כיצד אצל אלוהים מרוחו לכתיבת המקרא?
תקשורת כיום מרתקת יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. טלפונים, מכשירי פקס, מחשבים — לפני שנים, מי היה מעלה על דעתו שיבוא יום וניתן יהיה לשלוח הודעות מיידית למעשה לכל פינה בעולם.
אך סוג התקשורת המרתק ביותר הוא זה שהאדם אינו יכול לשלוט בו — השראת אלוהים. יהוה אצל מרוחו על כ־40 איש לכתיבת דברו, כתבי־הקודש. כשם שעומד לרשות בני־האדם יותר מאמצעי תקשורת אחד, כך השתמש יהוה בכמה שיטות תקשורת כדי שהמקרא ייכתב בהשראתו.
הכתבה. אלוהים מסר הודעות מפורשות שלאחר מכן תועדו במקרא.a למשל, תן דעתך לחוקים המרכיבים את ברית התורה. ”כתוב לך את הדברים האלה”, אמר יהוה אל משה, ”כי על־פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל” (שמות ל״ד:27). ”הדברים האלה”, שהועברו ”באמצעות מלאכים” הועתקו בידי משה וניתן למצוא אותם כיום במקרא בספרים שמות, ויקרא, במדבר ודברים (מעשי־השליחים ז׳:53).
נביאים רבים אחרים, כגון ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, עמוס, נחום ומיכה, קיבלו מאלוהים הודעות מסוימות באמצעות מלאכים. לפעמים, גברים אלה פתחו את הודעותיהם הרשמיות בזה הלשון: ”כה אמר יהוה” (ישעיהו ל״ז:6; ירמיהו ב׳:2; יחזקאל י״א:5; עמוס א׳:3; מיכה ב׳:3; נחום א׳:12). אחרי כן הם העלו על הכתב את דבר אלוהים.
חזונות, חלומות והשפעת הרוח. חזון הוא מראה, מחזה או הודעה שהאדם רואה בעיני רוחו בהקיץ, בדרך־כלל באמצעים לא־שגרתיים. למשל, פטרוס, יעקב ויוחנן ”התעוררו”, ואז ראו את חזון ההִשתנות של ישוע (לוקס ט׳:28–36; פטרוס ב׳. א׳:16–21). במקרים מסוימים ההודעות נמסרו באמצעות חלום, כלומר חזיון לילה שנחרת בתת־המודע של האדם בשנתו. לכן, דניאל כתב על ”חזיונות ראשי על משכבי” — או כלשון המתרגם רונלד א. נוקס, ”שכבתי וראיתי בחלומי” (דניאל ד׳:10).
אדם שהיה בהשפעת הרוח של יהוה היה שקוע כנראה במצב של ריכוז עמוק, כשהוא לכל הפחות עֵר למחצה. (השווה מעשי־השליחים י׳:9–16.) המילה היוונית במקרא שתורגמה ל”היתה עליו הרוח” (אֵקְסְטָסִיס) משמעה ’להזיז דבר ממקומו, לתפוס את מקומו’. יש בה כדי לרמוז על הרעיון של הסחת דעתו של האדם ממחשבותיו הרגילות. לפיכך, אדם הנמצא בהשפעת הרוח אינו מודע לסביבתו אלא שקוע ראשו ורובו במראה שנגלה לו. מתקבל על הדעת שהשליח פאולוס היה בהשפעת הרוח כש”נלקח אל גן עדן ושמע מילים שאין לבטאן, שאסור לאדם למללן” (קורינתים ב׳. י״ב:2–4).
בניגוד למי שרשמו מילה במילה את ההודעות שהכתיב להם אלוהים, כותבי המקרא שקיבלו חזונות, חלומות או שהיתה עליהם הרוח, זכו ברוב הפעמים לחופש כתיבה מסוים, ותיארו במילים שלהם את המראות שראו. נאמר לחבקוק: ”כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו” (חבקוק ב׳:2).
היש בזה לומר, שקטעים אלה במקרא נכתבו מסיבה כלשהי בהשראה מועטה מזו של הקטעים שהוכתבו מילה במילה? כלל וכלל לא. באמצעות רוחו, יהוה החדיר היטב את המסר שלו למוחו של כל אחד מן הכותבים, כך שלא מחשבות אדם הן שהועלו על הכתב אלא מחשבות אלוהים. יהוה אומנם התיר לכותב לבחור במילים המתאימות, אך הוא כיוון את מחשבתו ואת לבו של הכותב, כדי ששום מידע חיוני לא יושמט, ובסופו של דבר המילים נחשבו בצדק לדברי אלוהים (תסלוניקים א׳. ב׳:13).
התגלות מאת אלוהים. המקרא מכיל נבואות — היסטוריה כתובה שנחזתה מראש — נעלות בהרבה על יכולת החיזוי של האדם. דוגמה אחת היא עלייתו ונפילתו של ”מלך יוון”, אלכסנדר הגדול, אשר נחזו כ־200 שנה מראש! (דניאל ח׳:1–8, 20–22) המקרא גם גולל בפנינו מאורעות הסמויים מעין האדם. למשל, בריאת השמים והארץ (בראשית א׳:1–27; ב׳:7, 8). כמו־כן, מוזכרות שיחות שהתקיימו בשמים, כדוגמת אלה המתועדות בספר איוב (איוב א׳:6–12; ב׳:1–6).
גם אם אלוהים לא גילה מאורעות אלה ישירות לכותב, הוא הודיעם למישהו כדי שהם יצטרפו להיסטוריה שבעל־פה או להיסטוריה הכתובה ויועברו מדור לדור עד אשר יהיו לחלק מן הכתוב במקרא. (ראה מסגרת בעמוד 7.) בכל אופן, נוכל להיות בטוחים שיהוה היה המקור בהא הידיעה לכל המידע הזה, ושהוא הדריך את הכותבים כך שכתביהם לא הושחתו באי־דיוק, בהגזמות או באגדות. פטרוס כתב באשר לנבואה: ”רוח הקודש הניעה בני אדם לדבר מטעם אלוהים”b (פטרוס ב׳. א׳:21).
נדרשו מאמצים שקדניים
”רוח הקודש הניעה” אומנם את כותבי המקרא, אך בכל זאת נדרש מהם להקדיש מחשבה מדוקדקת. למשל, שלמה ”איזן וחיקר, תיקן משלים הרבה. ביקש קוהלת למצוא דברי חפץ וכתוּב יושר דברי אמת” (קהלת י״ב:9, 10).
יש כותבי מקרא שנאלצו לעשות מחקר מעמיק כדי לתעד את החומר. לדוגמה, לוקס כתב לגבי ספר־הבשורה שלו: ”לאחר שהתחקיתי היטב על כל הדברים מראשיתם, חשבתי גם אני לנכון לכותבם לך כסדרם”. כמובן, רוח אלוהים בירכה את מאמציו של לוקס, וללא ספק הניעה אותו לאתר תעודות היסטוריות מהימנות ולראיין עדי־ראייה אמינים, כגון התלמידים שהיו עדיין בחיים וסביר להניח שגם את מרים, אֵם ישוע. לאחר מכן, רוח אלוהים הדריכה את לוקס לכתוב את המידע במדויק (לוקס א׳:1–4).
בניגוד לספר־הבשורה של לוקס, יוחנן כתב את ספר־הבשורה שלו כעד־ראייה, 65 שנה בערך לאחר מות ישוע. רוח יהוה בוודאי חידדה את זיכרונו של יוחנן, כדי שלא ייחלש עם חלוף השנים. הדבר עולה בקנה אחד עם מה שהבטיח ישוע לתלמידיו: ”המנחם, רוח הקודש שהאב ישלח לכם בשמי, הוא ילַמד אתכם הכל ויזכיר לכם כל מה שאני אמרתי לכם” (יוחנן י״ד:26).
במקרים מסוימים, כללו כותבי המקרא לקט תעודות היסטוריות קדומות שנכתבו על־סמך עדות־ראייה, לא כולן בהשראת אלוהים. ירמיהו חיבר את חלק הארי של הספרים מלכים א׳ ו־ב׳ בדרך זו (מלכים ב׳. א׳:18). עזרא פנה לפחות ל־14 מקורות שלא נכתבו בהשראת אלוהים לאיסוף החומר לדברי־הימים א׳ ו־ב׳, לרבות ”מִסְפַּר דברי־הימים למלך דויד” וכן ”ספר המלכים ליהודה וישראל” (דברי־הימים א׳. כ״ז:24; דברי־הימים ב׳. ט״ז:11). משה אף ציטט מ”ספר מלחמות יהוה” — כנראה תיעוד מהימן של מלחמות עם־אלוהים (במדבר כ״א:14, 15).
במקרים אלה רוח־הקודש היתה מעורבת ופעילה, וכיוונה את כותבי המקרא לבחור רק את החומר המהימן, שנעשה לאחר מכן לחלק מהמקרא שנכתב בהשראת אלוהים.
עצות מעשיות — ממי?
המקרא מכיל שפע עצות מעשיות המבוססות על התבוננות אישית וחדוּת־הבחנה. למשל, שלמה כתב: ”אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו. גם זֹה ראיתי אני, כי מיד האלוהים היא” (קהלת ב׳:24). פאולוס ציין שעצתו בנושא הנישואין ’זו דעתו’, אך הוסיף: ”חושבני שגם בי רוח אלוהים” (קורינתים א׳. ז׳:25, 39, 40). רוח־אלוהים בוודאי שרתה על פאולוס, שכן השליח פטרוס ציין, שהדברים שכתב פאולוס היו ”לפי החוכמה הנתונה לו” (פטרוס ב׳. ג׳:15, 16). לפיכך, בהדרכת רוח אלוהים, הוא חיווה את דעתו.
כאשר כותבי המקרא הסיקו מסקנות אישיות אלה, הם עשו כן על רקע של חקר כתבי־הקודש שעמדו לרשותם וייחוסם למצב. נוכל להיות בטוחים שכתביהם עולים בקנה אחד עם מחשבות אלוהים. כתביהם הפכו חלק מדבר־אלוהים.
כמובן, המקרא מכיל הצהרות של מי שחשיבתם היתה מוטעית. (השווה איוב ט״ו:15 עם מ״ב:7.) יש בו גם ביטויים אחדים של רגשותיהם המיוסרים של משרתי אלוהים, הגם שביטויים אלה לא נבעו מראייה כוללת של המצב.c הכותב אומנם העיר הערות אישיות כאלה, אך רוח אלוהים היא שהדריכה אותו לכתוב דברים מדויקים, ששימשו לזיהוי הנימוקים המוטעים ולחשיפתם. יתרה מזו, בכל אחד מהמקרים ההקשר מבהיר לכל קורא בר־דעת אם אורח־חשיבתו של הכותב הגיוני.
לסיכום, נוכל להיות סמוכים ובטוחים שהמקרא כולו הוא הודעה מאת אלוהים. למעשה, יהוה וידא שכל הכתוב במקרא תואם את מטרתו ומספק את ההדרכה החיונית לחפֵצים לשרתו (רומים ט״ו:4).
מדוע נכתב בידי בני־אדם?
העובדה שיהוה נעזר בבני־אדם לכתיבת המקרא מעידה על חוכמתו הרבה. בחן זאת בעיון: לו הטיל אלוהים תפקיד זה על המלאכים, האם המקרא היה קוסם לאנשים באותה מידה? אמת, היינו שמחים לקרוא על תכונות אלוהים ועל נוהגיו מנקודת־המבט של מלאך. אך לו המקרא היה נעדר לחלוטין כל מרכיב אנושי, אפשר שהיינו מתקשים להבין את המסר הטמון בו.
לדוגמה, המקרא יכול היה לדווח בפשטות שהמלך דוד נאף ורצח ולאחר מכן התחרט על כך. עם זאת, מה עדיף לקרוא את דברי דוד, המביע את צערו הקורע־לב על מעשיו והמתחנן לסליחת יהוה! ”חטאתי נגדי תמיד”, כתב. ”לב נשבר ונדכה, אלוהים, לא תבזה” (תהלים נ״א:5, 19). לפיכך, המרכיב האנושי מקנה למקרא חמימות, רב־גוניות וקסם.
יהוה אכן בחר בדרך הטובה ביותר להעניק לנו את דברו. אף־על־פי שהוא נעזר בבני־אדם בעלי חולשות ומגרעות, רוח־הקודש כיוונה אותם כדי שלא תיפול בכתביהם כל טעות. לפיכך, ערכו של המקרא עילאי, עצתו איתנה ונבואותיו לגבי גן־עדן שישכון עלי־אדמות בעתיד מהימנות (תהלים קי״ט:105; פטרוס ב׳. ג׳:13).
מדוע לא תסגל לך הרגל לקרוא מדי יום קטע מדבר־אלוהים? פטרוס כתב: ”התאוו לחלב הזך של הדבר, למען תגדלו באמצעותו לישועה” (פטרוס א׳. ב׳:2). מאחר שזה דבר־אלוהים שנכתב בהשראה, תמצא שכל הכתוב ”מועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק, למען יהיה איש האלוהים מושלם, ומוכשר לכל מעשה טוב” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17).
[הערות שוליים]
a לפחות במקרה אחד, במקרה של עשרת הדיברות, המידע נכתב ישירות ”באצבע אלוהים”. אחרי כן, משה פשוט העתיק מילים אלה למגילות או על־גבי חומרים מסוג אחר (שמות ל״א:18; דברים י׳:1–5).
b המילה היוונית שתורגמה כאן ל”הניעה”, פֶרוֹ, מוזכרת בצורה אחרת במעשי־השליחים כ״ז:15, 17 ושם היא מתארת אונייה שהרוח משיטה אותה. אם כן, רוח־הקודש ’ניווטה את דרכם’ של כותבי המקרא. היא הניעה אותם לדחות כל מידע כוזב ולכלול רק מידע עובדתי.
c לשם דוגמאות, השווה מלכים א׳. י״ט:4 עם פסוקים 14, 18; איוב י׳:1–3; תהלים ע״ג:12, 13, 21; יונה ד׳:1–3, 9; חבקוק א׳:1–4, 13.
[תיבה/תמונה בעמוד 7]
מניין שאב משה את המידע שלו?
משה אומנם כתב את ספר בראשית שבמקרא, אך כל אשר תיעד התרחש זמן רב לפני הולדתו. אם כן, מניין שאב מידע זה? ייתכן שאלוהים גילה לו אותו ישירות או אולי הידע לגבי חלק מהמאורעות הועבר אליו בעל־פה, מדור לדור. מאחר שבימי קדם חיו האנשים שנים רבות יותר, אפשר שחלק ניכר ממה שתיעד משה בספר בראשית, עבר דרך חמישה אנשים בלבד מאדם עד משה — מתושלח, שם, יצחק, לוי ועמרם.
יתרה מזו, אפשר שמשה נעזר במסמכים כתובים. בהקשר זה, חשוב לציין כי לעתים קרובות השתמש משה בביטוי ”אלה תולדות”, לפני שנקב בשם האיש שעליו עמד לכתוב (בראשית ו׳:9; י׳:1; י״א:10, 27; כ״ה:12, 19; ל״ו:1, 9; ל״ז:2). יש חוקרים הטוענים שהמילה תולדות עוסקת במסמך היסטורי כתוב, שכבר היה קיים, ובו נעזר משה כמקור לכתיבתו. כמובן, לא ניתן לדעת זאת בוודאות.
ייתכן שהמידע המופיע בספר בראשית נתקבל בשלוש השיטות שהוזכרו לעיל גם יחד — חלק בהשראה ישירה, חלק הועבר בעל־פה וחלק נלמד ממסמכים כתובים. העיקר הוא שרוח יהוה שרתה על משה. לכן, הדברים שכתב נחשבים בצדק לדבר־אלוהים.
[תמונה בעמוד 4]
בדרכים שונות, אלוהים אצל מרוחו על בני־האדם לכתיבת המקרא