה בבטנו [‏של עגלון]‏.‏ ויבוא גם הניצב אחר הלהב ויסגור החֵלב בעד הלהב,‏ כי לא שלף החרב מבטנו,‏ ויֵצא הפַּרְשְדוֹנָה”‏ (‏שופטים ג׳:‏20–22‏)‏.‏

עבדי המלך שעמדו בקרבת מקום לא הבחינו בנעשה.‏ אך אהוד עדיין היה נתון בסכנה.‏ בכל רגע משרתי המלך היו עלולים לפרוץ פנימה ולגלות את גופת מלכם המת.‏ אהוד היה חייב להימלט ומייד!‏ הוא נעל את הדלתות וברח דרך פתח האיוורור של עליית־הגג (‏שופטים ג׳:‏23,‏ 24‏)‏.‏

גילוי המעשה ותבוסה

לא חלף זמן רב ועבדי עגלון החלו לתהות.‏ אך הם לא העזו להסתכן במורת־רוחו של המלך ולהפריעו בפגישתו הפרטית.‏ אז הם הבחינו שדלתות העלייה נעולות.‏ ”‏אך מסיך הוא את רגליו בחדר המְקֵרה”‏,‏ אמרו.‏ אך ככל שחלף זמן רב יותר,‏ תהייתם פינתה מקומה לגל של דאגה.‏ עבדי עגלון לא יכלו להמתין עוד.‏ ”‏ויקחו את המפתח [‏לעליית הגג]‏ ויפתחו,‏ והנה אדוניהם נופל ארצה מת!‏”‏ (‏שופטים ג׳:‏24,‏ 25‏)‏.‏

בינתיים,‏ אהוד נמלט.‏ הוא עבר את הפסילים שבגִלגל והגיע בסופו של דבר לשעירה שבהרי אפרים.‏ אהוד קרא לכל אנשי ישראל והובילם במתקפה מאוחדת על מואב.‏ הכתוב מספר ”‏ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש,‏ כל שָמן וכל איש חיל;‏ ולא נמלט איש”‏.‏ מואב נכנעה,‏ ותשקוט ארץ ישראל 80 שנה (‏שופטים ג׳:‏26–30‏)‏.‏

לקחים מדוגמת אהוד

אמונה באלוהים היתה הכוח המניע של אהוד.‏ ספר עברים פרק י״א אינו מזכיר אותו מפורשות כאחד מאלה ”‏אשר על־ידי אמונה הכניעו ממלכות.‏.‏.‏ עשו חיל במלחמה והביסו צבאות זרים”‏ (‏עברים י״א:‏33,‏ 34‏)‏.‏ בכל זאת,‏ יהוה תמך באהוד אשר פעל באמונה והושיע את ישראל מידי המלך העריץ עגלון.‏

אחת מתכונות אהוד היתה אומץ־לב.‏ היה עליו להיות אמיץ כדי להשתמש בחרבו ביעילות.‏ כמשרתי אלוהים כיום,‏ אין אנו אוחזים בחרב (‏ישעיהו ב׳:‏4;‏ מתי כ״ו:‏52‏)‏.‏ אבל אנו בהחלט משתמשים ב”‏חרב הרוח”‏,‏ דבר־אלוהים (‏אפסים ו׳:‏17‏)‏.‏ אהוד היה מיומן בשימוש בנשק זה.‏ גם אנו צריכים להיות מיומנים בשימוש בדבר־אלוהים כשאנו מבשרים את הבשורה הטובה על המלכות (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ לימוד אישי מתוך המקרא,‏ נוכחות קבועה באסיפות הקהילה,‏ השתתפות נלהבת בשירות־השדה,‏ והישענות על אבינו השמימי באמצעות תפילה,‏ יעזרו לנו לחקות את התכונות שגילה אהוד,‏ שהיה לכל הדעות איש אמונה אמיץ.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

אהוד ואנשיו הגישו מנחה למלך עגלון

‏[‏שלמי תודה]‏

העתק של Illustrirte Pracht - Bibel/Heilige Schrift des Alten und Neuen Testaments, nach der deutschen Uebersetzung D. Martin Luther’s