הם עשו את רצון יהוה
אליהו מרומם את אלוהי האמת
הוא היה האיש המבוקש ביותר בישראל. אם המלך היה מניח עליו את ידו, בוודאי היה מוציאוֹ להורג. מי היה אדם רדוף זה? אליהו, נביא יהוה.
פולחן הבעל שגשג בישראל בגלל המלך אחאב ואשתו איזבל עובדת האלילים. לכן הביא יהוה בצורת על הארץ, וזו היתה שנת הבצורת הרביעית. איזבל הנזעמת שמה לה למטרה להמית את נביאי יהוה, ואילו אחאב רצה במיוחד במותו של אליהו. אליהו הוא אשר אמר לאחאב יותר משלוש שנים קודם לכן: ”אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי!” (מלכים א׳. י״ז:1) הבצורת שהחלה מאז, עדיין נמשכה.
חרף הסכנה שריחפה על ראש אליהו, אמר לו יהוה: ”לך, הֵרָאֵה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה”. אליהו שם נפשו בכפו ועשה כמצוות יהוה (מלכים א׳. י״ח:1, 2).
שני יריבים נפגשים
כראות אחאב את אליהו, שאל: ”האתה זה, עוכר ישראל?” ”לא עכרתי את ישראל”, השיב אליהו באומץ, ”כי אם אתה ובית אביך, בַּעֲזבכם את מצוות יהוה, ותלך אחרי הבעלים”. אליהו ציווה לקבץ את כל ישראל אל הר הכרמל, ובהם ”נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים ונביאי האשרה ארבע מאות”. לאחר מכן, פנה אליהו אל ההמון: ”עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים [רעיונות שטיינברג שָׂעֵף]?a אם יהוה האלוהים, לכו אחריו; ואם הבעל, לכו אחריו” (מלכים א׳. י״ח:17–21).
העם לא ענה אותו דבר. ייתכן ששתיקתם כמוה כהודאה באשמה שלא גילו מסירות בלעדית ליהוה (שמות כ׳:4, 5). מצפונם אולי קהה כל כך, עד כי לא ראו כל פגם בנאמנותם החצויה בין יהוה ובין הבעל. בכל מקרה, אליהו הורה לעם להביא שני פרים — האחד לנביאי הבעל והשני לו. שני הפרים יוכנו לשמש כקורבן, אך לא תובער אש. אליהו אמר: ”וקראתם בשם אלוהיכם, ואני אקרא בשם יהוה; והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים” (מלכים א׳. י״ח:23, 24).
יהוה מרומַם
נביאי הבעל החלו ’פוסחים על המזבח אשר עשה’. כל הבוקר קראו: ”הבעל, עננו!” אך הבעל לא ענה (מלכים א׳. י״ח:26). אז עקץ אותם אליהו: ”קיראו בקול גדול, כי אלוהים הוא” (מלכים א׳. י״ח:27). נביאי הבעל אפילו שרטו את בשרם בחרבות וברמחים — מנהג נפוץ אצל עובדי האלילים, שתכליתו לעורר את רחמי האליםb (מלכים א׳. י״ח:28).
חלפה שעת הצהריים, ונביאי הבעל המשיכו ’להתנבא’ — ביטוי שבהקשר זה משמעו לנהוג כמוכי תזזית, ללא כל שליטה עצמית. לבסוף, בשעות אחר־הצהריים המאוחרות, אמר אליהו לכל העם: ”גשו אלי”. הכל צפו בדריכות באליהו. הוא שיקם את מזבח יהוה, חפר סביבו תעלה, ניתח את הפר לנתחים והניח את הקורבן על העצים שעל המזבח. לאחר מכן, לקחו מים (בוודאי מֵי ים שנלקחו מהים התיכון) ויצקו אותם על הפר, המזבח והעצים, ומילאו את התעלה. אז התפלל אליהו ליהוה: ”היום ייוודע כי אתה אלוהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני, יהוה, ענני, וידעו העם הזה כי אתה, יהוה, האלוהים, ואתה הסיבותָ את לבם אחורנית” (מלכים א׳. י״ח:29–37).
לפתע, נפלה אש מן השמים, ”ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר, ואת המים אשר בתעלה לִיחכה”. האנשים שצפו במחזה נפלו מייד על פניהם ואמרו: ”יהוה הוא האלוהים! יהוה הוא האלוהים!” במצוות אליהו, נתפשו נביאי הבעל, הובאו לנחל קישון ושם הוצאו להורג (מלכים א׳. י״ח:38–40).
לקחים עבורנו
אומץ הלב שגילה אליהו נראה אולי על־אנושי. אך יעקב, אחד מכותבי המקרא, מבטיחנו ש”אליהו היה אדם בעל רגשות כמונו” (יעקב ה׳:17). הוא לא היה מחוסן מפני פחד וחרדה. למשל, כאשר לאחר מכן איזבל נשבעה לנקום את מות נביאי הבעל, אליהו ברח. הוא קרא ליהוה בתפילה: ”רב! עתה, יהוה, קח נפשי” (מלכים א׳. י״ט:4).
יהוה לא לקח את נפש אליהו, כלומר לא המית אותו, אלא סייע לו ברחמים (מלכים א׳. י״ט:5–8). משרתי אלוהים בימינו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיהוה יעשה כן גם כאשר הם יהיו נתונים בשעת מצוקה קשה, אולי עקב רדיפות. יהוה יוכל למעשה לנסוך בהם את ”הכוח הנשגב”, אם יתפללו לעזרתו, כדי שגם אם הם ”נלחצים מכל עבר”, ’לא יהיו רצוצים’. כך הוא יעזור להם להחזיק מעמד כשם שעזר לאליהו (קורינתים ב׳. ד׳:7, 8).
[הערות שוליים]
a יש למדנים הגורסים שאליהו רומז אולי על ריקוד טִקסי של עובדי הבעל. גם במלכים א׳. י״ח:26 מוזכר השורש פסח ושם הוא מתאר את ריקוד נביאי הבעל.
b יש טוענים שהחַבָּלה בגופם היתה קשורה לנוהג להקריב קורבנות אדם. משני המנהגים הללו השתמע שעינוי הגוף או שפך דם עשויים לעורר את תמיכת האל.