הם עשו את רצון יהוה
מופת של הקרבה עצמית ונאמנות
יום עבודה שגרתי בחייו של החקלאי הצעיר אלישע הפך ליום החשוב בחייו. בשעה שחרש את השדה, ביקר אצלו במפתיע אליהו, גדול נביאי ישראל באותם ימים. ’מה הביא אותו הלום?’ תהה אולי אלישע. התשובה לא איחרה לבוא. אליהו השליך את אדרתו אל אלישע, כאות לכך שאלישע יירש אותו בבוא היום. אלישע לא הקל ראש בהזמנה זו. מייד עזב את השדה והתלווה אל אליהו כנערו (מלכים א׳. י״ט:19–21).
כשש שנים לאחר מכן, הגיעה שעתו של אליהו לעזוב. פרשת עזיבתו תוארה כ”אחד הסיפורים המרשימים ביותר” בתנ״ך.
אליהו מתכונן לעזיבתו
אליהו רצה לבקר בפעם האחרונה בבית־אל, ביריחו ובירדן. הדרך לשם ארוכה ועוברת בשטח הררי ולא נוח. בכל שלב במסע, הציע אליהו לאלישע לא להמשיך איתו במסע. אך אלישע התעקש להישאר לצד אדונו עד הסוף (מלכים ב׳. ב׳:1, 2, 4, 6).
בבית־אל וביריחו, ניגשו ”בני הנביאים” אל אלישע.a ”הידעת כי היום יהוה לוקח את אדוניך מעל ראשך?” שאלו. ”גם אני ידעתי”, השיב, ”הֶחֱשׁוּ” (מלכים ב׳. ב׳:3, 5).
אליהו ואלישע המשיכו אל נהר הירדן. עם הגיעם, חולל אליהו נס לעיני 50 מבני הנביאים, שצפו בו מרחוק. ”ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים, ויֵחצו הנה והנה, ויעברו שניהם בחרבה” (מלכים ב׳. ב׳:8).
לאחר חציית הירדן, אמר אליהו לאלישע: ”שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעימך”. אלישע ביקש ”פי שניים” ברוח אליהו, כלומר שני שלישים מרוחו, כחלקו הכפול של בן בכור בירושה. אלישע כיבד את אליהו כבכור המכבד את אביו. יתר על כן, הוא נועד להיות יורשו של אליהו כנביא יהוה בישראל. לכן, בקשתו לא היתה אנוכית או חצופה. ובידיעה שרק יהוה מסוגל למלא משאלה זו, השיב אליהו בענווה: ”הקשית לשאול”. ואז הוסיף: ”אם תראה אותי לוּקח מאיתך, יהי לך כן; ואם אַין, לא יהיה” (מלכים ב׳. ב׳:9, 10; דברים כ״א:17).
אין ספק שעתה גברה נחישותו של אלישע לדבוק באדונו. אחר כך, הופיעו ”רכב אש וסוסי אש”. לנגד עיניו המשתאות של אלישע, נלקח אליהו בסערה והועבר בדרך נס למקום אחר.b אלישע הרים את אדרת אליהו וחזר לגדת הירדן. הוא היכה את המים ואמר: ”איה יהוה אלוהי אליהו, אף הוא?” המים נחצו לראיה שאלוהים תומך באלישע כיורשו של אליהו (מלכים ב׳. ב׳:11–14).
לקחים עבורנו
כשהושטה לו ההזמנה לשירות המיוחד לצד אליהו, עזב אלישע את שדהו ללא דיחוי כדי לשרת את הנביא החשוב ביותר בישראל. מסתבר שחלק מתפקידיו היו תפקידי משרת. הוא נודע כמי ש”יצק מים על ידי אליהו”c (מלכים ב׳. ג׳:11). אף־על־פי־כן, אלישע ראה בעבודתו זכות ועמד לימין אליהו.
ברבים ממשרתי אלוהים בימינו מפעמת רוח דומה של הקרבה עצמית. חלקם עזבו את ”שדותיהם”, את מקור פרנסתם, כדי לבשר את הבשורה הטובה במקומות רחוקים או לשרת כחברים במשפחת בית־אל. אחרים נסעו לארצות זרות לעבוד במבצעי הבנייה של החברה. רבים ניאותו לקבל עבודות הנחשבות אולי לבזויות. אולם, שירותם של עבדי יהוה תמיד רב ערך. יהוה מעריך את כל מי שמשרתים אותו בנפש חפצה, והוא יברכם על רוח ההקרבה העצמית שלהם (מרקוס י׳:29, 30).
אלישע עמד לימינו של אליהו לאורך כל הדרך. הוא סירב לנטוש את הנביא המבוגר, גם כשהלה הציע לו זאת. אין ספק שהיחסים ההדוקים שרקם עם אליהו הפכו אהבה נאמנה זו לעונג. כיום, משרתי אלוהים מתאמצים להדק את קשריהם עם אלוהים ועם אחיהם לאמונה. קשר האחדות האמיץ יבורך, שכן המקרא אומר על יהוה: ”עם חסיד תתחסָד” (שמואל ב׳. כ״ב:26).
[הערות שוליים]
a המונח ”בני הנביאים” מתייחס אולי לתלמידים המקבלים הכשרה לתפקיד נביא או פשוט לחֶבר נביאים.
b כעבור כמה שנים, כתב אליהו מכתב ליהורם, מלך יהודה (דברי־הימים ב׳. כ״א:12–15).
c משרתים נהגו לצקת מים על ידיו של אדונם ולשטוף אותן, בעיקר אחרי הארוחות. נוהג זה דומה לרחיצת הרגליים, שהיתה מחווה של הכנסת אורחים, של כבוד ובמקרים מסוימים של ענווה (בראשית כ״ד:31, 32; יוחנן י״ג:5).